בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורו של מנחם מזרחי, אמן ומורה שמת השנה ללא ההכרה שלה היה ראוי

מותו של הצייר מנחם מזרחי, כמו חייו, נותר בצד האפור של התודעה

5תגובות

בשנת 96' הציג הצייר מנחם מזרחי את "המטרופולין", תערוכת היחיד השלישית והמשמעותית ביותר שלו בגלריה גורדון: סדרת ציורים גדולים בגוונים אפרוריים המתארים דמויות רזות ומוארכות מהלכות ברחובות עיר שנדמית כתל אביב. במבט ראשון, נשקפת מהדמויות בדידות גדולה. מבט מעמיק יגלה כי רבות מהן הן ייצוגים של מזרחי עצמו.

באותם ימים צילם הקולנוען והמפיק אילן מוסקוביץ', חבר של מזרחי, סרט על חייו ועבודתו. הסרט מעולם לא הושלם, אך באחד הראיונות שבחומרי הגלם מספר איש הרוח, העיתונאי ומבקר האמנות, אדם ברוך, על פגישתו הראשונה עם עבודתו של מזרחי: "נסעתי במונית והנהג הראה לי תצלומי פולארויד של העבודות. נרעשתי. שאלתי אותו 'של מי העבודות האלו?' כשפגשתי אותו, אמרתי לו, 'מנחם, תפנה לגלריה גורדון'. הדימוי העצמי שלו לא הכתיב לו פנייה לגלריה גורדון. בסצנה של האמנות התל-אביבית הנוכחית, הוא צייר משובח במיוחד. ריאליסטי-ספרותי במובן הבסיסי. פשוט צייר".

בדבריו אז, שיקף ברוך את המתח המרכזי בחייו של מזרחי: אמן שזכה להערכה רבה של אנשי רוח, אינטלקטואלים ועיתונאים, אך חש דחוי בעולם האמנות הישראלי. בשלושה בינואר השנה נפטר ממחלת ריאות קשה, בן 59 במותו. "לא היתה לו העמימות הנדרשת המחויבת היום בתוך השיח האמנותי והתנהלות הפוליטיקלי-קורקט של עולם האמנות", מסביר הצייר יוסף ראלט, חבר של מזרחי. "הוא לא הלך למקומות הנכונים, לא התחכך עם האנשים שיכולים לכתוב עליך או לאצור אותך בתערוכה. כשהיתה תערוכה קבוצתית היה מופתע איך מכריו לא אמרו לו. הוא היה אאוטסיידר שפיתח את ההילה של מי שנלחם על האמת שלו ומצד שני נלחם על ההכרה".

בימים אלו מוסקוביץ' וחברה נוספת של מזרחי, הציירת אריאלה וידזר, מקימים עמותה להנצחת זכרו של מזרחי, ובעזרתה הם מתכננים לגייס מימון עבור השלמת הסרט, כמו גם להצגת רטרוספקטיבה של עבודותיו במוזיאון תל אביב שתלווה בספר. בד בבד, מפונה הסטודיו שלו. העבודות שהיו תלויות על הקירות מוסרות ומאות הרישומים והסקיצות שאוחסנו במגירות הישנות נלקחים למיון וקטלוג בבית המכירות מונטיפיורי שבבעלות ידידו, יובל בן שלוש. במותו הותיר מזרחי כ-100 עבודות שמן. רבות נשארו ברשותו, אחרות משתייכות לאוספים של חברים. כמה מהן מצויות באוסף גלריה גורדון ובאוסף אדם ברוך, אך בולטות בהיעדרן מאוספים נחשבים. מזרחי היה ונותר בגדר סוד של מעטים.

הפוליטיקה של האמנות

מנחם מזרחי היה דמות יוצאת דופן בנוף התל-אביבי, פנימית וחיצונית. בילדותו חלה בפוליו ועצמות גבו בלטו מבעד לחולצות הכפתורים הרחבות ולווסט הצלמים שלבש תמיד. אלא שהגיבנת לא מנעה ממנו להפוך לבליין נצחי שמסתובב בין בתי הקפה והברים של העיר, פעמים רבות בלוויית נשים יפות, חלקן מודליסטיות שכיכבו בציורי העירום שלו.

"הוא היה לונר (loner)", מספר שעיה יריב, מייסד גלריה גורדון, שקיבלה את מזרחי לשורותיה. "הוא לא היה מעורב עם אף גלריה, חוץ מזו שלי, בתקופה מסוימת (בשנים 1992-2002). לא היו לו חברויות עם ציירים אחרים ואני חושב שעם אנשים בכלל. הוא חי עם עצמו וצייר. יכולת לזהות את כתב היד שלו - ציור פיגורטיבי סהרורי משהו. אצל רוב הציירים, ניתן לזהות את אבות הציור שלהם. במקרה הזה אני לא יכול".

מזרחי היה אמן פיגורטיבי מובהק. ציירים שבכל זאת השפיעו עליו היו בלטוס, איאן יוגלאו וג'קומטי. אמנים מקומיים לא העריך. תפיסתו היתה שראוי שציירים יציירו מתוך התבוננות. הוא סלד מציור שהועתק מצילום, ובז לאמנים שעשו זאת. "היו אנשי מפתח שמאוד אהבו את העבודה שלו, אבל בגלל שלא היה מספיק מקורב הוא גם לא השתתף בתערוכה מוזיאלית", מספר ראלט, שמגדיר את עצמו כ"פרשן האידיאולוגי של מזרחי". הוא סייע למזרחי בכתיבת טקסטים על עבודותיו, ולאחרונה בכתיבת הצהרת אמן, שלא הושלמה. "חלק מזה נבע מההתרחקות שלו. הוא לא ידע איך עושים את זה, מה אומרים. הוא חשב שאולי מישהו יפתח לו דלת. באיזשהו מקום הוא ציפה ששעיה יריב יעשה את זה עבורו". אך זה לא קרה.

למרות שעבד יומיום בסטודיו, הוציא מזרחי כשבע עבודות בשנה שאותן ראה כיצירות שלמות. הוא צייר ורשם עוד רבות נוספות, אך פסל אותן בשל פגמים כאלה או אחרים שאיתר. פעמים רבות חתך עבודות בסכין והשליך לפח האשפה. מעטות מעבודותיו נמכרו - חברים מעידים שבסכומים שנעו בין 3,000 ל-5,000 דולר - והוא מעולם לא ייצר הדפסים. מזרחי היה אמן לא רווחי לגלריה. לאחר 12 שנים בגורדון, שבהן הציג חמש תערוכות יחיד ללא קטלוג, עובדה מצערת בפני עצמה לאמן, והשתתף בתערוכות קבוצתיות בניו יורק ובברלין, ביקשו ממנו לקחת את עבודותיו. "הבן שלי קיבל את ניהול הגלריה והחליט מה שהחליט", אומר שעיה יריב. "זה טבעם של דברים".

"זו היתה פרידה פשוטה", אומר הבן, אמון יריב. "היו לנו יחסים מאוד טובים והם נשארו טובים גם אחרי שהפסקנו לעבוד יחד. מאז שאני פה, הספקתי להציג אותו בתערוכה אחת. הערכתי אותו. באיזשהו רגע הוא כבר כמעט הפסיק לצייר. האפשרות לעבוד יחד הפכה לכמעט בלתי אפשרית וזה הלך ודעך. ביקרתי אותו מספר לא קטן של פעמים בסטודיו. הוא צייר והשמיד המון המון עבודות. הן אף פעם לא נראו לו מספיק טוב. היה משהו נוגע ללב ומרשים בחוסר הרצון שלו להתפשר, וגם מצער, בגלל שלא סיים ציור. הוא דווקא מאוד התאים לגלריה, אבל פשוט לא צייר". לאחר הפרידה, מזרחי לא חיפש גלריה חלופית וחבריו מעידים שנותר פגוע ומאוכזב.

"קשה לדעת למה לא הציג במוזיאונים", אומרת האוצרת חנה קופלר, שחידשה עמו קשר בעת האחרונה, בעקבות פגישה אקראית בקפה תמר שברחוב שינקין. "אולי זה קשור לפוליטיקה של האמנות. לא משהו שספציפית נוגע אליו. השאלה היא איזה קשר יש לך עם אוצרי העל או מנהלי המוזיאונים. מנחם צייר והיה איש של בתי קפה. אני לא יודעת עד כמה הם הכירו אותו ואם הוא בכלל פנה אליהם. יש גם עניין של טרנדים באמנות. לכל תחום יש את הפרובלמטיות שלו".

הנושא הציורי של מזרחי היה גוף האדם. ובאופן ספציפי, עירום נשי. "הוא הצליח להביא לנושא השכיח הזה ייחודיות ספציפית", מעיד ראלט. "למרות העירום, המבט היה נטול ממד ארוטי ושימש אותו ככלי לחשיפה פנימית. האווירה הכמעט סגפנית של הסטודיו, במפגש עם הנוף האורבני של גגות העיר, נתנה ביטוי ליחסו המדויק של מזרחי בין הפנים והחוץ: פנים הסטודיו הוא גם הפנימיות של הנפש, הלב הכמה למגע הנשי הרך; והאור הבוהק המוחזר מהמבנים שבחוץ שימש כרשת של קווים ישרים שעליה ניתן לתלות את הקשתות המתפתלות בתוך גוף האשה. במובן הזה, השילוב בין הריאליזם המוקפד, הרכות של המבט המעריץ בגוף, האור הישראלי הבוהק דרך חלונות הסטודיו לבין איזון קומפוזיציוני - יצר שפה ייחודית בעלת תקפות ורלוונטיות גדולות".

"העבודות שלו עשויות היטב. פיגורטיבי עקשן שעשה אמנות לירית", אומר חוקר האמנות הישראלית, גדעון עפרת, "הוא היה לוויין של המערכת. גם אם הציג בגורדון, הוא לא היה חלק ממרכז השיח. אין עליו מאמרים, אין לו קטלוג עם מאמר חשוב. הוא לא טופל. אבל מדובר באמן מחונן ואיכותי. הוא ברא לעצמו גן עדן פנימי ושם שכן. הוא לא פרץ גבולות. תמיד צייר את אותו מרחב אינטימי של עולם הסטודיו. דברים קרו בארץ והוא לא נתן לעולם הזה להיכנס. הוא התענג על היופי, מצא את מרחב היופי שלו בסטודיו ושקע בו.

"אני נגעתי-לא-נגעתי ביצירה שלו", עפרת מכה על חטא. "הוא מזכיר לי את המשוררים הצרפתים המקוללים. הם לא ראו את עצמם חלק מהמציאות, אלא בראו לעצמם עולם חזיוני של יופי. עולם האמנות הישראלי מנסה להתעדכן - הפשטה, מושגיות, אמנות מינורית חדשה. הוא לא היה במירוץ. הוא היה אמן על-זמני. לא אחד מהחבר'ה".

אחיזה עקומה ויפה

מזרחי נולד ב-51' במעברת מחנה ישראל, הסמוכה ליהוד, היכן שממוקמת כיום התעשייה האווירית מזרח. ילד חייכן, בן שני מתוך ארבעה להורים קשי-יום שעלו לארץ מטורקיה ב-49'. בית המשפחה במעברה היה אמנם דל, אך במצב טוב יותר מהבתים של עולי צפון אפריקה שהגיעו ארצה מאוחר יותר: בעוד החדשים התגוררו בצריפוני פח, משפחת מזרחי התגוררה במבנה אבן מוארך עם גג מעוגל, שנותר מימי הצבא הבריטי, וחולק ליחידות דיור קטנות.

ללא אספקת חשמל סדירה ומים זורמים, האב, נסים, השיג רישיון לעבודה ששנא - מכירת נפט בטנקר שהובילה אתון. בבית, האם, לונה, גידלה את הילדים וסייעה במכירת נפט מהמחסן. ב-53', בעיצומה של מגפת הפוליו שפרצה בישראל - כ-1,600 ילדים חלו בה אז - נדבק מזרחי בן השנתיים ואושפז בבית חולים בשכונת הקטמונים בירושלים, שם טופל במשך כשנה.

הוא נדבק בנגיף שגרם לו שיתוק ילדים - מחלה הפוגעת במערכת העצבים. בעקבותיה נוצרה בגופו א-סימטריה בעמוד השדרה, בידיו וברגליו. הוא לא הצליח לאחוז בידיו עיפרון באופן נורמלי וסיגל לעצמו אחיזה מיוחדת, שלימים שימשה אותו באחיזת מכחול. רגליו היו עקומות - אחת מהן היתה ארוכה יותר - כך שבנעל שמאל היתה סוליה עבה בכמה סנטימטרים על מנת לטשטש את הצליעה שממנה סבל.

בילדותו, לא נתן למוגבלותו הפיזית למנוע ממנו שעשועי ילדות, ופעם אחת, כשניסה לדלג לעברה השני של תעלת ביוב פתוחה במעברה, כמעט טבע ומת בזוהמה. עם השנים, הגבנון שעל גבו הלך וגדל ומזרחי הקפיד להסוות אותו בבגרותו על ידי מדיו הקבועים. הוא מעולם לא התייחס למחלה במילים ורק נתן לה ביטוי בציוריו - בפורטרטים העצמיים שלו ובציורי הנשים העקמומיות. לימים, כשחלה במחלת הריאות שהביאה למותו הקושי שלו לנשום היה רב, גופו הפגוע מילדות היה חלש וחלל הריאות שלו היה צר, מנזקי שיתוק הילדים.

כישרונו בציור התגלה לו בבית הספר היסודי ויצמן ביפו, לשם עברה המשפחה ב-59'. את עבודת השמן הראשונה שלו צייר בגיל 12 - תעתיק של המונה ליזה בגודל 0.90X1.70 מטר. "כשהלכנו למסגר את זה, רצו לקנות את זה מאיתנו. הוא לא היה מרוצה ולא ייחס לזה חשיבות. הוא מעולם לא היה מרוצה", מעיד אחיו משה, על התכונה שהיתה בעוכריו של מזרחי הבוגר כאמן וכמורה.

לאחר שמונה שנות לימוד, נטש את ספסל בית הספר. בתמונת המחזור של אותה שנה, הוא נראה מחייך חיוך רחב ושובה לב של צעיר המודע לחיצוניותו ולגבולות תמונת הפספורט, שתיעדה רק את פניו. לעתים עבד בעבודות מזדמנות. בסקרנותו הסתובב בתל אביב והחל להתוודע לאורח החיים הבוהמייני. מפאת נכותו, לא גויס לצבא.

ב-77' התקבל מזרחי למכון אבני שעם מוריו נמנו האמנים אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן, משה פרופס ואמנון ברזל. המוסד המוערך שכן אז בצומת הרחובות הירקון-אלנבי, לא רחוק מבית האופרה ההיסטורי של תל אביב, "מקום די סליזי באותה תקופה", מספר ראלט, שפגישתו הראשונה עם מזרחי היתה בין כותלי המכון. "בבוקר היינו שותים קפה עם הזונות שגמרו משמרת. כולנו רצינו להיות טולוז לוטראק ולחקות את אווירת הבורדלים של פאריס".

מזרחי פרח אז, היה מוקף חברים. "הוא היה סופר-חברתי, בעל הומור וכריזמה, במרכז הבמה והשיחה", מספר בן כיתתו וידידו, הצייר יוסף מארק. "היו בו אותנטיות וישירות שמאוד משכו אנשים. הוא דיבר מתוך הלב, הבטן והעיניים". בהיבט היצירתי שם מזרחי דגש על עבודה מוקפדת, ריאליסטית ומדויקת. "היה לו צד תחרותי", מעיד מארק, "הוא היה משווה את עצמו ומודד אחרים ביחס אליו. אנשים לא אהבו את זה".

שינויים בהרגלי הצריחה

הקונטרוורסליות היתה קו בולט במיוחד בדיוקנו של מזרחי. בבית הספר קיבל את חסותו של מורהו אבינועם קוסובסקי, ובשנה השלישית ללימודיו היה לאסיסטנט שלו, אלא שהסידור נמשך שנה בלבד, מאחר שלדברי קוסובסקי, להנהלה הגיעו תלונות על גסות רוחו של מזרחי. נטען שלא פעם איבד שליטה במהלך השיעור. כאשר מישהו מהתלמידים לא עשה מה שרצה, היה עלול לצעוק עליו בקולי קולות. "המלצתי עליו כמורה ואחר כך נפרדו דרכנו", אומר קוסובסקי. "אחרי שהיה אסיסטנט שלי, לא התלמידים ולא ההנהלה רצו שיהיה מורה. ביקשתי שיתנו לו צ'אנס, אחרת היה חוזר לחיים שהיו לו קודם וחשבתי עליו מהבחינה הסוציאלית. הוא היה יכול להיות טוב לתלמידי שנה א', אבל לא אהבו אותו כאדם".

שנה לאחר מכן היה לאסיסטנט של משה פרופס ועם סיום לימודיו, התקבל כמורה מן המניין לרישום פיגורטיבי מול מודל, במשך חמש שנים, עד שמכון אבני נסגר לתקופה. לאחר מכן, מזרחי לימד במשך שש שנים רישום בבית הספר לאמנות חזותית מימד ובמכון לאמנות בת ים. במקביל העניק שיעורים בביתו שברחוב פיארברג הסמוך לשינקין (ששימש גם כסטודיו שלו). הוא לימד רישומי מודל עירום נשי שלוש קבוצות בשבוע, החל מראשית שנות ה-90 ועד שבועיים לפני פטירתו. בין תלמידיו היו פסיכיאטר בכיר, רופא, קוזו, הבאסיסט של החברים של נטשה, ויוצרים נוספים מתחומים שונים.

הוראתו היתה אנטיתזה למורים כמו רפי לביא, שהוביל קו של אמנות מושגית והצליח להעמיד דור המשך שתפס את מרכז השיח; או הצייר האנגלוסקסי ישראל הירשברג, שייסד בירושלים את הסדנה לציור ורישום, ולאחרונה הוא ותלמידיו מחזירים לאמנות הישראלית את הלגיטימיות של האמנות הפיגורטיבית. מזרחי חי את האתוס של האמן שחי בבדידות ובצניעות באטלייה, ומצייר.

ורד רום-קידר, פרופסור למתמטיקה שימושית במכון ויצמן ותלמידה של מזרחי, מספרת ששיטת הלימוד הספרטנית התאימה לה מאוד. היא החלה ללמוד אצלו במכון אבני לפני 27 שנה, והמשיכה לסירוגין עד שמת, בסטודיו שבביתו. "נשביתי ברצינות התהומית. השיעור תמיד נערך בהתכוונות גדולה. 'אנחנו כאן כדי לצייר ולהיות אמנים'. כמדענית, אהבתי את זה. ראיתי הרבה דמיון ברצינות הזאת לעולם המדע".

גם בסטודיו, הרצינות שבה תפס את לימוד האמנות לוותה בגסות. "הוא היה צורח על כולם בלי גבול", נזכרת הציירת אריאלה וידזר, אף היא סטודנטית נצחית שלו, שהחלה ללמוד אצלו ב-87' והמשיכה "באופן כפייתי, אך לא רציף" עד לאחרונה. "הוא כמעט שלא העניק מחמאות. אם המודל היתה עוצמת עיניים הוא היה צורח עליה 'להתלבש וללכת הביתה'. הוא לא יכול היה לסבול אדם שעושה את העבודה שלו בחוסר כבוד. הוא היה מעליב גם תלמידים. הוא לא אהב עקרות בית נואשות שלפעמים היו מגיעות לשיעורים". עם השנים התרכך.

רבות מהמודליסטיות שדיגמנו עבורו היו צעירות שרק הגיעו לעיר הגדולה, או שהזדמנו אליו דרך מכרים משותפים, מחפשות את דרכן. "הוא היה דמות הצייר עם כל המניירות של צייר, כולל לעשן הרבה", נזכרת אחת מהן, האמנית מרים כבסה. "דיגמנתי לו שלוש-ארבע פעמים אבל מיד אחרי זה הפסקתי לצייר פיגורטיבי. זה היה סיוט לעמוד, כאילו הלכו עלי נמלים", היא אומרת ומיד מוסיפה: "הייתי שמחה שיהיה לי מנחם קטן. מעניין למי יש את הציור שלי".

"'תחליפי', 'תחליפי', הקול שלו מהדהד לי בראש", מתארת האמנית מרב סודאי, שלמדה אצלו כעשור, את קולו המרעים והסמכותי מורה לדוגמנית להחליף תנוחות. "השיעורים היו טוטאליים. ארבע שעות לא מדברים ולא צוחקים, עם הפסקה של 20 דקות באמצע, מול מודל, בשיא הריכוז. לא מנהלים שיחות טלפון, הכל סביב ציור. תמיד היו מעשנים. מי שלא התאים לאווירה פשוט לא שרד. הוא הוציא הרבה אנרגיה ללמד כל אחד באופן אישי, היינו מסיימים את השיעור באפיסת כוחות. הרבה פעמים בסוף השיעור היינו יוצאים לשתות".

הקשר השווייצרי

השתייה היתה מרכיב משמעותי בחייו של מזרחי. וידזר, שהכירה אותו בתקופה שהיתה ברמנית בפאב הבוהמה דאז, "זיגל" שבדיזנגוף, שם נהג לבלות בגפו, מספרת כיצד "הוא היה בא ושותה, ושותה, ושותה, ומעשן, אבל לא משתכר, תמיד מחזיק פאסון". חבריו האחרים מעידים שעד לפני חמש שנים, נהג מזרחי לבלות בקביעות שלוש-ארבע פעמים בשבוע, עד קצה הלילה. "הוא היה עובד כל היום ואז יוצא החוצה ל'מנוחת הלוחם' שלו, למצות את הלילה", אומרת סודאי. "תמיד הוא היה צריך אשה לידו, ונשים נענו לו, כולל אני. הרגשת שכשהוא הולך עם אשה הוא מרגיש ביטחון, צומח באיזה שני סנטימטרים". בכל לילה היה עובר בין ארבעה-חמישה מקומות שונים. כשראה מכר מעולם האמנות, אמר שלום מרוחק בהנהון ראש, שומר על בת לווייתו לעצמו. לפעמים אנשים חשבו שהוא הומלס. בבית קפה אחד בשינקין, כשרק נפתח, אמרו לו: "אתה לא יכול לשבת פה". אחר כך התנצלו.

כמעין הוקרה לעולם הלילה, שתי רפרודוקציות של מזרחי שהוצגו בתערוכה "המטרופולין" בגורדון תלויות בפאב התל-אביבי הוותיק "המנזר", אחד האהובים עליו. באחת מהן, בן דמותו מהלך שפוף כתפיים, ברחוב מנוכר. בעבודה השנייה אותה דמות, הפעם עם גבה אל הצופה, מהלכת כנגד אנשים. חודש לפני פטירתו, במסגרת שיפוץ של ה"מנזר", חידש מזרחי את הרפרודוקציות, מאחר שההעתקים הקודמים, שהיו תלויים במקום יותר מ-15 שנה, הוכתמו בכתמי ניקוטין מעשן הסיגריות שאופף את המקום. לדברי ינקו, שותף שקט בפאב וחבר אישי של מזרחי, את העבודות המקוריות רכש זוג שווייצרים שביקר במקום, ש"הורידו אותן מהקירות".

אחד מבני הזוג ה"שווייצרים" הוא איציק (המסרב למסור את שם משפחתו), אספן אמנות המזרח הרחוק שחזר לתל אביב לאחר מספר שנים שבהן התגורר בשווייץ עם אשתו רגינה. בסוף שנות ה-70 הכניס את מזרחי לדירתו ברחוב שלמה המלך, כשותף. "גרנו יחד והיה לנו חלום משותף, שהוא האמן ואני העשיר והקונה. וזה התבצע. אחד לאחד. מה שהוא ביקש, הוא קיבל. אני חושב שיש לי את האוסף הכי גדול שלו". בין העבודות שברשותו נמצאת "הצייר והדוגמנית", עבודת השמן הראשונה של מזרחי כאמן בוגר. "רדפתי אחרי העבודה הזאת 20 שנה", הוא אומר, ואחר מספר על עבודה נוספת שלא הצליח להניח עליה את ידו ולא ידוע ברשות מי היא נמצאת - "רגע של מנוחה". באותו ציור האפלולי, בן דמותו של מזרחי יושב מאחורי כן ציור, עליו מתוח בד גדול, ואחוריו מוצגים לצופה. ראשו של מזרחי שעון על הקיר ורגליו מונחות על שרפרף.

בשנים הבאות, מזרחי המשיך לצייר את עצמו באובססיביות, כשהוא אינו מייפה את החטוטרת ומציג לעולם את גופו הפגום. עבודות אחרות מאותן שנים ביטאו את אהבתו לנשים, בהן חיפש את הרזון, העקמומיות והבדידות האופייניים לו עצמו. ב-30 שנות היצירה הפעילות שלו, מזרחי צייר למעלה מ-1,000 נשים בסטודיו שלו, מה שהפך לנושא המרכזי בעבודותיו. הוא העריץ את גוף האשה והתרגש ממנו בכל פעם מחדש. מצעיר מתבודד וסקרן, הפך לאשף בפיתוי נשים. "הוא היה אמן בלהשיג מודליסטיות. זה הפך לטכניקה", מעיד חברו אילן מוסקוביץ', "'אני פה, אני שם, תבואי אני אצייר אותך'. צ'יק צ'אק. אחר כך, לא היתה לו בעיה לשפוך עליהן 800 שקל בערב אחד". כשתלמידיו ביקשו ממנו לצייר מודל עירום גברי, הביע תמיהה, אך נעתר לבקשתם.

חשוך, מואר, חשוך

השבוע, בביקור בסטודיו של מזרחי, שאותו רכש בדמי מפתח, נצפו תלויות על הקירות המקולפים כמה מעבודותיו, רבות מהן פורטרטים עצמיים ורפרודוקציה של ציור דוגמנית עירום בסטודיו. כיסאות פלסטיק ושרפרפי עץ, כני ציור, צבעים ומכחולים רבים מאורגנים סביב. הכל מכוון לעבודת האמנות. בקומת הגלריה, שאליה מטפסים במדרגות ספירלה עשויות קרשים פשוטים, ללא מעקה - חדר מגורים ומטבחון. תחת מיטת היחיד, שוכנת החתולה, פסטה, חיית המחמד שלו זה שנים. ישוב על כורסת יחיד, קיבל מזרחי אורחים שבאו לצפות עמו בכדורגל על מסך פלזמה ולשמוע מוזיקה במערכת רמקולים משוכללים, שאותם החליף בכל פעם שיצאו לשוק טובים מהם. על המדפים ספרים ודיסקים רבים. אחד הזמרים האהובים עליו, שאותו השמיע בקולי קולות כשצייר ולימד, הוא זמר הקאנטרי ג'וני קאש, שבשיריו - לראיית מזרחי - ביטא את קולם של המדוכאים.

המודליסטית האחרונה שעבדה עם מזרחי היא גילי בית הלחמי, סטודנטית למשחק בת 23 שדיגמנה אצלו במשך שלוש שנים. אדומת שיער ומעט יותר בשרנית מקודמותיה, ייצגה את השינוי בטעמו בנשים ואת השלמתו עם נכותו שלו. כמי שנודע כצייר של נשים עקמומיות בסטודיו אפל ודמויות קודרות ברחובות אפרוריים, הפך בערוב ימיו לצייר של מודליסטיות נאות בדירות עם מרפסות שטופות שמש ושל רחובות תל-אביביים מוארים. העבודה שמגלמת מגמה זו בצורה המובהקת ביותר היא "בדידות" (2009), ככל הנראה עבודת השמן האחרונה שלו. מדובר בציור שמתכתב באופן מובהק עם "רגע של מנוחה", אותו דיוקן עצמי בחדר אפלולי, אולם תוך היפוך מסוים. היפוך שאינו שלם: החיצוניות השתנתה, אולם הפנימיות - כפי שהיא מובנת משם היצירה - נותרה עגומה.

לפני שלוש שנים, עם הידרדרות מצבו הבריאותי, עשייתו האמנותית של מזרחי הלכה והצטמצמה. האיש, שמעולם לא יצא מגבולות הארץ וכמעט שגם לא מגבולות תל אביב, הלך ומיעט בבילוייו. מזרחי יצר לעצמו אזור מחיה מצומצם שגבל בשלושה בתי קפה ויחד עם ביתו, יצרו מרובע. בבית הקפה "טיקה" בשינקין נקרא על שמו בתפריט "קפה מנחם" - קפה הפוך בכוס זכוכית צרה וקטנה, ללא ידית. לשם הלך כשרצה שקט מהמולת קפה תמר.

בבקרים בהם הלך ל"תמר", היה עובר ליד בית שכנו, השחקן אשר צרפתי, וקורא לו מלמטה להצטרף אליו. "בחצי השנה האחרונה הוא ביקש שאתקשר אליו כל בוקר", מספר צרפתי, "הוא אהב צדק ואם היו מעליבים אותו, או מישהו אחר, הוא היה מתפרץ באופן רציני. קם מהשולחן והולך". מזרחי, אוהד מכבי תל אביב, נהג למלא טוטו ביחד עם צרפתי, ולאורך השנים הם זכו בסכומים לא מבוטלים.

לפני שנתיים, בעצת רופאיו, חדל לעשן ולשתות באחת, והסתפק בהחזקת סיגריה מפלסטיק בפיו. למעלה משנה נטל אנטיביוטיקה. גופו הצר והכחוש הלך ונחלש. מחלת הריאות הפכה את נשימתו לכבדה ופעמים רבות כמעט נחנק מחוסר אוויר. בשבתות, שבהן בתי הקפה של שינקין סגורים, נהג לשבת בקפה ביאליק, בפינת רחוב אלנבי, בפרלמנט קטן עם חבריו מוסקוביץ' והבמאי והשחקן שמוליק קלדרון. "לאחרונה תמכנו אחד בשני, ממש כמו פסיכולוגים", משתף קלדרון. "היתה לו אישיות חריפה וכשהוא היה בריא זה היה תענוג להסתובב איתו. בשלוש השנים האחרונות היה קשה לראות את ההידרדרות". לעתים הצטרפו לפרלמנט גם איש הרדיו ערן סבאג והשחקן ג'וש שגיא. "בעקבות החברות, אחותי הגדולה ואחי הקטן למדו אצלו ציור", אומר סבאג. "הנושאים שלו מעסיקים כל אדם. הוא צייר את החיים עצמם, כלומר את הבדידות. הציורים שלו לא גרמו לעצב ולא עוררו דכדוך, אלא סולידריות".

חולה וחרד לגורלו, מזרחי החל לאכול בריא. חברות בישלו והביאו סירים לביתו. מזרחי, שמעולם לא נשא אשה ולא היו לו ילדים, העמיק את קשריו עם חבריו הקרובים, שהיו אינטנסיביים זה מכבר. כמה מהם מספרים שבשנה האחרונה ניהלו עמו, כל אחד בנפרד, בין שלוש ל-15 שיחות טלפון ביום. במקביל, הביקורים בבתי החולים תכפו. מינוני האנטיביוטיקה עלו וחוסר הוודאות הכביד עליו. פעמים רבות היה מתקשר לתלמידיו באותו היום ומבטל שיעור. שבועיים לפני שנפטר, מתח בדים לציורים עתידיים.

"חיפשתי מישהו שהוא סוג של עולם נכחד", מספרת יעל רייך, דוגמנית ויוצרת, שלמדה אצלו בשנה האחרונה. "עליתי לסטודיו שלו והוא שבה אותי. הוא כמו מיתוס שמייצג אנכרוניזם. ידע עצום. סוג של איפוק. המון קולטורה מקומית. משהו מאוד ישראלי. אצל מנחם תמיד היה זמן לכל קו. מבחינתי הוא בעצם דמות ספרותית, כאילו הוא לא באמת היה קיים ולא באמת פגשתי אותו. הוא עדיין נמצא שם. משהו שצריך לחיות, דרך האנשים שסבבו אותו, דרך הקירות המקולפים".*



מנחם מזרחי. בשל שיתוק הילדים שפגע בו, סיגל לעצמו אחיזה יוצאת דופן במכחול


אשה שעונה על קיר 1988



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו