בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורה של הקבוצה הישראלית הראשונה שצלחה את תעלת למאנש

פתאום באמצע החיים קם אדם ומחליט לשחות מאנגליה לצרפת. וגם מצליח

4תגובות

"ב-12 באוגוסט 1875 נכנס מתיו ווב למים בחוף האנגלי והחל להתקדם בשחייה קצובה. מזג האוויר הנורא והגלים הסוערים אילצוהו לנטוש את המאבק כשרק 12 קילומטר מפרידים בינו לחוף הצרפתי.

"ווב לא אמר נואש. ב-24 באוגוסט, בשעה אחת אחר הצהריים קפץ ווב המיימה מרציף האדמירלים בדובר והחל במבצעו הקשה. מזג האוויר שכה התאכזר אליו בניסיון הראשון, היה הפעם נוח. גשם קל טיפטף לסירוגין. ווב המשיך להתקדם בנקטו כל הזמן בסגנון החזה שכן סגנון החתירה היה בלתי ידוע בזמנו".

במילים חגיגיות אלו מגולל מיכאל מרגולין בספרו "גיבורי ספורט" את צליחת למאנש הראשונה בהיסטוריה, ברצועת המים שמפרידה בין הממלכה הבריטית ליבשת הישנה. חמוש בבגד ים בלבד שחה ווב במי התעלה הקרים במשך 21 שעות ו-41 דקות עד שהגיע באפיסת כוחות לצדה השני. המרחק האווירי בין העיר דובר לחוף הצרפתי הוא כ-35 קילומטר. אבל בשל הזרמים העזים ומחזורי הגיאות והשפל, המרחק הכולל ששחה ווב נאמד בכ-80 קילומטר. "איני מאמין שבשנים הבאות יימצא אדם שיוכל לחזור על מבצע שכזה", אמר אז מושל העיר דובר בקבלת הפנים שנערכה לכבוד ווב. ואכן, חלפו 36 שנה עד שהצליח שחיין נוסף להתגבר על האתגר ולהשלים את צליחת התעלה מצד לצד.

צליחת תעלת למאנש נחשבת לאתגר סיבולת פיזי מהקשים בעולם. "האוורסט של שחייני המים הפתוחים" כמו שמקובל לקרוא לו. ב-135 השנה שחלפו מאז הישגו של ווב חזרו עליו רק כ-1,200 שחיינים. לשם השוואה, פסגת האוורסט נכבשה לראשונה ב-1953 על ידי מטפסי ההרים אדמונד הילארי מניו זילנד ושותפו הנפאלי טנזינג נורגיי. מאז טיפסו לפסגת ההר הגבוה בעולם קרוב ל-4,000 בני אדם.

אני שוחה כבר שנים רבות להנאתי, ולמען שמירה על הכושר. צליחת תעלת למאנש מעולם לא הופיעה אצלי כמשימה שמחכה לי. עד לפני כשנה כל מה שידעתי עליה הסתכם בכתבת ספורט ישנה שבה צפיתי כילד לפני הרבה שנים. כיכבה בה, ככל שאני זוכר, שחיינית בריטית שמרחה על עצמה חומר שמנוני כדי לעמוד בשחייה רצופה של כ-18 שעות במי האוקיינוס. אני זוכר שהיה לה קשה, היו שם דמעות, יותר מפעם אחת היא חשבה להפסיק, אבל בסוף היא הגיעה לחוף. הפי אנד. סוף.

לפני כשנה, במהלך החורף האחרון, החלטתי להצטרף לגדי כץ לשחייה חורפית בים התיכון מול חוף הצוק בתל אביב. כץ הוא מיסיונר של שחייה בים הפתוח. הוא עצמו החל לשחות רק לפני כשבע שנים. לפני כארבע שנים, עבר השתלמות בארצות הברית אצל טרי לוכלין, ממציא שיטת TI - Total Immersion, ולאחריה הקים בישראל בית ספר ללימוד השיטה.

טוטאל אימרז'ן ("טבילה מוחלטת") היא שיטת שחייה המתאפיינת בתנועות ארוכות ורפויות שמצריכות מהשחיין מעט מאוד אנרגיה. הטריק המרכזי כאן הוא "הפחתת הגרר" של הגוף במים באמצעות דחיפת הראש ובית החזה פנימה והרמת הרגליים לקו המים. סגנון שכזה, מסביר כץ, הוא המתאים ביותר לשחייה למרחקים ארוכים. בשנה האחרונה אירגן כץ שני מרתונים כאלה: צליחת הכנרת לאורך (21 קילומטר) ומרתון שלושה ימים בשלושה ימים - 30 קילומטר שנפרשים על פני שלושה ימים רצופים בכנרת, בים התיכון ובים סוף. "יש לנו מזג אוויר נהדר ו-190 קילומטר של קו חוף", נוהג כץ להזכיר לי מדי פעם. "מי שרוצה יכול לשחות כאן בים כל השנה".

כבר במפגש הראשון שלנו הצהיר בפני כץ שהוא מתכנן לצלוח בתוך כשלוש שנים את תעלת למאנש. למה? הקשיתי. "כי זה האוורסט של המים הפתוחים", ענה לי. כמה ימים לאחר מכן שאל אותי אם ארצה להצטרף לתחרות של 26 קילומטר באגם ציריך. התעלמתי מהשאלה.

כחודש לאחר שהתחלתי לשחות במי הים הקרים של החורף, שלח לי כץ מייל בזו הלשון: "מכיוון ששחייה באגם ציריך בשווייץ לא רלוונטית יותר (פיספסנו את ההרשמה), אנחנו משתעשעים במחשבה לשחות שליחים בתעלה. חמישה אנשים, כל אחד ישחה כשבעה קילומטרים במשך שעתיים וחצי במי התעלה הקפואים. זה אחלה ניסיון, נותן להבין איך מרגישים באתגר האמיתי וגם חוויה הרבה יותר שפויה. אנחנו מתכננים לעשות את זה בספטמבר הקרוב. יש לזה לא מעט עלויות. אתה בעניין?"

עד אותו יום הניסיון שלי בשחייה בים הפתוח הסתכם בחמישה-שישה אימונים. הטמפרטורה בים התיכון נעה אז סביב 19 מעלות, והקפדנו לשחות רק בימים יפים ובהירים כשבחוץ שמש נעימה ומלטפת. שחייה במי התעלה הבריטית בקור של 16-17 מעלות נראתה כל כך רחוקה, שבלי לחשוב יותר מדי עניתי בחיוב. ביני לביני לא האמנתי שהסיפור הזה בכלל יצא לפועל.

אבל הימים חלפו, תהליך ההרשמה התקדם, הבדיקות הרפואיות הנדרשות בוצעו, ומקץ כמה שבועות קיבלנו אישור רשמי מ-- CS&PF אחת משתי התאגדויות שמלוות את הצולחים בתעלה - שיש לנו מקום פנוי לצליחה בסוף ספטמבר. מלבדי (45) ומלבד כץ (41) נמנו עם חבורת הצולחים עוד שלושה שחיינים חובבים: שלמה אמיתי (56), בעל משרד מהנדסים עצמאי שיזם את המבצע כולו (ולכן מונה על ידינו מיד לראש הקבוצה); עומר בר (52), נווט קרב לשעבר ואיש עסקים עצמאי; ואבישי טל (48), חבר ושותף קבוע לשחיות החורפיות בחוף הצוק.

מה עושים עם הקור

תעלת למאנש (La Manche השרוול בצרפתית, או English Channel כפי שקוראים לה נתיני הממלכה המאוחדת) היא מיצר ים שמחבר בין האוקיינוס האטלנטי לים הצפוני. אורכה 560 ק"מ, ורוחבה נע מ-240 ק"מ ועד 34 ק"מ במקום הצר ביותר - בין דובר באנגליה לקאלה שבצרפת. מי התעלה קרים. בתקופה שבה נהוג לבצע את הצליחות - בין מאי לסוף ספטמבר - הטמפרטורה היא 14-17 מעלות. שחיינים שמתעתדים לצלוח לבדם (צליחת סולו) מתכוננים לכך במשך שנים. בדרך כלל מדובר על שנתיים לפחות של אימונים ייעודיים, שהחלק העיקרי בהם הוא הסתגלות לקור.

שהות של 10-14 שעות במים קרים (הזמן הממוצע לצליחת יחיד) מחייבת הסתגלות ממושכת ומיוחדת. בשפה המקצועית קוראים לזה "אקלימיזציה". טמפרטורת הגוף היא כ-36.5 מעלות. מי שאינו מורגל לשהות במים בטמפרטורה של 16 מעלות עלול להיקלע למצב של היפותרמיה - ירידה מסוכנת של חום הגוף עד כדי סכנת מוות. לא מעט צולחי למאנש הגיעו לסף היפותרמיה לפני שנשלפו מהמים.

צריך להרגיל את הגוף בהדרגה לשהות ארוכה במים קרים. ביום הראשון 15-20 דקות, בשני חצי שעה, בשלישי שעה, וכך הלאה עד שמגיעים לשהות של שש שעות לפחות ברציפות - הזמן הרשמי שנדרש כדי לקבל אישור לצליחת יחיד. השהייה הממושכת במים קרים "מלמדת" את הגוף לרכז את הדם סביב האיברים החיוניים המרוכזים בליבה - הלב, הכבד, הריאות והכליות. את המחיר משלמות כפות הרגליים והידיים, שפחות או יותר מאבדות תחושה אחרי כמה דקות במים.

אנחנו פעלנו באקלימיזציה ים-תיכונית. כיוון שמי הים בארץ מתקררים בהדרגה במהלך החורף, בכל פעם שהלכנו לשחות נכנסנו למים בטמפרטורה נמוכה יותר. בחורפים "טובים" יכולה הטמפרטורה בים התיכון הישראלי לרדת עד ל-16 מעלות. אבל החורף של 2010 היה חם למדי ומלבד כמה ימים בודדים בפברואר, הטמפרטורה היתה כמעט תמיד מעל 18 מעלות.

דרך נוספת וחשובה לא פחות להתגבר על הקור היא לעטות על הגוף שכבת מגן טבעית. ובעברית: עוד ועוד אחוזי שומן. "אין שום דרך בריאה לעלות במשקל", הסביר לנו ג'ורדן וקסמן, בנקאי וטריאתלט יהודי ניו-יורקי שפגשנו. "לשני החברים הכי טובים שלי בחודשיים האחרונים קוראים בן וג'רי". וקסמן המתין יחד איתנו בעיר דובר למזג אוויר נוח כדי לנסות צליחת יחיד בפעם השנייה. בפעם הראשונה שלו, שנה קודם לכן, הוא שחה 15 שעות עד שעצר נטול כוח שני קילומטרים מהחוף.

הישראלי היחיד שצלח עד היום את תעלת למאנש לבדו הוא פרופ' איתן פרידמן. זה היה ביולי 93'. עד לפני כמה שנים צליחת סולו של הלמאנש נחשבה לאתגר ששיעורי ההצלחה בו עומדים על 10 אחוזים בלבד. אבל בשנים האחרונות שיעור ההצלחה עלה לכ-30 אחוז. העלייה נובעת מהידע שנצבר על האימונים וההכנות הנדרשים, ובזכות הניסיון והידע שהתפתח בארגוני הסירות שמלוות את הצולחים. הניסיון של קברניטי הסירות (פיילוטים) בבחירת הנתיב המהיר ומזג האוויר הנכון הם קריטיים לביצוע צליחה מוצלחת.

מסלול צליחה טיפוסי מאנגליה לצרפת מתחיל בחוף שייקספיר שמצוי בין הערים דובר ופולקסטון ומסתיים בחוף הצרפתי הקרוב ביותר בנקודה שנקראת Cap gris Nezz, ממערב לעיר קאלה. אחד הגורמים העיקריים שיש להתחשב בהם בתכנון הצליחה הוא מחזורי הגיאות והשפל בתעלה שמתחלפים בכל שש שעות. המשמעות היא שלמשך שש שעות השחיין ייסחף לכיוון צפון, ובשש השעות הבאות הוא ייסחף דרומה. תכנון נכון של הזמן ונתיב השחייה יביאו את השחיין אל ה"קאפ" במסלול שצורתו S הפוכה כשבחלק השני של השחייה נסחפים עם הזרם לכיוון דרום. חשוב להגיע לקאפ הצרפתי בזמן, לפני שכיוון הזרם ישתנה ויסחף את השחיין צפונה, הרחק מהחוף. רבים מהצולחים נכשלים בדיוק בנקודה הזאת: הם מגיעים למרחק של שניים-שלושה קילומטרים מהחוף, רואים את החוף הצרפתי מנגד אבל לא יכולים להשלים את הצליחה.

12 אלף קלוריות

ב-21 בספטמבר המראנו לאנגליה. תאריך הצליחה שלנו תוכנן לימים שבין 25 ל-30 בספטמבר. התוכנית היתה להגיע לעיר דובר, ליצור קשר עם הפיילוט שלנו, מייקל אורם, להתאמן במים הקרים של נמל דובר ולהמתין. ברגע שמזג האוויר יתאים לשחייה, בוקר או לילה - יוצאים לדרך.

השתכנו באתר קרוואנים שנמצא ממש מעל הצוקים הלבנים של דובר. כשהבטנו מעליהם לפנות ערב יכולנו לראות למטה את הים הכחול והחלק, וממול ראינו בבירור את חופי צרפת. אתר הקרוואנים מיועד בעיקר לצולחים שמתעתדים לשחזר את מסעו של ווב. "אנחנו נמצאים כאן בשביל לעזור לאנשים להגשים את החלום שלהם", הסביר לנו דיוויד, הבעלים של המקום שמפעיל אותו יחד עם אשתו, אוולין. "אבל עכשיו העונה כבר נגמרת. הגעתם בשבוע האחרון".

את תהליך האקלום במים קרים התחלנו למחרת, בחוף סגור ליד מעגן הסירות של דובר. הכניסה למים היתה מעט טראומטית. אחרי כמה חודשים של שחייה ב-30 מעלות בים של תל אביב, זה לא פשוט לחזור לשחות במים קרים. בטבילה הראשונה היה ממש קשה לנשום. חלפו כעשר דקות עד שההלם הראשוני עבר ואפשר היה להתחיל לשחות. הטבילה הראשונה ארכה כ-45 דקות ובמהלכה שחינו כקילומטר וחצי. החוויה היתה נסבלת.

שהייה במים קרים דורשת הרבה אנרגיה מהגוף - כ-900 קלוריות בשעה - כמעט כפול משחייה במים "רגילים" של 25-26 מעלות. אצל שחיינים שמתכננים לצלוח סולו תכנון המזון הוא גורם משמעותי ביותר. מאבק של כ-14 שעות במי ים קרים יגבה מהגוף שלהם 12-14 אלף קלוריות. אלו קלוריות שאותן צריך להשלים בדרך - באמצעות ג'לים, חטיפי אנרגיה ומשקאות אנרגיה מיוחדים (משקאות איזוטוניים) שכוללים מלחים ואלקטרוליטים שמונעים התכווצויות שרירים. שחיינים שרוצים להגיע לצד השני של התעלה לא יכולים להרשות לעצמם לנוח באמצע. הם אוכלים כל 30-40 דקות, במהירות רבה, 20-30 שניות בכל עצירה. לוגמים כמה לגימות של משקה אנרגיה מחומם, וממשיכים.

במשחה שליחים בעיית התדלוק היא פחותה. כל שחיין שוחה במשך שעה ואז עולה לסירה כדי להתאושש, לנוח, לאכול, להתחמם קצת - ואז קופץ בחזרה למים לעוד שעה. בעיה אחרת שאורבת בצליחת שליחים היא מחלת ים, שבה לוקים לא פעם השחיינים שמחכים לתורם על הסירה. צולח אירי בשם דונל באקלי, שפגשנו בדובר, הבטיח לנו שלפחות שלושה מבינינו יחלו במחלת ים. "אבל זה לא צריך להפריע לכם. ברגע שקופצים למים, מחלת הים עוברת", אמר.

חוקי צליחת התעלה ברורים ונוקשים: לשחיין שנמצא במים אסור לגעת בסירה או באף איש אחר. נגעת - נפסלת. אם שחיין אחד מקבוצת השליחים נפסל - כל הקבוצה נפסלת. על פי אתרי החברות שמלוות את הצולחים, מספר קבוצות השליחים שהשלימו עד היום את חציית הלמאנש עומד על כ-700. אנחנו היינו קבוצת השליחים הראשונה מישראל.

הימים בדובר עברו עלינו בציפייה מתוחה. לאחר יום השמש הראשון מזג האוויר התחלף והפך הרבה יותר "אנגלי". ערפל, גשם טורדני ורוחות הכניסו אותנו לכוננות ועצבנות. את המתח והעצבים פרקנו בסרטוני וידיאו שצילמנו וערכנו על עצמנו, והעלינו לבלוג של כץ כדי להראות לחברים ולמשפחה בבית.

כל אחד בקבוצה הוטרד ממשהו אחר. כץ ש"סובל" מאחוזי שומן נמוכים יחסית היה מאוד מוטרד מהקור. כל יציאה שלו מהמים לוותה בחצי שעה של רעידות - תופעה טבעית שמתרחשת עקב החזרה של הדם הקר שהצטבר בגפיים לליבה. אני חששתי בעיקר מהחושך. היה ברור לנו שחלק ניכר מהשחייה יתבצע בלילה. מבחינת טמפרטורת המים אין הבדל גדול בין היום ללילה. הבעיה היא על הסירה. כשהטמפרטורות צונחות בלילה לשבע-שמונה מעלות זה בהחלט משנה. מדי פעם כשקמתי בלילה לשירותים של הקרוואן ניסיתי לבחון את עצמי: האם אתה מוכן לקפוץ עכשיו מהסירה למים? בכל הפעמים התשובה היתה "לא". אחר כך התברר שסיוטים דומים עברו בראש גם לשאר חברי לקבוצה. חשש אחר שלי נבע מפציעה טורדנית בברך שהתרחשה כחודשיים קודם לכן והגבילה את התנועה שלי.

לגעת ביבשה

לאחר כמה ימי הסתגלות קיבלנו איתות חיובי: תחזית מזג האוויר דיברה על אפשרות לצליחה ביום שני, 27 בספטמבר, אחר הצהריים. "תגיעו לנמל ב-11:00", הורה לנו פיילוט אורם בארוחת הבוקר החטופה. הגענו למעגן מתוחים ונרגשים, וכעבור שעה של המתנה יצאנו לדרך ב"גאליוונט", הסירה שתהיה לנו לבית ב-15 השעות הקרובות. או יותר, אם נזדקק לכך.

על פי הסדר שקבענו, כץ היה הראשון להיכנס למים. הוא קפץ מהסירה, עלה על החוף, וחיכה עד שצופר הגאליוואנט ישמיע את אות הפתיחה. בשעה 12:47 - ממש כמו סר מתיו ווב בשעתו - החל כץ לשחות. הצוקים של דובר היו מעלינו, מזג האוויר היה מעונן אבל נוח, טמפרטורת המים נעה סביב 16-17 מעלות. הרוח היתה חלשה והים חלק למדי. תנאים כמעט אופטימליים.

השעה של כץ עברה מהר לכולנו. בהמשך הבנו שלצליחה בשליחים יש חוק פיזיקלי מוזר: הזמן על הסירה מתכווץ. ארבע שעות על הסירה עוברות הרבה יותר מהר משעת של שחייה במים. אחרי 55 דקות התחלתי לפשוט את חמש שכבות הלבוש שעטפו אותי. האוויר היה צונן למדי, אבל ברגע שהתמקמתי ליד הסולם לא חשתי בכלום. עודף אדרנלין מן הסתם. בשעה 13:47 קפצתי למים.

משעת השחייה הראשונה שלי אני זוכר מעט מאוד. המים היו קרים כמובן, אבל אחרי כל האימונים בנמל העכור של דובר, זה כמעט לא הפריע לי. הראש היה נקי ממחשבות. השעון על היד הראה את הדקות עוברות בעצלתיים. מדי פעם סימנתי לצופה התורן מבינינו שהכל בסדר, ובשאר הזמן פשוט ניסיתי להיצמד לסירה בלי לתת לה לברוח.

לקראת סוף המקצה שלי הבחנתי בתכונה בסירה לקראת הכניסה של אמיתי. עוד כמה דקות עברו והסולם ירד למים לסמן שהשעה שלי תמה. זהו, נגמר הפרק הראשון. עכשיו צריך לעלות למעלה, להתנגב, לעטות מחדש את כל השכבות, ולהתחיל להחזיר את האנרגיה שהשארתי במים. התה החם שבר וטל הגישו לי היה פינוק אמיתי.

בקושי הספקתי להתייבש ולהתחמם, והנה גם השעה של אמיתי הולכת ונגמרת. במהלך המקצה שלו התחלנו לחצות את נתיב התובלה העמוס שעובר בתעלה. השחייה בין ספינות הענק נראתה מוזרה.

כעת הגיע תורו של טל. לאחר כמחצית השעה לערך נתפסו לו השרירים ברגליים. ניתן היה לראות על פניו את המאמץ הכרוך בשחייה עם שרירים תפוסים. עוד חתירה, עוד תנועה, עוד נשימה, שוב יורד הסולם למים, בר קופץ, טל יוצא, והנה נגמר סבב השחייה הראשון.

במהלך המשמרת של בר נכנסתי לאזור המקורה של הסירה כדי לקבל קצת מים רותחים לתה ולברר איך אנחנו מתקדמים. "עברתם כבר שליש מהדרך. אני חושב שזה ייקח לכם סביב 13 שעות", אמר פיילוט אורם. יפה, חשבתי לעצמי. כבר מדברים איתנו על אפשרות שנגיע לחוף ואף אחד עדיין לא מקיא על הסיפון העליון. "הסבב השני יהיה מהיר יותר", הסביר אורם. "זה תמיד כך. בהתחלה אנשים נוהגים לשמור כוחות, ואחר כך הקצב מתגבר".

במהלך המסע נוצרה אצלנו חלוקת עבודה. שני אנשים עוקבים אחרי השחיין, והשניים האחרים מסייעים לאיש שיצא מהמים להתאושש, או עוזרים לשחיין הבא להתכונן למקצה שלו. האיש שבמים שוחה אמנם רק חמישה מטרים מהסירה, אבל הוא נמצא בעולם משלו, מנותק, בודד. הנוכחות של אנשים שצופים בו מהסירה חשובה ביותר ומספקת המון עידוד.

הסבב השני החל לקראת שש בערב. במהלך השחייה של כץ החלה השמש ליפול מבין העננים בשקיעה שצבעה את המים בכתום בוהק. מיהרנו להסתער על המצלמות. שמש שוקעת זה נחמד ויפה, אבל המשמעות היא שהכניסה הבאה שלי למים תתבצע בחושך. כאמצעי בטיחות קשר לי אמיתי סטיקלייט מנצנץ לבגד הים ונצנץ נוסף הצמדתי למשקפי השחייה.

השחייה בחושך אינה שונה בהרבה מהשחייה באור למעט העובדה שאתה לא רואה שום דבר מלפנים. הדבר היחיד שרואים מתוך המים זה את הזרקור שמכוון עליך מהסירה.

ה"לג" השני עבר לי מהר יותר. נדמה לי שגם המים היו קצת פחות קרים. אחרי שיצאתי והתאוששתי הלכתי לחלק הקדמי של הסירה כדי לעודד את החברים החותרים במים. באופק כבר ניתן היה לראות את אורות העיר קאלה, אבל היעד שלנו הוא דרומה, למגדלור שמנצנץ מעל קאפ גרי נז. את המרחק מהחוף הצרפתי קשה לאמוד מהסירה, אבל האורות שקודם נראו צפופים מאוד החלו אט-אט להתרחק זה מזה. זו היתה העדות העיקרית לכך שאנחנו מתקרבים.

הסבב השני חלף גם הוא, וכץ נכנס בפעם השלישית. מתא הנהג נמסר לנו שאנחנו במרחק של כארבעה קילומטרים וחצי מהחוף. כבר אפשר להריח את הסוף. אמיתי שסבל מאוד מהקור בשחייה השנייה שלו ביקש ממני לשחות מהר כדי שלא יצטרך להיכנס שוב למים.

ב-23:47 קפצתי למים בפעם השלישית בידיעה שהמרחק מהחוף קטן, אולי קילומטר וחצי. חצי שעה, מקסימום 40 דקות ואני נוגע בחוף. אמיתי שצפה בי מהסירה סימן לי באצבעות את הזמן שעובר: שתי אצבעות (20 דקות), שלוש אצבעות, ארבע אצבעות. אורות המגדלור מצד ימין נעלמו. לפתע הסירה נעצרה ובר החל לצעוק לי: "עמי, עכשיו תשחה קדימה לאן שהוא מאיר לך. יש שם סלעים, תעלה עליהם בזהירות". הרמתי את הראש וראיתי קיר שחור וגדול וכמה גושים שבולטים החוצה מהמים. זהו, אנחנו ממש ליד החוף. האדרנלין הציף את הדם. שחיתי כ-50 מטר לפנים לתוך הגלים המתנפצים על הסלעים.

חוקי הצליחה אומרים שצריך לעמוד או לגעת בסלע שאינו מוקף במים. ניסיתי לשחות לאט ובזהירות כדי להגיע לסלע כזה אבל הגלים המטלטלים לא איפשרו לי להתייצב. נגעתי בסלע הכי רחוק שיכולתי. לפתע החל הצופר של הגאליוונט לנסר את הלילה. האם סיימנו? שמעתי קולות צועקים אלי מהסירה אבל לא הבנתי כלום. ניסיתי להיאחז בסלע גדול ביד אחת והוצאתי את אטמי האוזניים בניסיון להבין מה צועקים לי שם. ואז שוב קטע הצופר של הסירה את הצעקות. הבנתי שזה נגמר והתחלתי לחזור לכיוון הסירה. בדרך חזרה חטפתי שפשוף בבטן מאחד הסלעים הסמוכים לחוף. כאילו שאכפת לי מזה. עוד כמה תנועות ואני שוב על הסירה. החברים קיבלו אותי בצעקות "יש! עשינו את זה!"

אחרי כמה דקות של רעידות הסתערתי בשמחה על חמש כוסות של תה רותח. "11 שעות ו-47 דקות. זה הזמן שלקח לנו", בישר לי אמיתי. בערך שלוש שעות מהר יותר מכפי שניבאנו ערב קודם לכן בסעודת הפסטה המסורתית שלפני הצליחה.

כץ, שלאורך כל הדרך שלח עדכונים במייל ואס-אם-אס לחברים ולמשפחות העוקבים אחרינו מהארץ, הקריא לכולנו את המייל ששלח מהסירה:

"בוקר טוב לכולם! עשינו את זה!!! קבלו מוקי! 11:47 שעות של תענוג צרוף באו לקצן. במהלך 'המשמרת' של עמי החוף הגיע. עמי טיפס בגבורה על הסלעים והצופר של הגאליוונט פילח את הלילה. זרזיפי גשם שוטפים אותנו בשעתיים האחרונות על הסיפון. אנחנו רחוקים 2.5 שעות הפלגה מנמל הבית. תם ונשלם! איזה אושר!!!

"נשיקות וחיבוקים מכולנו: שלמה, עומר, אבישי, עמי וגדי. רות סוף".*

סולו ישראלי

התואר "הישראלי הראשון והיחיד שצלח את תעלת למאנש לבדו", שייך לפרופ' איתן פרידמן מנהל היחידה האונקוגנטית בבית חולים שיבא בתל השומר. פרידמן השלים את המבצע ביולי 93', כשהיה בן 40.

"חלמתי על האתגר הזה מאז שהייתי בן ארבע", משחזר פרידמן. "למדתי לקרוא בגיל צעיר וקראתי באנציקלופדיה 'מכלל' על סיפור הצליחה של מתיו ווב, והיתה שם גם תמונה שלו. ברגע שראיתי את הסיפור אמרתי לעצמי: את זה אני רוצה לעשות".

בין גיל ארבע לגיל 40 הספיק פרידמן להתאמן בשחייה תחרותית ולשרת בצבא כרופא של חטיבת הצנחנים. באחת הפעולות של החטיבה ב-81' הוא נפצע, וכחלק מתהליך השיקום חזר לשחות.

ב-89', בעת שהתגורר בארצות הברית, התמודד פרידמן עם אתגר שחיית המרחק הראשון שלו - הקפת האי מנהטן, 45 קילומטר. "זה לקח לי שמונה שעות וחצי וחשבתי לעצמי שאם עשיתי את זה, אני מוכן לצלוח את הלמאנש". בתחילת שנות ה-90 נסע פרידמן לשוודיה לצורך עבודת מחקר רפואית. "שחיתי שם באגם עם מים קרים של 15-16 מעלות, והייתי מגיע עד לשעתיים של שחייה רצופה. חשבתי שזה יספיק לי".

בספטמבר 92' ניסה פרידמן בפעם הראשונה, אבל "שמונה קילומטרים לפני הסוף היו צריכים לשלוף אותי מהמים", הוא משחזר. "נכנסתי להיפותרמיה והייתי על סף אובדן הכרה".

לצליחה השנייה התכונן פרידמן ברצינות רבה יותר. "דבר ראשון העליתי עשרה ק"ג, מ-75 ל-85 ק"ג". הדבר השני היה אימונים אינטנסיביים במים קרים. "הייתי משכנע את עצמי שלא קר לי, שיש לי שכבה שמגנה עלי. בסופו של דבר שחייה במים קרים זה המון משחקים שלך עם הראש. כדי לצלוח את הלמאנש אתה צריך להיות מוכן קצת בגוף, אבל בעיקר הרבה מאוד בראש".

אילו עוד גורמים סייעו לך בצליחה השנייה המוצלחת?

"בפעם הראשונה היה לי צוות ליווי גדול מדי. היה כיסוי תקשורתי ובאו הרבה חברים ומשפחה. זה הטיל עלי מעמסה נפשית לא פשוטה. בפעם השנייה הכל נעשה הרבה יותר בשקט ובצנעה. היו לי רק שני מלווים. גם מזג האוויר היה שונה, נכנסתי בים יותר שקט. גם הכרתי יותר את הגוף שלי.

"לא היה לי שעון על היד ולא רציתי לדעת כמה זמן עובר. כל 45 דקות היתה לי הפסקת שתייה ואכילה. יצאתי לדרך בתשע וחצי בבוקר ונכנסתי ללילה. בפנטזיה שלי ראיתי שאני מגיע לחוף ויש שם מסיבה עם ריקודים ורעשנים, אבל זה כמובן לא היה כך. הגעתי לשם אחרי 13 שעות וחצי, בחושך מוחלט, וברגע שנגעתי בחוף הייתי ב'היי' מטורף. זו היתה הרגשה של סיפוק אדיר. יותר טוב מכל דבר אחר שעשיתי בחיים הספורטיביים שלי. יותר טוב מסקס. אבל אחרי שעתיים כבר שאלתי את עצמי: אוקיי, אז מה עכשיו?"

ובאמת, מה עכשיו?

"לתעלת למאנש אני מתכנן לחזור שוב בגיל 75. הכי זקן שעשה את זה עד היום הוא בן 70, כך שאם אצליח בכך אהיה הקשיש ביותר ולא יהיה קל לשבור את השיא הזה".



אבישי טל במימי התעלה. המשיך בשחייה גם עם שרירים תפוסים


חברי המשלחת, מימין: אבישי טל, עומר בר, שלמה אמיתי, גדי כץ ועמי גינצבורג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו