בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף "הארץ"

תגובות

שותפה בכירה

"אני מחבבת ומעריכה אותו מאוד אבל בוודאי שהוא אינו מסוגל להוביל או לייעץ בדבר מהלכים להעצמתה של הדרך הסוציאל-דמוקרטית. דרכו של ג'ומס כמעט חיסלה את מרצ", מתנשאת ח"כ שלי יחימוביץ' בתגובתה לראיון הפרישה של חיים אורון. לו היתה מצליחה לשלוט לרגע בדחף ההתנצחות וההתנגחות, היא היתה נזכרת שאורון היה מאדריכלי הקמת מרצ ומנהיגיה גם בעשור שבו יוצגה בכנסת על ידי 10-12 חברות וחברים ושלחה לשתי ממשלות שלושה-ארבעה שרים. מתברר שבזיכרונה הסלקטיבי התקופה ההיא אינה חלק מ"דרכו של ג'ומס".

נכון שאורון אפילו לא מתקרב לנפלאותיה של יחימוביץ'. כח"כית הבולטת והמתוקשרת ביותר של מפלגתה, כתומכת באהוד ברק לתפקיד היו"ר, כאשה הראשונה ברשימה לכנסת וכאחת מראשי מטה ההסברה - היא היתה שותפה בכירה בקריסת העבודה לשפל האלקטורלי החמור בתולדותיה ואף השכילה להכניס לכנסת שתי מפלגות בקמפיין אחד: העבודה ועצמאות.

איתי תדמור

גבעת ברנר

עיוות מוסרי

*בעקבות "חיים יוצא מהאורון" מאת גידי וייץ (מוסף "הארץ" 18.3)

בראיון עם יו"ר מרצ הפורש, ח"כ חיים (ג'ומס) אורון ניתן להתרשם מצניעותו ומן הסגנון הבלתי מתלהם אשר יכולים להוות דוגמה לח"כים רבים. לעומת זאת אורון כורה לעצמו בור ונופל בו. בהתייחסו להצעת החוק בדבר שלילת זכויות הפנסיה של הח"כ לשעבר עזמי בשארה ושלילת זכויותיהם של ישראלים שהיו מעורבים בפעילות טרור, מעלה אורון את הטענה בדבר "סולם ערכים מעוות", לדבריו, של מציעי החוק. הוא ממשיך וטוען כי ההתנכלות מצד יוזמי החוק מקורה במוצאו הערבי של בשארה.

אורון מתנהג בבחינת הפוסל במומו פוסל כאשר הוא משווה בצורה מקוממת את גיבור זכויות האדם, נלסון מנדלה, למרואן ברגותי המרצה עונש מאסר בכלא הישראלי. אורון בוחר להתרפק על זיכרונות חומוס משותפים ברמאללה עם אותו אדם אשר הורשע בחמישה מעשי רצח של אזרחים ישראלים ומרצה בגינם עונש של חמישה מאסרי עולם. האין זה עיוות נוסף של סולם הערכים, כאשר מתעלם אורון ממידותיו המוסריות של אדם ולו רק בגלל מוצאו הערבי?

יאיר טאובר

הרצליה

הכבוד הראוי

*בעקבות "חיים יוצא מהאורון" מאת גידי וייץ (מוסף "הארץ" 18.3)

הראיון עם חיים אורון היה מקומם. לא משום שהציג במערומיו פוליטיקאי הפועל בשם אינטרסים שבינם ובין טובת הציבור אין דבר. להפך. הוא היה מרתיח משום שאיש ציבור שפיו ולבו שווים, שאינו מפריח סיסמאות חלולות לחלל האוויר ושמוכן להודות בטעויותיו ולקחת אחריות על כישלונות הגוף שבראשו עמד - קם והולך כשנפשו מרה עליו, וכשהוא משאיר את האינטרס הציבורי בידיהם של פרלמנטרים קצת פחות הגונים, מעמיקים וחדורי תחושת שליחות (ואין הכוונה פה לחברי סיעתו).

ואם לא די בזה, מגיעה לבסוף תגובת יועץ התקשורת של שר החוץ, האומרת כי אורון "לא מדבר עוד אפילו בשם הבודדים שהצביעו למרצ ולכן אין טעם להשיב לו". התגובה המזלזלת והנמוכה הזאת, על מילותיה הספורות, מכילה בתוכה את הסיפור המלא של הפוליטיקה הישראלית העכשווית, ואף של החברה הישראלית כולה: מתינות, פשרנות וסובלנות - אאוט; התלהמות, כוחנות וזלזול בוטה בדעת המיעוט - אין.

לא חייבים להסכים עם דעותיו הפוליטיות והחברתיות של אורון, אך חובה לתת לו את הכבוד הראוי על עבודתו הקשה וארוכת השנים למען הציבור. אבל כנראה שככה זה בישראל 2011 - את טובי הלב מחליפים גבוהי הלב. פני הדור כפני הכנסת.

ליאור גלציאנו

קרית ים

פוסט-מרצ

*בעקבות "חיים יוצא מהאורון" מאת גידי וייץ (מוסף "הארץ" 18.3)

יצא המרצע הפוסט-ציוני מן השק של מרצ. בראיון הפרישה שלו העז ח"כ חיים אורון לגלות את ה"אני מאמין" שלו, והנה מתברר כי לאורון אין בעיה להקים גוש פוליטי יחד עם הקומוניסט דב חנין (וכנראה גם עם חבריו הערבים של חנין), והוא אף מוכן שפלסטינים יגורו בקיבוצו וישולבו בו. מדבריו אפשר גם להבין, שבעצם הוא מאמין בפתרון של מדינה דו-לאומית, ורק חושב שזה לא אפשרי כרגע, משום שאי אפשר לסמוך על "הרוב היהודי" שיהיה מוכן לתת לערבים זכויות שוות במדינה כזאת.

מה הפלא, אם כן, שגם ידידו הטוב של אורון, מרואן ברגותי, תמך לדבריו באיחוד של השמאל הישראלי? אם זה השמאל הישראלי, בוודאי שברגותי יתמוך בחיזוקו.

ארז עמיאל

פתח תקוה

והנה, מנהיג

*בעקבות "חיים יוצא מהאורון" מאת גידי וייץ (מוסף "הארץ" 18.3)

מעולם עד כה לא ראיתי בחיים אורון מנהיג פוליטי ממשי. הוא תמיד נראה לי מזן האנשים של לובה אליאב, בעלי יושרה וכוח עשייה לצד צניעות אמיתית ואיפוק, מין כינור שני לצדו של מנהיג מוביל, אבל לאחר קריאה בראיון המרתק והמעמיק, אני נרעשת. קטעי העומק מספרים על התלבטויות, על דרך קבלת החלטות, על דרך של מתינות - לא עמדה חד משמעית חסרת ספקות בשום עניין. והמורכבות שלו, להיות צד תומך בהתנתקות ובאותו זמן לבכות מתוך הזדהות עם המיועדים לניתוק, הפגישות והידידות עם מנהיגים ערבים (בהם מרואן ברגותי) לצד הביקורת הנוקבת שיש לו עליהם; הידידות עם אהוד אולמרט. נכונותו לחשוף הכל בגילוי לב, את החיבה והשנאה, את הספקות העצמיים שלו. אגב, מתי אמר אצלנו מישהו בעל עמדה פוליטית שהוא שגה וטעה, בפה מלא ובלי לגמגם, ולא התקפל בעקבות זאת?

כל אלו שובים אותי לגמרי. אני חשה שדווקא בין פיגורות כשולמית אלוני ויוסי שריד שכבודם במקומם מונח, או אפילו שלי יחימוביץ' שבהחלט אני רואה בה דמות פוליטית מובילה חשובה לתיקון חברתי מקיף, הוא - חיים אורון - הנכון והמדויק ביותר לרגע זה. החברה הישראלית, על פניה המגוונות כל כך, הנסתרות והבלתי מתחברות, זקוקה לדעתי לאדם כזה.

אני שמחה על ההחלטה שלו להקים תנועה חדשה ומקווה שמשהו בהווה העכור וחסר הוודאות שלנו יאיר, יוביל לשינוי מדיני וחברתי כאחד. ובמקום שהוא יהיה מספר 2 יועץ ומלווה, צריך שיהיה הוא המנהיג המוביל וסוף-סוף יזכה במסייע ישר ומעשי ואולי אף ביותר מאחד שילכו איתו.

מאיה בז'רנו

תל אביב

סתירות ישנות

*בעקבות "חיים יוצא מהאורון" מאת גידי וייץ (מוסף "הארץ" 18.3)

לאחר התוצאות העלובות של מרצ בבחירות האחרונות, הצעתי לח"כ חיים אורון לקחת אחריות, להתפטר ולפנות את מקומו בכנסת לזהבה גלאון. היתה לנו התכתבות בנושא, הוא לא מיהר להיענות, לקח לו שנתיים להתבשל ברעיון, אבל אני מציין בסיפוק כי לבסוף הגיע למסקנה הנכונה ו"חיים חוזר לאספסת" בקיבוץ.

כבוגר החינוך הקיבוצי של השומר הצעיר זיהיתי בנקל בראיון עם חיים אורון את עולם הסתירות של הציונות הסוציאליסטית מבית המדרש של מפ"ם ועיתונה "על המשמר" (שנמניתי עם עיתונאיו). בצד עמדות שמאל ליברלי שלא התקשיתי להזדהות עמן - הגדרת שר הביטחון אהוד ברק כאיש מסוכן, התנגדות לשלילת הפנסיה של הח"כ לשעבר עזמי בשארה, ביקורת על ח"כ שלי יחימוביץ' מהעבודה שמתעלמת מפשעי הכיבוש ומקדמת סוציאל-דמוקרטיה ברוטב אפרטהייד, חשש מהפשיזציה שאביגדור ליברמן ותנועתו מובילים, ועוד - ביטא אורון עמדות ציוניות שמקורן בפולחן הצבא בחברה הישראלית וסותרות כל השקפה שמאלית ליברלית.

הוא תמך בשתי מלחמות עתירות פשעים, לבנון השנייה ועופרת יצוקה, ונתן להן תו כשרות כאילו-שמאלי. הוא טוען להגנתו כי תמך רק בימי המלחמה הראשונים, אופייני לשומר-צעירניק הגדוש ב"הומניזם ציוני סוציאליסטי", בבחינת זה בסדר להרוג ילדים ונשים בהפצצות מטוסים פראיות, אבל במינון יותר נמוך מאלו שביצעו אולמרט וברק. יש כאן גם היבט משפחתי תנועתי, שהרי בנו, תוצר מובהק של החינוך הקיבוצי, הוא אל"מ, מפקד בסיס חצרים של חיל האוויר, שממנו יוצאים מטוסים למשימות הרג והרס, והאב בוודאי גאה בבנו.

מרצ בשנתיים האחרונות היתה סיעה אנמית, חיוורת, נזהרה לא לגעת בנושאים שהם מרכז הקונסנזוס, כמו הסכנות שנשקפות מהגרעין ישראלי ומהכור בדימונה. נקווה שמחליפתו זהבה גלאון תגלה יותר נחרצות ונחישות ותחזיר סומק ללחיי השמאל.

גדעון ספירו

תל אביב

שיעור חשבון

*בעקבות "חיים יוצא מהאורון" מאת גידי וייץ (מוסף "הארץ" 18.3)

שלי יחימוביץ', בתגובתה על דבריו של חיים אורון, טוענת בארסיות ש"דרכו כמעט חיסלה את מרצ והביאה אותה אל גבול אחוז החסימה". צריך להזכיר לה ולקוראים, שבבחירות האחרונות הצביעו למרצ בהנהגת אורון 99,611 ישראלים, הרבה מעבר לאחוז החסימה (שהיה 67,470 קולות בלבד). גם הירידה של מרצ מחמישה מנדטים לשלושה התבטאה בקלפי בירידה של 18,691 קולות בלבד.

ומה היו, לעומת זאת, ההישגים של מפלגת העבודה מאז שהתברגה יחימוביץ' ברשימתה לכנסת? בבחירות האחרונות היא קיבלה 334,900 קולות (13 מנדטים), שהם ירידה של 134,766 קולות (ושישה מנדטים) לעומת הבחירות הקודמות.

אז לפני שהיא מאשימה את אורון בירידה של 18 אלף קולות, תבוא בבקשה חשבון עם עצמה על בריחתם של 135 אלף מצביעים ממפלגתה שלה.

שלומית כרמיה

רעננה

ספורט ישראלי

אחרי קריאת כל הטיעונים נגד הענקת פרס ישראל לשמעון מזרחי (מוסף "הארץ" 18.3), אני עדיין לא מצליח להבין: מה לשמעון מזרחי ולספורט? האם העסקן הזה בכלל אוהב ספורט (או לפחות כדורסל), או שהוא רק אוהב לדרוס את יריביה של קבוצתו? מצפייה במשחקים של מכבי תל אביב בטלוויזיה, הוא זכור לי כאיש נרגן בעל פנים עצובות תמיד, שמתקשה להפגין שמחה גם לאחר ניצחון, ולעומת זאת מפגין בקלות יתרה ובצורה מוגזמת את מורת רוחו מהחלטות שיפוטיות שלא נראות לו (כלומר, שריקות נגד מכבי, בדרך כלל מוצדקות). זו התנהגות ספורטיבית הראויה לפרס?

חנוך שם-טוב

חיפה

פרס למתנדב

במאמר "עקרון הרצף" תוקף אלון עידן את החלטת ועדת הפרס, להעניק את פרס ישראל לעו"ד שמעון מזרחי. הכותב מציין מספר לא קטן של נימוקים לחיזוק עמדתו, ואלה מסתכמים בדבריו: "אם תנצח, המדינה מבטיחה לשכוח את העוולות שנרשמו בדרך".

יקצר המצע מלציין את כל ה"עוולות" שמונה עידן במזרחי ועל כן נסתפק בכמה דוגמאות בלבד. "הזיהוי בין המועדון הפרטי מכבי תל אביב", כותב עידן, "לבין 'הספורט הישראלי' ו'ענף הכדורסל בפרט', הוא מעשה כשל". להמחשת טיעונו הוא מונה בשמות של כדורסלנים זרים המשחקים במכבי תל אביב. כאן ראוי להזכיר כי כל קבוצות הכדורסל באירופה, ואף בארצות הברית, נשענות על שחקנים זרים (בהם אפילו ישראלים). האם יעלה על הדעת, למשל, שקבוצת ברצלונה, אלופת אירופה, לא מוכרת כמייצגת את ספרד?

ומילה על "התנדבות". עידן מגנה את ועדת הפרס על קביעתה ש"פעילותו הממושכת (של מזרחי) לאורך שנים נעשתה בהתנדבות". מדוע התנדבות אינה עדיפה על קבלת שכר?

שמעון מזרחי, שבשנת 2007 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד מ-50 מנהלי הספורט הטובים בעולם, ראוי בהחלט לקבל את פרס ישראל.

גליל אלישיב

כפר סבא

אכזריות

ברצוננו לברך את נרי ליבנה על מאמרה המצוין והאמיתי, "ארץ האש" (מוסף "הארץ" 18.3). כל הכבוד לה שאזרה אומץ ופירסמה גם צדדים אחרים להתלהמות האופפת אותנו גם בעקבות הרצח באיתמר.

אנו עיוורים לסבל אנשים החיים קרוב אלינו, ובמקרים רבים אנו הסיבה לסבלם. כאשר אנו עוקרים עץ זית של משפחה החיה שנה שלמה רק מפירות של מספר עצי זית, זו התאכזרות. ויש מעשים חמורים מכך.

אנו מעודדים את נרי ליבנה להמשיך להאיר את החשכה.

איריס ונתן ברקוביץ

ראשון לציון

מסרים סותרים

בעניין רב קראתי את הכתבה החשובה "עניין שדורש עיכול" (מוסף "הארץ" 11.3), אך לדעתי לא נוכל לשנות את הרגלי התזונה של רוב הציבור שלנו, כי כולנו מוצפים במסרים סותרים. בלחצם של יצרני המזון ה"טבעי" וה"מעובד", של יצרני כלי הבישול ואביזרי המטבח למיניהם, ושל שפים הרוצים לצאת מאחורי הקלעים של המטבח אל קדמת הבימה - בטלוויזיה - אנחנו מוצפים בשנים האחרונות בתוכניות בישול שהן אמנם תאווה לעיניים, אך רוב המתכונים שם מורכבים מאוד ועתירי קלוריות, ולמעשה הם מעצבים את החך ואת הרגלי הבישול והאכילה שלנו.

גם רבים מן המתכונים המתפרסמים בעיתונים, ומתיימרים להיות "בריאים", אינם בדיוק כאלה. האם שמתם לב להבדל בערך הקלורי של סלט ירקות פשוט כמו שאמי היתה מכינה, לבין הסלט המשודרג שאותו מכינים ילדי ונכדי? האם עוגת יום הולדת חייבת להיות מצופה בשוקולד, בהר גבוה של שמנת מתוקה והמון סוכריות צבעוניות (צבעי המאכל שבהן הן נושא לדיון אחר)?

ואחר כך הולכים לייעוץ דיאטני.

ד"ר פנינה מייזליש

ירושלים

הזדמנות שהוחמצה

אולי מוכרת גם לכם אותה צרה של טביעות וסימנים בעור הפנים שנגרמת מהרכבת משקפיים ומאפשרת להתלונן על כך שכאשר נאמנים מדי להתעסקות מקצועית לוקחים את טביעותיה-תביעותיה ברצינות רבה מדי. זה אולי מה שקרה לי, כמורה, כאשר הצצתי בשערו של הגיליון (מוסף "הארץ" 11.3). מסביב "ייהום הסער" וחדשות קשות ומרעישות, ואני בוהה בצלחת המצולמת ו...מצטערת. ועל מה? על הזדמנות מצוינת להמחשה שהוחמצה.

לא כל צרכניהם של מוצרי המזון הביתיים והתעשייתיים מודעים כידוע ל"חוק/י ההשלמה" החשובים של חומצות האמינו. לפי החוקים הללו, בתזונה שמכילה תערובת, של קטניות ודגנים (למשל פיתה עם פלאפל, או עדשים עם אורז), אין כמעט צורך בתוספת של חלבונים מלאים מהחי, כמו ביצים, דגים או בשר.

כלומר, אילו רק הופיע אפוא על השער תצלום של שעועית ירוקה עם מנה של תירס - ניתן היה לקבל מהשער השראה מיידית, כמו באותה המלצה עתיקה של יאן קומניוס שלפיה תמונה שווה אלף מילים.

עדה הרצברג

ירושלים

לטובת המטופלים

זכות ללא עוררין מוקנית לכל אדם לעסוק בכל עיסוק התואם את בחירותיו והכשרתו ובתנאי שיכולותיו לעסוק בתחום עומדות לרשותו במלואן וללא רבב תפקודי רלוונטי. לדעתי לא נכון להתייחס לסוגיה בכתבה "הפרעה דו קוטבית" (מוסף "הארץ" 11.3) כאל סוגיה של תיוג חברתי שעיקרה שמירת זכויותיהם הראויות של חולי נפש ובהם גם מטפלים שלקו במחלת נפש. לדעתי זוהי סוגיה אתית-מקצועית מובהקת הנוגעת לאחריות, לכשרים ולכישורים הנחוצים לשם עיסוק בכל מקצוע בצורה מיטבית.

כשמטפל מצוי כתוצאה ממחלתו במצב נפשי או מנטאלי שלא מאפשר שיפוט מציאות תקין (ולצערנו זה המצב בפסיכוזה, שמאפיינת חלק ממחלות הנפש הקשות), או כשהוא לא יכול להתמסר לטיפול באורח יציב וממושך, כתוצאה מהצורך להיעדר מהטיפול כדי לטפל במצוקתו כתוצאה ממחלתו, המטופלים שלו בעת ההיא ייפגעו ללא ספק. מכיוון שאין זה רצונו של המטפל לפגוע במטופליו מחד גיסא, ואין לו שליטה על ההחמרה האפשרית במצבו הנפשי - ראוי שיימנע, לטובתו ולטובת מטופליו, מלעסוק בעיסוק הספציפי הזה של טיפול פסיכודינמי.

טעות להדגיש את היתרון שיש בהתנסות במחלת נפש לשם הגברת ההבנה והאמפתיה למטופל, שכן אזי מדובר כבר בהזדהות עם המטופל, עמדה שלא מאפשרת בדרך כלל עבודה טיפולית ראויה. לא ידוע לי על חסר מובנה ביכולתם של 98 אחוז מהמטפלים, שעל פי הטענה הסטטיסטית אינם חולי נפש, לטפל באנשים בטיפול נפשי רק משום שלא התנסו במחלת נפש.

פרופ' גבי שפלר

ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו