בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפלצת הממשלה הגדולה

כוחות רבי עוצמה גורמים כיום לגידול בחלקן של ממשלות בכלכלה במדינתן. אך הצורך הדחוף בקיצוצים ובהפחתת ההתערבות הממשלתית בכלכלה רב עוצמה וחשוב לא פחות

תגובות

>> "אם משהו אינו יכול להמשיך לנצח, הוא ייפסק", אמר פעם הרב סטיין. באחרונה נראה כי אמרתו של הכלכלן האמריקאי מתאימה למשטרו של חוסני מובארק לא פחות משהתאימה לעליית מחירי הנדל"ן בארה"ב. האם ניתן להחיל אותה גם על גידול חלקן של הממשלות בכלכלה?

יש סוגים רבים ומגוונים של ממשלות: בכמה חלקים בעולם הממשלה קטנה מדי. למשל בגוואטמלה, שם נתח המסים מהווה בערך עשירית מהתמ"ג, מספר אנשי האבטחה הפרטיים גבוה פי יותר מחמישה ממספר השוטרים והחיילים גם יחד. אך ברוב העולם הבעיה הפוכה. מזה 100 שנה נגסו ממשלות בעולם העשיר בחלקים נרחבים יותר ויותר של הכלכלה (ראו תרשים), וגם הפיקוח הממשלתי התהדק.

בהתאם למסקנות התחקיר של "אקונומיסט", הכוחות המניעים את גידול הממשלות הם רבי עוצמה - אך כך גם הסיבות לצורך לבלום את הגידול. כעיתון ליברלי, תומך "אקונומיסט" בממשל מצומצם יותר. כעת הקרקע מוכנה כדי שפוליטיקאים מכל צדי המפה הפוליטית ישפרו את יעילות הממשלות.

על רקע הזדקנות האוכלוסייה והצורך לטפל בה, ממשלות רבות בעולם העשיר נמצאות על סף פשיטת רגל - אם לא יעלו מסים לרמות שיזיקו לכלכלותיהן. השווקים המתעוררים צופים מהצד, להוטים להשביע את דרישות אזרחיהם מתעשרים והולכים, בניסיון להימנע מטעויות המערב.

אלף פנים למפלצת

היחס כלפי ממשלה גדולה משתנה לחלופין - מההתקפה הליברלית על הפטרונות במאה ה-19, דרך אימוץ הקונסנזוס הסוציאל-דמוקרטי אחרי מלחמת העולם השנייה ועד להפרטות של מרגרט תאצ'ר בשנות ה-80.

כעת יש סימנים לכך שחשיבה מחודשת על הסוגיה היא בלתי נמנעת: ראו את הקיצוצים בתקציב בגוש היורו, המאבק בין מושל ויסקונסין לאיגודי המגזר הציבורי ורטוריקת ה"חברה הגדולה" של דיוויד קמרון. יש אפילו אפשרות שנתח הממשלה בתמ"ג יקטן בטווח הקצר, כשההתאוששות תחזק את הכלכלה כולה. אולם מאמצים רבים לרפורמה הם חסרי שיניים - כמו התקציב הקלוקל שיצרו בוושינגטון ברק אובמה והרפובליקאים בסירובם לפגוע בתקציבי הרווחה. אם הדבר היחיד שנעשה הוא הקטנה של כמה משרדי ממשלה - המפלצת תשוב לסורה.

מדוע? משום שלמרות כל רטוריקת אנשי מפלגות התה, ממשלה גדולה אינה אשמתם הבלעדית של ביורוקרטים חמדנים ושל פוליטיקאים שמאלנים. מצביעים שמרנים, גם אם אינם אוהבים מסים, תבעו גם הם שהממשלות יעשו יותר: בדיוק כפי שהשמאל בנה בתי חולים, השיק אינספור תוכניות לסיוע לעניים ופינק את איגודי המורים - הימין בנה בתי סוהר, פתח במלחמה בסמים ובטרור ופינק את הגנרלים, החקלאים והשוטרים.

בנוסף יש שתי סיבות מבניות לממשלה גדולה. ראשית, פיריון העבודה במגזר הממשלתי, בייחוד בתחומים כמו חינוך ובריאות, פיגר מאחורי המגזר הפרטי. ושנית, יש עלייה ניכרת בתשלומי העברה, בייחוד בהטבות למעמדות הביניים ולקשישים.

כדי להפחית במשקלן, צריכות הממשלות לעשות שני דברים: האחד - ללמוד כיצד להפיק יותר מפחות אמצעים, כלומר מודרניזציה של הממשלה - בייחוד לאור השונות הגבוהה כל כך בביצועים, והשני הוא לקצץ במה שהן מציעות לציבור. מדובר בשני דברים בלתי נמנעים, אך בראשון יש סיכוי לתועלת גדולה יותר.

מרבית הניסיונות להנדס מחדש ממשלות כשלו עד עתה. אולם כישלונותיהן של המערכות הנוכחיות גדולים יותר, במיוחד בהתחשב בפערים הגדלים והולכים. מדוע באזור אחד בבריטניה יש פי שמונה יותר אשפוזים בלתי מתוכננים (מהסוג היקר) מאשר באזור השכן? מדוע צריכים האמריקאים להוציא פי שניים יותר על בריאות מאשר השוודים, ועדיין למות צעירים יותר?

בכל טבלת דירוג בינלאומית של הישגי החינוך מתברר כי לבתי הספר האמריקאיים ולאוניברסיטאות האירופיות אין מחסור בכסף, כפי שטוענים האיגודים, אך עדיין צריכים לגייס מורים טובים יותר - ולהיות מסוגלים לפטר מורים גרועים. שיפור הגורמים חסרי התועלת במגזר הציבורי עד לממוצע יחסוך הון ויישפר את השירותים במידה משמעותית.

בנוסף יש סוגיות שכיחות שצצות שוב ושוב: לשלם היטב לצוות טוב; להפוך את הביצועים לשקופים; לפשט את המסים; ולנוע לעבר שירות ליבה ציבורי עם הרבה ספקיות שירותים מתחרות.

הממשלות לא יגדלו לנצח

רפורמה במגזר הציבורי היא עבודה שחורה. עשו אותה היטב, והממשלה תוכל לספק את אותם שירותים והטבות בפחות כסף. אך הפוליטיקאים צריכים גם לטפל בשאלה האם הממשלה צריכה לחלק כמויות כסף כה גדולות למספר כה גדול של אנשים. כאן הפוליטיקה חשובה הרבה יותר, הן משום שהבוחרים נוטים להגן על ההטבות שלהם והן משום שיש צורך בקבלת החלטות אידיאולוגיות.

לפי "אקונומיסט", לדוגמה, יש לקצץ בסובסידיות לתעשייה ובהטבות מס (האחרונות שוות טריליון דולר בשנה בארה"ב לבדה); הוא גם היה מעלה את גיל היציאה לפנסיה בקצב מהיר מזה שבו נוקטות ממשלות המערב - ומשווה בינו ובין תוחלת החיים.

הסוגיה הקשה מכל לטיפול היא ההטבות שכרגע זורמות למעמדות הביניים ולקשישים. הטבות שנועדו במקור לסייע לעניים הפכו לסם חיים למעמד הבינוני; הטבות אחרות מועברות לקשישים במשך זמן ארוך בהרבה מהצפוי. גישת "אכול כפי יכולתך" של מדינות הסעד האירופיות לא רק מעודדת צריכת יתר - היא גם גורמת לכך שמי שמסתדר היטב מחוץ לממשלה אינו ממש יודע מה העלות הכוללת. שוב, ככל שהממשלה שקופה ומודרנית יותר, קל יותר לדבר על בחינה מחודשת של היבטי העלות-תועלת של הטבות הרווחה הכוללניות הנוכחיות.

מבחינה אידיאלית, סבבי הבחירות הבאים במערב - בייחוד הבחירות לנשיאות בארה"ב - יתמקדו בכך. דיאטה ממשלתית היא לא נושא קל לדיון.

אך חישבו על אלטרנטיבה: מדינה שתופחת והולכת, עם פחות ופחות חירויות ויותר ויותר מסים. בשנות ה-90 היה מקובל הרעיון שיש לאפשר לקפיטליזם לפעול בחופשיות ושהמדינות צריכות להיות רזות כדי להתחרות על טובת התאגידים. בפועל החברות התבררו כנאמנות יותר מהצפוי - מה שאיפשר לממשלות לחגוג פעם אחת נוספת.

אך ההון והכישרון הופכים להיות ניידים יותר ויותר והלחצים הדמוגרפיים מצד האוכלוסייה המזדקנת גוברים והולכים. הממשלות לא יוכלו להמשיך ולגדול לנצח - הן ייעצרו.





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו