בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | חיי אהבה

המצוקה גברה על הגאווה וקראתי לאמא שלי. ואחר כך לחבר. ואחר כך לרופא. ואז לאהוד בנאי

תגובות

היתה זו הפעם הראשונה שבה חליתי. זו כמובן לא היתה הפעם הראשונה שבה חליתי באופן רשמי, אבל הייתי זקוק לטלטלה רצינית שכזו במצבי הפיזי, כדי להבין שכל מה שהחשבתי עד כה למחלות בחיי, היו למעשה רגעים של בריאות טובה. זה קצת כמו להכיר מאהב נפלא באמת, ולמחרת להרגיש כאילו איבדת את בתוליך. אני לא יכול שלא לשבח את עצמי על הדימוי הסקסי, גם תחת השפעתה המסרסת של האנטיביוטיקה, כי אין בי כלום סקסי כרגע. עשו אהבה עם ספוגית הפלא לקבלת תוצאות דומות.

בלילה בין שישי לשבת פגשתי את המוות. לחצנו ידיים, והוא משך את שלו במהירות, כי הזעתי בכפותי, וגם בשערי ובכל גופי בעצם. רגע אחד רעדתי מתחת לשמיכה והתחננתי לתקרה שזה ייפסק כבר, ובשני כבר נקרעתי לתוך שינה עמוקה ושטופת הזיות, על צמחים ארוכים שגדלים לי מתוך האף, מסתרגים ומתעבים והופכים לעץ אדיר, ועל צמרתו הפסיכולוגית שלי תלויה הפוך כמו עטלף, ומעודדת אותי להמשיך ולחלוק.

כשהתעוררתי עמדה לצד מיטתי כוס תה רותח, ופתק קטן קשור לה לידית: "שתה אותי".

האמת היא שלא היה פתק. אמי איננה אשה של פתקים. בשעת בוקר מוקדמת גברה ככל הנראה מצוקתי על גאוותי, וצילצלתי להודיע לה שאני מרגיש יותר חולה מאי פעם בחיי. היא מיד הופיעה בלבוש אחות מסורתי - סקיני שחור וחולצה שקופה - ובידיה סל מצרכים להכנת מרק עוף. היא נראתה כמו שילוב מטריד בין סיפורי האחים גרים כולם.

"אתה נראה נורא", אמרה והדליקה סיגריה, כדי להתגבר על כמה שאני נראה נורא. "לך שכב במיטה, ואני אזמין לך רופא".

"את הולכת לאנשהו?" תהיתי לנוכח הופעת המצודדת, "או חוזרת מאיזה מקום? נניח מאיזו מסיבת רווקים של מישהו?"

"רק מטיב טעם", ענתה ופסעה למטבח להניח את הקניות על השיש, כשהיא מרעישה בטיב טעם בעקביה העצומים, ורוצחת את שלוותם של השכנים מלמטה.

המדחום הראה 39. לא 110, להפתעתי. עשיתי כמצוותה וחזרתי לישון. כשהייתי ילד היתה קונה לי ספר במתנה בכל פעם שהייתי חולה. על חצי מספריית הילדות שלי רשומות הקדשות בסגנון "תבריא מהר מהאנגינה. אוהבת, אמא", או "ילד אדמת שלי, תרגיש טוב", או "עדיין יפה, גם עם אבעבועות רוח" וכו'. הפעם הביאה דווקא ספר לעצמה, ובמעין מולטי טסקינג תמנוני מרשים היא קוראת בו, מעשנת ומבשלת מרק בו-זמנית - וגם מוסרת לי בקול רם את רשמיה מהיצירה הספרותית והם חודרים לתוך חלומותי החולים ומעירים אותי בבהלה. "צרויה שלו הזאת מעייפת אותי", צועקת ומערבבת את המרק ומאפרת על הכרעיים. המוח שלי מרק בעצמו.

לתפקיד הסטאז'ר הוזעק חברי הטוב העונה לכינוי בובי, שהוא איש בעל ניסיון עשיר במחלות ותמיד נושא עמו בתיק של הלפטופ קצת רפאפן לעת צרה. כשהחליפו את שמה של התרופה מרפאפן לפן-רפא חווה משבר. עם הזמן הוא יצא מזה. מחדר השינה אני שומע אותו מגיע.

"היי בובי", היא אומרת לו ומכסה אותו בענן רך של מרלבורו לייט.

"היי אנורקסית", הוא עונה לה, "התלבשת לעניין. מה שלום החולה?"

"תחזיק", היא מוסרת לו את הספר ומנגבת את ידיה, "בוא נבדוק".

מעל מיטת חוליי נועד הקונסוליום הרפואי הבכיר במחוז. ד"ר צרויה שלו ומיסטר פן-רפא. רק לפני כמה ימים סיימתי מערכת יחסים קצרה עם בחור ממש טוב, בדיוק מהסוג שאפשר לסמוך עליו שתמיד יכין לך מרק עוף. שוב לא לגמרי הצלחתי להסביר לו ולעצמי למה. אני מרגיש כל כך רע שאפילו הרעיון שבגיל 32 אמא שלי באה לטפל בי בזמן שאני חולה, לא מזעזע אותי כרגע מספיק. המתמחה בובי נעמד מעלי עם מנורה ומסתכל לי לתוך הגרון. "אני לא רואה נקודות לבנות", הוא ממלמל בידענות. תודה מק'דרימי, אני יודע לבד את הדיאגנוזה: כרגיל, פסיכוסומטי.

הרופא שהגיע אלי הביתה גרם לי להרגיש כמו חולת שחפת מאיזה ספר ישן, אבל אפילו מזה לא יכולתי ליהנות מרוב שסבלתי. הוא קבע שמדובר בסטרפטוקוק ורשם לי אנטיביוטיקה. ברור שפן-רפא. בובי הזהיר אותו בל ירשום לי מוקסיפן (שאגב, עדיין לא שינתה את שמה לפן-מוקסי וחבל) כי זו אנטיביוטיקה "איומה" כהגדרתו, שרופאים מסוג מסוים מאוד אוהבים לרשום.

"רופאים מסוג רוסים", הוא מדייק באוזני אחרי שד"ר קלנוביץ' האדיב והשקט הולך הביתה. ממש מעניין אותי איזו אנטיביוטיקה. רק רציתי לבלוע אותה כבר ולתת לה להתפשט בגופי ולחולל את הקסם החמקמק והאכזרי שלה שתוך 24 שעות גורם לך להרגיש כמו אדם חולה. ולא כמו סמרטוט חולה.

כמה ימים אחר כך, כשעדיין אהיה לכוד בתוך המציאות האנטיביוטית המתעתעת, כמו בובה מתנפחת בדמותי, אנשים יגידו לי את משפט המחץ "טוב שהיית חולה". מה טוב בזה? ובכן, זה מנקה". זו איזו גישה ניו-אייג'ית כלפי מחלות שהולכת יד ביד עם המנטרה "אל תוריד חום. הגוף צריך להוציא את זה". מדהים איך דווקא ברגעים שבהם אתה מרגיש כאילו חלב חמוץ זורם בעורקיך, אנשים מסתכלים עליך ורואים קומפוסט אנושי. נפטר מהזבל ובורא לו חיים חדשים.

הילד בן שלושים ויש לו חום גבוה, הוא מובטל מעבודה ואהבה. יש שירים של אהוד בנאי שהרבה יותר עצוב להיתקע בהם, אני חושב בזמן שאני שותה קערה גדולה של מרק עוף, לצד אמי שאוכלת לארוחת צהריים סיגריה ושעועית ירוקה. "ערבב את הטיח" נגיד, זה שיר שממש לא הייתי מאחל לעצמי. "פלורנטין" בטח לא. גם לא "רוחות הצפון" עכשיו כשבריאותי כה רופפת. אולי "דוד ושאול" יכול להיות מעניין.

"זה שאול, זה לא יונתן", מדגישה אמי. היא הלוא היתה מורה לתנ"ך, "שאול לא היה בקטע. המרק טעים?"

בוא שוב לנגן הלילה, שיר געגועים.



באסטר קיטון ב'רומיאו עם פיג'מה', 1931



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו