בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורה של מועצת האבות הראשונה

בתקופה שבה חלה בסרטן הבזיק במוחו של ברוס פיילר רעיון פשוט ומהפכני: שישה אבות לשתי בנות. סיפורה של מועצת האבות הראשונה

תגובות

בתחילת יולי 2008 התעורר ברוס פיילר בשעת בוקר מוקדמת ויצא ממיטתו. מאז שהודיעו לו רופאיו שלושה ימים קודם לכן שהגוש שגילו ברגלו השמאלית ממאיר, הוא חש כי חייו מתפרקים לנגד עיניו. שוב ושוב חזר פיילר למחשבה המענה כי הסרטן הנדיר שתקף אותו יותיר את בנותיו, התאומות עדן וטייבי בנות השלוש, יתומות מאב, אך כעת הבזיק במוחו רעיון - הוא יפנה לאחדים מחבריו הקרובים ביותר ויבקשם להיות חברים במועצה מיוחדת שיקים, "מועצת האבות". כל אחד מהחברים במועצה, קיווה פיילר, יוכל לשמש ברגעי הצורך אב-מחליף לבנותיו הצעירות, לא רק אחרי מותו, אלא גם בתקופת מאבקו עם המחלה.

"זה בעצם נולד בצורה פשוטה מאוד - קחי מחלה מסכנת חיים אחת, תערבבי פנימה שלושה ימים של חוסר שינה, פחד, תקווה ואהבה ותקבלי רעיון", מספר פיילר. "ואני חייב להגיד שהרעיון הזה הגיע אלי כשהוא כבר שלם ומובנה, ברגע שאמרתי את צמד המילים הזה - מועצת האבות - הרגשתי שזה משהו שקיים בעולם מאז ומתמיד, שזה גדול יותר ממני, שזה פשוט התפקיד שלי להוציא את זה לפועל".

עד לגילוי המחלה ניהלו פיילר ואשתו חיים רגילים למדי. פיילר, עיתונאי וסופר אמריקאי, התפרסם בעיקר בזכות רב המכר שכתב, "ללכת את התנ"ך" (2005), שבו תיעד מסע רגלי באורך 10,000 מייל (כ-16 אלף ק"מ) שערך ברחבי המזרח התיכון בעקבות סיפורי התורה. אשתו, לינדה רוטנברג, היתה מנכ"לית של ארגון צדקה שמטרתו לסייע ליזמים במדינות מתפתחות. ההבנה שבגיל 43 חלה בסרטן, מספר פיילר, הדהימה אותו.

"המחלה התגלתה במקרה", הוא אומר. "זו היתה בדיקת דם שגרתית שהובילה לסדרה של בדיקות נוספות שהסתיימו בשיחת הטלפון ההיא שבה הרופא שלי אמר 'הגידול ברגל שלך לא מתנהג כמו גידול שפיר'. אחרי שהוא אמר את זה, המוח שלי הלך לשני מקומות: התאונה שעברתי כשהייתי בן חמש, ברגל שבה התגלה הגידול, ויכול להיות שהדברים קשורים ביניהם; והמקום השני הוא שהעברתי את עשר השנים האחרונות בהליכה, שזה מי שאני. אנשים חשבו עלי כעל הבחור ההולך, והמחלה פגעה במהות שלי. זה היה קשה מאוד, ואז יצרתי מעין מערך מלחמה אצלי בראש - אני אלחם בסרטן למען הילדות שלי, ואני אשתמש בילדות שלי כדלק כדי להילחם בסרטן".

בתחילה חשש פיילר לספר לאשתו על תוכניתו מחשש שהדבר יזעזע אותה, אך כשסיפר היתה תגובתה, להפתעתו, חיובית. "לינדה אהבה מאוד את הרעיון, אבל היא התחילה לדחות כמה מהמועמדים שהצעתי למועצה. היא אמרה, אני אוהבת מאוד את X, אבל לא הייתי פונה אליו לקבל עצה, כך שזאת התגלתה כדרך יעילה מאוד לגלות מה אשתי באמת חושבת על החברים שלי", צוחק פיילר.

במשך ימים ארוכים ישבו השניים וערכו רשימות של כל חבריו של פיילר ושל הגברים שירצו לראותם מעורבים בחייהן של בנותיהם. "בסופו של דבר בחרנו שישה ועכשיו, כשהמועצה עומדת לרשותנו, לינדה מרגישה שהאנשים האלה הם לא רק המעגל הפנימי שלי אלא גם המעגל הפנימי שלה. אני חושב שיש משהו בתחושה שיש לך קבוצת אנשים סביבך שאתה יכול לומר להם הכל ולספר להם הכל, זה משחרר מאוד, התחושה שעם האנשים האלה אתה באמת יכול להיות עצמך. זה כמעט כמו קבוצת תמיכה טיפולית".

הרשימה הסופית שגיבשו השניים נבעה ממטרה מוצהרת - לבחור אבות מתקופות שונות בחייו של פיילר, החולקים את ערכיו ותשוקותיו, אנשים שיוכלו להאיר צדדים שונים באישיותו ולדבר עם בנותיו בקולו שלו גם לאחר מותו. מלכתחילה בחרו פיילר ואשתו לא לצרף למועצה קרובי משפחה, שכן אלה ממילא יהיו חלק מחייהן של הילדות. כמו כן החליטו השניים שמועצת האבות תורכב מגברים בלבד, באופן שימלאו את מקומו של פיילר מבלי לערער את תפקידה של האם.

אחדים מהחברים שבחר למועצה מכיר פיילר זה 30 שנה ואילו אחרים נכנסו לחייו רק לאחרונה. "היה לנו ברור שאנחנו מעדיפים אינטימיות על פני ותק, חיפשנו את האנשים הקרובים ביותר אלינו", הוא מסביר.

ששת הנבחרים

החבר הראשון שאליו פנה היה ג'ף שמולים, מי שהדריך את הקבוצה שלו בטיול סטודנטים מאורגן לאירופה ומועמד אידיאלי, לדעת פיילר, ללמד את הבנות כיצד לטייל בעולם ולחוות הרפתקאות, בדיוק כמו אביהן. לאחר מכן פנה פיילר אל שותפו לחדר בקולג' - מקס סטיר. אישיותו העקשנית אך הכובשת של סטיר, שנזרק לאורך חייו מעשרות בתי מלון בגלל סירובו ללבוש בגדים "רציניים" יותר מחולצות טריקו וכפכפים, הפכו אותו למועמד אידיאלי בעיניו של פיילר לא פחות מסיפורו האישי - סטיר עצמו איבד את אביו בגיל צעיר וידע היטב מהו כאב היתמות. אם הסרטן יכריע גם אותו, הניח פיילר, יוכל חברו לסייע לבנותיו להתמודד עם השאלות והקשיים שיתעוררו אצלן.

אל הרשימה צורפו במהרה גם דיוויד בלאק, הסוכן הספרותי של פיילר; בן אדוארדס, חבר ילדות מג'ורג'יה, שם גדל; ג'וש ריימו ובן שרווד, חבר נעורים נוסף. "בן היה אחד האחרונים שהצטרפו למועצה", אומר פיילר. "הוא בא לבקר אותי בבית החולים ודחף אותי ממקום למקום בכיסא הגלגלים עד שהגענו לחדר ריק. הוצאתי את המכתב שבו אני מבקש ממנו להיות חבר במועצה, קראתי לו אותו ואז הוא פשוט אמר - סליחה, אבל אני דוחה את הנחת היסוד הזאת, אתה הולך להחלים ולכן אני מתפטר כבר עכשיו מהמועצה. תגובה קלאסית של בן. ואני אמרתי, על מה אתה מדבר? אתה חייב להיות חלק מזה! בסופו של דבר הוא השתכנע והצטרף. הוא אמר שהוא חשב על זה והגיע למסקנה שכולנו צריכים מועצות כאלה בחיים שלנו, וזה לא אדם שמודה לעתים קרובות שהוא טועה".

חמישה מתוך ששת חברי המועצה הם אבות בעצמם, אומר פיילר, אך הדבר לא היה שיקול מבחינתו. "ג'וש הוא לא אבא והוא יבוא לכאן ב'האלווין' כדי ללכת עם הבנות לאסוף ממתקים. כשהשעה תשע וכבר מאוחר ואני שולח את הבנות לישון, אני מגלה שהוא מתחבא במסדרון ומגניב להן ממתקים בדרך לחדר. אז הנה, יש לי במועצה אפילו חבר אחד שמלמד אותן להיות מרדניות", הוא צוחק.

עד מהרה היתה המועצה לא רק למקור תמיכה ועידוד אלא גם לפרויקט שהעסיק את פיילר בזמן מחלתו. "זה נתן לי משהו לעשות ודרך להתמודד", הוא אומר. "הדבר הראשון שקורה כשאתה חולה בסרטן זה שאתה צריך לוותר על הרבה מהשליטה ולהעביר אותה לרופאים שמטפלים בך, וזה - לעומת זאת - היה משהו שיכולתי לעשות בעצמי, זה משהו שאתה יכול לבנות בזמן שדברים אחרים נלקחים ממך".

חברי המועצה נעשו לדמויות משמעותיות בחיי המשפחה כולה והאחריות שקיבלו על עצמם מרגע שהצטרפו למועצה השאירה אותם כשותפים מעורבים גם לאחר שפיילר ניצח את הסרטן. "אני חושב שאם אתה שורד וממשיך את חייך, אתה מתחיל לחשוב - אלוהים אדירים, איך הסתדרתי כל הזמן הזה בלי מועצה כזאת? אני הייתי הורה שלוש שנים בלי זה. להיות הורה, בעיקר לאבות, יכולה להיות חוויה של בדידות גדולה מאוד, כי אתה מרגיש שצריכות להיות לך כל התשובות, שאתה אמור להיות מסוגל לפתור את כל הבעיות. אני מרגיש שככה הפכתי את ההורות מספורט של יחידים לספורט של קבוצה. כשהילדות שלי שואלות שאלה ואני לא יודע מה התשובה, יש לי למי להפנות אותן".

יותר טוב מסנדק

כיום, לאחר תשעה חודשים של כימותרפיה, ניתוח מורכב אחד ויותר משנה של פיזיותרפיה אינטנסיבית, שב פיילר לשגרת חייו. בחודשים שעברו מאז שיצא לאור הספר שכתב, ובו הוא מתאר את מועצת האבות שהקים ואת התמודדותו עם המחלה, מסייר פיילר ברחבי העולם ומרצה לקבוצות שונות על חוויותיו. הסיפור הצליח לעורר תשומת לב רבה וכצפוי, בעקבות הספר קיבל פיילר כמה הצעות לעבד את הספר שכתב לתוכנית טלוויזיה. "פיטר טולאן, שהוא תסריטאי ובמאי זוכה פרס אמי, מתכונן להפוך את זה לסיטקום והתוכנית תעלה בסתיו הבא, נדמה לי", אומר פיילר. "הוא רוצה להתמקד בעיקר בגברים שבמועצה, איך הם מגיבים לכל מה שקורה ומה הקשר ביניהם".

בהרצאות גילה פיילר להפתעתו, כי פעמים רבות הרעיון מעורר עניין גדול דווקא בקרב אנשים בריאים לגמרי המחפשים מערכות תמיכה ועידוד בחברה המודרנית. נוכח תוצאות מחקר שהתפרסם לאחרונה בצרפת, שלפיו אחד מתוך עשרה צרפתים מנהל פחות משלוש שיחות אינטימיות בשנה ואחד מתוך ארבעה מוגדר בעל סיכון לחוש בדידות קשה, נראה כי אנשים רבים, בריאים וחולים כאחד, מחפשים מקורות תמיכה וקירבה.

"אני רואה הורים לבני נוער שמרגישים שהם צריכים מועצה כזאת כי הילדים שלהם זקוקים למישהו לדבר איתו והם אולי לא רוצים לדבר עם ההורים עצמם", אומר פיילר. "אשה אחת סיפרה לי שיש לה בנות בגיל ההתבגרות והיא תלתה רשימה על המקרר שלה עם שמות ומספרי טלפון של חברים שלה ואמרה לילדות - 'תתקשרו אל האנשים האלה אם אי פעם יש לכם שאלות או שאתן מסתבכות באיזו צרה, אלה אנשים שאושרו מראש, והם יוכלו לעזור'. אם אלה עניינים שקשורים לאלכוהול או מיניות, בני נוער לא בהכרח רוצים לדבר על זה עם ההורים שלהם, אבל הם רוצים לדבר עם דמות מבוגרת כלשהי. פגשתי אשה אחת שעובדת עם חולי פרקינסון, היא ניגשה אלי ואמרה שלדעתה המטופלים שלה, שאין להם בהכרח ילדים צעירים, יוכלו להפיק הרבה ממועצה כזאת".

לעתים, אומר פיילר, גם מי שכבר איבדו את יקיריהם מקימים מועצה. "יש לי חברה שאיבדה את אבא שלה כשהיתה צעירה. היא דיברה עם אמא שלה בעקבות הספר ואמרה שהיא רוצה ליצור קשר עם החברים של אבא שלה כדי להתחבר אליו בצורה חדשה. בכלל, אני רואה כל מיני אנשים שאיבדו הורה כשהיו צעירים יותר ושעכשיו, בדיעבד, חוזרים אחורה. יש משהו בצורך שלנו לגעת בעבר שהוא כנראה אוניברסלי, ומה שאנשים אומרים לי אחרי שהם קוראים את הספר הוא - אני חושב עליך ב-40 העמודים הראשונים ואחר כך אני חושב על עצמי: מי החברים הוותיקים שלי, עם מי איבדתי קשר, למי אני הייתי מתקשר ברגע שכזה.

"אני חושב שמה שמהדהד כאן הוא שאנחנו אוספים חברים לאורך החיים שלנו, הם באים והולכים והם מייצגים צדדים שונים שלנו שהיינו רוצים להשאיר למען עצמנו ולמען הילדים שלנו. לי יש שישה אנשים במועצה שלי, אני מכיר מישהו שיש לו שלושה, אין ממש חוקים. עצם העובדה שעכשיו אני מדבר איתך, מישראל, והגעתי לדבר עם אנשים בפולין ובאוסטרליה ובאירלנד, יש בזה פשוט משהו שהוא גדול. הרעיון אמנם עלה בי בהתחלה מסיבות רגשיות ופעלתי, אבל מאז היה לי גם זמן לחשוב על המשמעות של כל העניין הזה ואני חושב שהיום אני רואה כאן גם משהו מעבר.

"אני חושב שאיפשהו בחיי היומיום של החיים המודרניים יש משהו שפועל נגד חברויות. יש לנו משפחה ויש לנו עבודה ואיכשהו חברים נדחפים הצדה, ואני חושב שבבסיס של הרעיון של המועצה יש מעין ניסיון לבנות גשר בין המשפחה שלך לחברים שלך, להזמין את החברים שלך ללב של החיים של הילדים שלך. יש כאן משהו מהרעיון הזה של לבנות קהילה מורחבת, או שכונה גדולה שבה אפשר לגדול, משהו שאנחנו מפנטזים עליו ואיכשהו הלך לאיבוד עם השנים".

מסיבה זו בדיוק, מבהיר פיילר, נשארה המועצה חלק משמעותי מחייו גם לאחר שהבריא. "זו ממשיכה להיות קבוצת תמיכה לכל המשפחה, ומה שמבריק כאן זה שזה לא משהו שדורש יותר מדי השקעה של זמן, כל אחד מהם בא פעמיים בשנה לראות את הבנות, זה אומר שפעם בחודש אחד מהם מגיע הנה ומבלה עם הבנות. זה יותר טוב מסנדק, כשכל האחריות נופלת על אדם אחד בלבד, ואז זה יכול להיות עול גדול מדי, כי אנשים גם עסוקים מדי, אבל ככה זה קל וזה פשוט".

יש לי סוד

מספרם של חברי המועצה אינו קובע, אומר פיילר, ומקומם בחייו עשוי כמובן להשתנות בהתאם לנסיבות. "אני יכול גם לסלק אחד מהם אם הוא לא ממלא את התפקיד שלו כמו שצריך", הוא צוחק. "אני בטוח שעם השנים אחד מהם יתגלה ככבשה השחורה בחבורה". מאז הספיקה גם אשתו של פיילר, לינדה, להקים קבוצה משל עצמה. "הילדות התעקשו על זה" אומר פיילר. "הן אמרו שאם לאבא יש מועצה של אבות אז לאמא צריכה להיות מועצה של אמהות". המועצה שלה מונה עשר נשים.

בעקבות המועצה שלו החליטו רבים מחבריו להקים מועצות דומות המותאמות לצרכיהם. "דיוויד בלאק מהמועצה שלי החליט להקים מועצה משל עצמו והוא נתן לבנו בן ה-12 לבחור את החברים במועצה. היה מקרה אחר שבו שכן של אבא של אשתי מת פתאום מדימום במוח והוא אמנם לא יצר מועצה משל עצמו, אבל הקהילה בשכונה שלו נכנסה לתמונה והם הרכיבו מועצה בשביל הילדים שלו, ומכיוון שהילדים שלו שונים באופיים זה מזה - אחד חובב ספורט והשני טיפוס יותר אמנותי - אז הם בחרו אבות שונים לכל אחד מהילדים. לפני כמה שבועות הייתי בבית הכנסת הגדול בוושינגטון והרב שם אירגן ממש אירוע במטרה לעודד יצירה של מועצות של אבות. הוא דיבר על הדמיון בין המועצה למסורת היהודית של צוואה חיה".

זמן קצר לאחר שיצא ספרו לאור הקים פיילר אתר אינטרנט (councilofdads.com) שנועד, בין השאר, לעודד אחרים לפעול באופן דומה ולהקים מועצות משל עצמם. אחד הראשונים שהצטרפו ליוזמה הוא קורט גריפין, אב חד הורי ממישיגן, ששמע על הרעיון במקרה. "בתור הורה יחיד לילדה צעירה, גרייס, וכמישהו שחלה בסרטן ושרד, הרעיון מצא חן בעיני מאוד", אומר גריפין. "הרעיון הזה שיש אנשים שקרובים אליך ויכולים לעזור לגדל את הילד שלך, בין אם אתה בחיים או לא, היה אטרקטיבי. אהבתי גם את הרעיון שלא רק המשפחה תהיה מעורבת, אלא גם חברים שונים שמגיעים מרקע שונה ושיש להם נקודות מבט שונות על החיים, וגם את זה שיש כאן משהו פורמלי ומאורגן יותר מאשר סתם אנשים שמושיטים יד מדי פעם".

בניגוד לפיילר החליט גריפין שהמועצה שלו דווקא תכלול קודם כל את בני משפחתו. "האחים שלי כלולים במועצה וגם חברים קרובים", הוא אומר. "רציתי גם שיהיו נשים במועצה, כמו אחותי לדוגמה, משום שגרייס היא ילדה". בשביל גריפין תפקידה של המועצה קשור בעיקר להבטחת עתידת של בתו במקרה שמצבו הבריאותי ישתנה או שאסון נוסף יפקוד את משפחתו.

"אין לנו פגישות קבועות, אבל דיברתי עם כל אחד מחברי המועצה על התקוות והחלומות שלי, למקרה שהם יצטרכו לקחת על עצמם תפקיד פעיל ומשמעותי יותר", הוא אומר. "זה כמו תוכנית ב' למקרה שאני לא אהיה יותר בסביבה, ככה הבת שלי תיחשף לדברים הנכונים בחיים וגם יהיו לה אנשים שיספרו לה עלי ועל איזה מין אדם הייתי. בסופו של דבר האנשים שבמועצה כבר מעורבים בחיים שלי ושל גרייס, אבל הרעיון של המועצה עוזר לגבש את הציפיות והרצונות שלנו. גרייס היא צעירה ויפהפייה ויש לה נקודת מבט מצוינת על החיים ואני עושה את כל מה שאני יכול כדי להבטיח שכך בדיוק זה יישאר".

בעיני גריפין, פיילר ואחרים, ההתמודדות עם המחלה אינה הבעיה המאתגרת היחידה שעמה הם מתמודדים, אלא גם תפקידם כאבות בכלל ובחברה המודרנית בפרט. "אני חושב שגברים היום הם הרבה יותר מעורבים כאבות ומתקשרים יותר", אומר פיילר. "אני חושב שהתפקיד של אב הוא להיות שם כדי שהבן שלו יגדל להיות גבר, אבל כאב לבנות למדתי להבין שהתפקיד של אב הוא גם ללמד ילדה איך להיות אשה. האב הוא הגבר הראשון שמנסה לזכות בלבה של בתו, ויש משחק שאני משחק עם הבנות שלי: אני קורא להן ואני אומר בטון נלהב 'יש לי סוד, יש לי סוד', וכשהן מתקרבות אני לוחש להן באוזן 'אני אוהב אותך' והן תמיד אומרות, 'אוי נו אבא, עוד פעם? אמרת לנו את זה כבר אלף פעם, אתה משעמם!' אבל הסיבה שאני עושה את זה היא שיום אחד יבוא בחור אחר וילחש מילים באוזנן ואני רוצה שהן יצפו שזה מה שהוא יאמר, ושהן שוות את זה".

תפיסתו של תפקיד האב במשפחה אף התחדדה לאחר שמצא וקרא בזמן מחלתו את היומנים שהשאיר אחריו סבו מצד אביו, שהתאבד לאחר שאובחנה אצלו מחלת פרקינסון. פיילר נדהם מחוסר היכולת של סבו לתקשר עם בני משפחתו ולחלוק עמם את הכאבים והחששות שמילאו אותו מרגע שחלה, והחליט שבניגוד אליו לעולם לא יסתגר אלא ישתמש בסרטן כמקפצה לתקשורת פתוחה יותר עם הסובבים אותו. "מהבחינה הזאת הייתי אומר שהסרטן לא היה עול על הכתפיים כפי שהוא היה מנוע מאחורי הגב שדוחף אותי קדימה. זה גרם לי להפסיק לומר 'די, אין לי כוח, אין לי מצב רוח', ובמקום זה לקום משולחן העבודה, לצאת לטייל, ליצור זיכרון".*

אחרי מותי בתוך ההתמודדות עם המחלה רבים מתקשים לחשוב על הגרוע מכל

הרעיון שהגה ברוס פיילר מקורי ללא ספק, אך היכולת להתמודד עם מחלה סופנית ולחשוב על העתיד אינה מובנת מאליה, מבהירה מיכל וייס, יועצת המלווה משפחות לחולים הסובלים ממחלה מאיימת-חיים ומי שהיתה העובדת הסוציאלית האחראית במחלקה לאונקולוגיית ילדים בבית החולים שיבא. "הכל קשור בסופו של דבר למידת היכולת של ההורה החולה להתפנות ולחשוב לא רק על המאבק שלו במחלה, אלא גם על העתיד ועל החיים שהוא יותיר מאחוריו לאחר לכתו", היא אומרת. "זה יכול להיות לפעמים מאוד מאוד קשה להורים, מתוך זה שהם כל כך עסוקים בהחלמתם. במקרה שההורה כן יכול לעשות את זה, הוא בעיקר חרד מי ישמור על הילדים שלו ויהיה מספיק רגיש לצרכים שלהם".

היכולת של החולה להתכונן מראש לעתיד ולהביע את העדפותיו בנוגע לאנשים שיהוו חלק מחייהם של ילדיו לאחר מותו, עשויה להקל במידה ניכרת על כל בני המשפחה ובעיקר לחסוך מאבקים מכוערים המתנהלים לרוב על גבם של הילדים. "יש מקרה שאני זוכרת במיוחד", אומר וייס. "אשה צעירה רצתה מאוד שאחרי מותה יהיה בעלה האחראי היחיד על הטיפול בבתם. על ערש הדווי שלה, מתוך דמדומיה, בני משפחתה, שלא ממש אהבו את בעלה, החתימו אותה על מסמך שהפך אותם לאפוטרופסים, ויום לאחר מותה נפתח מאבק גדול שנמשך כמה שנים סביב העניין הזה. במקום שהילדה תקבל את כל מי שנשאר שם בשבילה, היא קיבלה תחושה של מריבה ומלחמה והיא נותקה מחלקים גדולים של המשפחה שלה".

במקרים אחרים, מספרת וייס, מנסים ההורים עוד בחייהם לבנות קן חדש בשביל ילדיהם ומערכת תמיכה שתוכל לשמש את הילדים לאחר מותם. "לאשה אחת לא היו הרבה חברות אז היא קירבה את עצמה למשפחה שגרה באותו יישוב, באותה קהילה, עם ילדה בגיל של בתה, ונוצר שם קשר שמאוחר יותר נתן לבת שלה מעין בית חדש".

בעקבות האבות מסע של 16 אלף ק"מ ברחבי המזרח התיכון

את מסעו בעקבות סיפורי התורה, 16 אלף קילומטר בסך הכל, עשה ברוס פיילר ברגל, בנסיעה בג'יפים ואף ברכיבה על גמל. פיילר טיפס על הרי אררט, שם חיפש אחר שרידיה של תיבת נח, ועל הר נבו, המקום שבו עמד משה והשקיף על הארץ המובטחת. בטורקיה הוא חיפש אחר שרידי מסופוטמיה, ערש התרבות, בחברון הלך לראות את מערת המכפלה, והיה גם במצרים, בכלל זה בחצי האי סיני, וכמובן בירושלים. לרוב חלקי המסע התלווה אליו הארכיאולוג הישראלי אבנר גורן.

בספרו, "ללכת את התנ"ך", מתאר פיילר מסורות ואירועים היסטוריים ידועים תוך התייחסות למציאות כיום באותם אזורים, בכתב ובצילום. סדרה בשם זהה הופקה עבור הטלוויזיה החינוכית האמריקאית, ועוררה גם היא עניין רב.



ברוס פיילר ובנותיו התאומות. כשהילדות שואלות שאלה ואני לא יודע מה התשובה, יש לי למי להפנות אותן


לינדה וברוס פיילר, בתקופה שקיבל כימותרפיה, עם בנותיהם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו