בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרכו לצמרת של יובל סמו

דרכו של יובל סמו לצמרת הקומיקאים בישראל היא שיר הלל ליכולתו של בן האנוש לא להפסיק לרוץ גם אם הוא נופל בדרך. בעצם, זה יוצא ככה הרבה יותר מצחיק

תגובות

באחד השיעורים בבית הספר למשחק בית צבי, התבקשו התלמידים לשכב במרכז הכיתה, כשחבריהם עומדים סביבם במעגל. המטלה: להיזכר ברגע בעל משמעות רגשית ולנסות לשחזר את תגובתם אליו. המטרה: לנצור את ההרגשה, כדי שיוכלו לשחזרה בעתיד, על הבמה. התלמיד יובל סמו בחר להחזיר את עצמו לאופוריה שחווה בגואה - הוא מבקש לא להתעכב על דקויות של מה וכיצד - בטיול שאחרי הצבא.

"הרעיון הוא שתלמד להשתמש ברגשות, אבל לא בקטע פתטי, לא שאנשים יתחילו לבכות ולרחם על עצמם", הוא אומר. "ניסיתי להביע אושר, שזה הכי קשה, כי איך מראים אושר? רגע של אורגזמה אי אפשר לשחזר, אז חזרתי לפעם הראשונה שחוויתי אופוריה כזו, ושלפיכך נשארה אצלי חזק בזיכרון".

מאז, החליף סמו את השבב, וכיום הוא מוצא את אושרו בהסנפת תינוקות ובעבודתו כשחקן. "בשנים האחרונות הכל סבבה, באמת", הוא אומר, אחרי תקופה ארוכה שבה חיפש את האושר בכל מקום, רק לא מתחת לפנס. הוא עבר בהודו ובאמריקה, טייל קצת בפסיכולוגיה ובנבכי התודעה, ולא הבין למה כל כך רע לו. "וכשלא טוב לך, לא טוב לך גם בגואה ובלוס אנג'לס. זה נראה לי עכשיו כמו חיים אחרים".

אולי משום שהחיים שלו באמת כל כך השתנו מאז. הוא כבר כמעט בן 40, מהקומיקאים הבולטים בישראל. חבירתו ל"ארץ נהדרת" לפני חמש עונות הזניקה אותו לשורה הראשונה של המצחיקנים המקומיים, אחרי מסע אטי ומדוד לצמרת. תפקיד הטייס הלוזר שהוא מגלם ב"החברים של נאור" פחות הרשים את המבקרים, אבל השיג מספיק רייטינג כדי שערוץ 10 ימשוך אותו לעונה שלישית, שיוצאת לדרך בשבוע הבא (יום שלישי, 21:00). והיתה גם "הרצועה", תוכנית המערכונים של ביפ. ו"פרוזק", שלישיית הבידור שהיה חלק ממנה מיד עם תום לימודיו. ושלל סדרות וסרטים ותחנות ביניים, שלב ועוד שלב בסולם.

שתי תכונות מפתח הובילו את סמו במסלול האטי לצמרת: חוש תזמון קומי מפותח; ותווי פניו האלסטיים, המסוגלים להימתח לפי דרישה, לכל כיוון, אפיון ודמות. הקולגות מוסיפים גם תכונות כמו מסירות לעבודה, חריצות ואופי נינוח, שהפכו את סמו למי שכולם אוהבים לעבוד עמו.

כשהוא לא בתפקיד, סמו קצת מתקשה להכריע כיצד להגיב לאהבת הקהל. הוא גר בגבעתיים כדי לשמור על "מיני-פרטיות במרחק חמש דקות מתל אביב", ומעדיף שולחנות צדדיים בבתי קפה לא-אופנתיים כדי להימנע מפפראצי ומהתקהלויות. לא שזה עוזר. פה חבורת נערות מחופשות ניגשות אליו, מצחקקות ומבקשות תמונה משותפת, שם מלצרית נמרצת מדי מנסה לקשור שיחה. סמו משתף פעולה בחוסר חשק. מנומס והכל, אך מתקשה להסתיר כי הוא ממתין שיחלוף כבר רוע הגזירה. "כשאתה אנונימי אתה מת שיזהו אותך", הוא אומר, "אבל כשמזהים או מנסים לצלם אותך, אתה מנסה להסתתר. בעבר אהבתי ללכת עם ספידו וביצה בחוץ, היום אני כבר הולך עם מכנסיים לים. אבל עדיף שיצלמו מאשר שלא".

מטורלל חסר גבולות

העבודה על ארץ נהדרת ממלאת כיום את מרבית זמנו. ארבעה ימים בשבוע, שניים מהם מהנץ החמה ועד אמצע הלילה. לוח הזמנים המטורף מתדלק אותו. גם באמצע היום הכי מתיש, הוא נראה קליל ורענן.

עלמה זק, שעומדת כעת לצדו בחזרה למערכון על הפאשלות בשידור הקדם-אירוויזיון - סמו הוא אקי אבני, זק היא שירי מימון - מעט גבוהה ממנו. בחזרה הבאה כבר מציבים את סמו על דרגש עץ. "זה בגלל ששירי אמורה להיות נורא קטנה ועלמה היתה עם עקבים גבוהים, אז היינו בערך באותו גובה", הוא מסביר. למרות הטירוף שבוקע תדיר מהדמויות בגילומו, בחזרות הוא רציני ומרוכז כתלמיד שקדן. מדי פעם הוא ניגש לדפי התסריט ורושם לעצמו הערות, "אפיונים, איפה לגעת בעלמה, מתי לגעת באף, איפה להוסיף יותר אנרגיה, איפה לשחק יותר קטן".

הוא הצטיין בחיקוי שלל דמויות ברמות אקסצנטריות משתנות לאורך שנותיו ב"ארץ נהדרת": ערן צור, נסראללה, אהוד יערי, אורי אורבך, "שנמסר לי שהיה מבסוט. אני מקווה גם שאקי לא ייעלב. זה לא אישי". אחרי שידור התוכנית עידכן ששמע מהעורך מולי שגב, שאבני לקח את הדברים ברוח טובה.

איך בכלל מחקים?

"אתה מביא את הווייב, האווירה. הפקת התוכנית נותנת לי דיסק עם קטעים של הדמות, ובבית, בלילה, אני צופה בה ובוחר אפיונים - בתנועת הגוף, בגוון הקול".

מה היית ממליץ למי שיבקש לחקות אותך?

"לא יודע. לא יכול להעיד על עצמי. אני גם לא רגיש לחיקויים, אני יותר אוהב ליצור דמויות ולברוא להן עולם".

את זה הוא עושה ב"החברים של נאור", עוד סיטקום פוסט-סיינפלדי, שכמו המקור, לפעמים משעשע ולפעמים מריח כמו שאריות מהניינטיז. סמו מגלם שם את דדי, הטייס הגמלוני והלוזר. "אני לא לוזר ולא פתטי", מעיד סמו על עצמו, "אבל קל לי להתחבר לדמויות האלה. לכל אחד מאיתנו יש את זה. אם אשחק בראד פיט וכל הבנות ייפלו לרגלי, זה לא יהיה אמין. התכונה הבולטת שלי היא דווקא ביישנות, לא לוזריות, אבל אולי חושבים עלי ככה בגלל הצורה החיצונית".

"זה פשוט, איך לומר בעדינות, לא המתקן הכי מסעיר בלונה פארק", כתב בשעתו מבקר הטלוויזיה של "הארץ", ירון פריד, על התוכנית. "'החברים של נאור' לא מעוררים שום חשק מיוחד להציע להם חברות". סמו אדיש. "אני לא מפגר", הוא מודיע, "אני יודע שהביקורות לא השתגעו על זה. אז מה. זה נורא הצליח במושגים של ערוץ 10. בהתחלה גם היה קשה לאנשים לקבל את נאור כבמאי ותסריטאי, כי הוא בא מסטנד-אפ".

אותך זה מצחיק?

"אהה, כן, מאוד אוהב את הסדרה".

זה לא הומור הכי מתוחכם.

"זו היצירה. לטעמך זה לא מתוחכם, לטעם אחרים כן".

בקרוב גם יוביל סיטקום משלו: "זנזורי", בהפקת "ארצה הפקות", המיועד לשידור בשנה הבאה ביס. סמו יגלם שם מורה לנהיגה ממודיעין שמגלה לקראת גיל 40 שחייו מתקרבים לסיומם. "זה משל על משבר גיל ה-40", מספרת דפנה פרנר, מנהלת התוכן של "ארצה" ועורכת התסריט (שכתב יובל פרידמן). "התפקיד נכתב במיוחד לסמו. פשוט התאהבנו בו. הוא גבר שובה לב, מצחיק ויצירתי, שנותן את כולו בעבודה". הגיבור הראשי, כרגיל במגוון הדמויות שסמו מגלם, יהיה לדברי פרנר "מטורלל וחסר גבולות".

אתה לא חושש להתקבע במשבצת הזאת, של "המטורלל חסר הגבולות"?

"לא, אם הדמות מעניינת ומגניבה אז מה פתאום. ואם אקבל תפקיד של רגיש או פקיד בנק, אעשה גם את זה. ב'אולי הפעם' הייתי איש מחשבים".

לא בא לך לעשות יותר תפקידים כאלה?

"זה לא מה שבא לי, זה מה שיש. אלה ההצעות שאני מקבל".

אז הטירוף הזה הוא משהו שאתה משדר? שנובע ממך?

"יש בי טירוף, אבל אני לא יכול לדבר על עצמי כי אני לא רואה מהצד. עשיתי הרבה דברים מטורפים, אבל בעיתונים עושים מזה דרמות אז לא בא לי להיכנס לזה. עשיתי שטויות בחיים".

הליצן העצוב

הוא היה מצחיקן כבר מילדות, ואז גם נבט בו הרצון להיות שחקן. "אספתי תמונות של דסטין הופמן ושל סטיב מקווין והדבקתי במחברת. הופמן הזכיר לי את עצמי - קטן, לא יפה במיוחד, ורציתי להאמין שאולי אהיה גם מוכשר כמותו; וסטיב מקווין - כי עוד לא היה בראד פיט וזה כנראה הגבר שרציתי להיות".

אבל הוא חשש לעלות על במה, ושיחק כדורגל עם החברים בקרית אליעזר שבחיפה, שם נולד וגדל. למה לא הלך לחוג דרמה? "כי מי העז לחשוב שאני מספיק טוב לעמוד מול קהל ולהעביר את זה לפן המקצועי? זה גם לא שבבית הספר שלי היה חוג דרמה".

גם בבית שבו גדל, זו לא היתה בכלל אופציה. הוא מתאר משפחה שמרנית, זרה לעולם האמנות, שאילצה אותו ללכת בתלם. יחסיו עם ההורים ידעו עליות ומורדות. מחוות רגשיות חמות לא היו הצד החזק בבית, והוא יצא לחפש אותן אצל החבר'ה. "זה היה טוב, אבל גם עצר אותי מלהיות עצמאי", הוא אומר. אביו יוסי, מורה לנהיגה, "היה המשוגע של הבית, הוא אהב מטוסים ואופנועים והיה טייס אזרחי. ב'החברים של נאור' אני מגלם טייס, ב'זנזורי' אהיה מורה לנהיגה. זו סגירת מעגל". אמו דליה, "יותר חננה באופיה", היתה מזכירה בבית ספר עד שפרשה לפנסיה. הוא ילד הסנדוויץ', בין אופיר (45), שלמד כלכלה אבל העדיף להיות נגר, לנטלי (30) המעצבת הגרפית.

הוא היה תלמיד בינוני, אבל "לא פושטק". בנעוריו עברה המשפחה ליוהנסבורג למשך שנתיים. "אבא שלי ניסה להתעשר שם, אבל הבין שכדי להיות עשיר צריך כישרון לזה. הניתוק מהחבר'ה היה לי קשה, בייחוד בתקופת ההתבגרות. מי שלא התנהג כשורה בבית הספר ביוהנסבורג - אם שמעו אותך מדבר בשיעור או מנסה להעתיק במבחן - קיבל מכות בטוסיק. חינוך אנגלי כזה. בפעם הראשונה שסגנית המנהל קראה לי ואמרה לי להתכופף, הופתעתי".

בצבא שירת כג'ובניק בבסיס חימוש, אחרי שהורידו לו פרופיל "על נפשי, קב"ן. אבא שלי לא הבין את זה בכלל. בבית קיבלתי חינוך נוקשה, שמאמין במסגרות, הכי חשוב זה מה שהמורה אומרת. ופתאום בא מישהו ששואל, מי אמר שצריך להצליח בלימודים? או בצבא? או לעבוד בחברת חשמל?

"אחרי הצבא", ממשיך סמו, "כשלא מצאתי את מקומי, זה שיגע להורים את השכל והיה קשה. אני יודע שביאסתי להם את הצורה. אני מאמין שהבכתי ועיצבנתי אותם. עשיתי שטויות בצבא, שאבא שלי היה בשוק. היום, כשאני הורה, אני מבין מה העברתי אותם. אבל בשעתו, ראיתי הורים שהיו יותר פתוחים ומחבקים ומוכנים לקבל, אז קינאתי".

גם אחרי הצבא, "כל מיני פסיכוזות" שיתקו אותו ומנעו ממנו לנסות להגשים את ייעודו. "חוסר אהבה עצמית, חוסר מוטיבציה - אם הייתי יודע איך התהליך הזה עובד הייתי כותב על זה ספר". במקום זה התנסה בשלל עבודות הרחק מהבמה: מחסנאי בחברת חשמל, סוכן של חברת לוריאל, קוטף בננות. "עד שהיה פיצוץ, זעזוע, שאחריו קמתי ואמרתי: יאללה, אני הולך על זה. כל חיי הרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות אבל הייתי ביישן. לא העזתי אפילו להיבחן לבית ספר למשחק, עד שזה התפוצץ".

איך זה התפוצץ?

"היה לי דיכאון כזה, שאתה מרגיש לא שלם ולא מקבל את עצמך ולא מבין למה, ואז אתה מבין שזה חלק באישיות שחסר. משהו פנימי שאין לי הסבר עבורו. ראיתי הכל רע. אבא שלי אמר, 'תסתכל איזה יופי', ולא הבנתי על מה הוא מדבר. כמו בגיל ההתבגרות, שאתה חושב שאתה מבין הכל ואף אחד אחר לא".

מה חשבת שאתה היחיד שמבין?

"שלא כיף ולא טוב. זה לא שהייתי מסכן כזה שבא לך לחבק. כלפי חוץ הייתי המצחיקן של החבר'ה. הליצן העצוב".

הוא לא שש להרחיב על ה"פיצוץ", ולא אכפת לו אם זה משאיר פתח לפרשנויות ולאי-דיוקים. כששאלתי אם נקלע לסכנת חיים, הוא פרץ בצחוק חד וקצר וקצת קריפי, שנקטע באותה חדות שבה התחיל, ואז חרץ: "לא".

מה מצחיק?

"הייתי בסכנת חיים, כן, גם, הייתי. פעם, היתה תקופה. כיוון שהייתי אדם שהולך עד הסוף - כמו שהלכתי על המקצוע עד הסוף - אז גם כשחשבתי שלא טוב, אז לא טוב. וגם הייתי בסכנת חיים פעם, כן".

ניסית לסיים את חייך?

"לא אמרתי, אבל עשיתי שטויות. סוג של בלבול, טיפשות, רצון להתמודד עם פחדים. ואחרי שעשיתי דברים משוגעים, קיצוניים, מורכבים, אז מה זה פתאום לעמוד מול קהל, ומה זה הפחד שעוצר אותך מלשחק? זה עזר לי להתגבר על הכל. והלכתי ללמוד. מה לא ברור?"

אנחנו רוקדים סביב אותה שלולית אבל נזהרים שלא לקרוא לה בשמה?

"בסדר, נשאיר את זה פתוח, שיהיה מעניין. תכתוב מה שאתה רוצה".

יובל המבולבל

כשהתאושש, נרשם לבית צבי. בחירה קצת מפתיעה עבור מי שלא שיחק אפילו בבמות חובבים, ולא נחשף באופן שיטתי לתיאטרון. "אני זוכר רק שהלכתי עם אמא שלי לגששים ולמוני ובראבא, בתור ילד", הוא מספר, אבל בכל זאת ידע שזה ייעודו. "זה משהו שטבוע בך. תמיד עשיתי צחוקים עם החבר'ה בשכונה. אתה מרגיש בתוכך שיש משהו. ראיתי סרטים וטלוויזיה. 'זהו זה', הגששים, שמעתי ברדיו. ומה, חנוך לוין לא הכרתי בגיל ההתבגרות?"

חשבתי שהיכרת בעיקר כדורגל בשכונה.

"אז מה, ילד שכונה לא מכיר פליני? לא הייתי ילד מפגר שהולך מכות ודקירות. גם בין החברים שלי, כל אחד הצליח בתחומו. ועם אבא כמו שיש לי, נראה לך שהוא נתן לי לעשות רק את המינימום?"

אז איך בשפל המדרגה למדת פתאום לקחת אחריות על חייך?

"זו היתה החלטה: יאללה, מתגברים על הבושה והפחד והולכים על זה. אבל זה לא תהליך של יום אחד".

את האודישן לבית צבי הוא עבר חלקית - לבית הספר לא התקבל, אבל הציעו לו להיכנס למכינה. "התבאסתי, זה היה כישלון מבחינתי. אבל אחי אמר לי, 'אם זו הדרך - פשוט תעשה את זה'. זה הכין אותי ללימודים, מה שלא עשיתי כל החיים. אתה קורא שם מחזות, מסביר, טועה, לומד. כל חצי שנה עפים אנשים, זה היה בית ספר תחרותי ומפחיד". לאחר שנת המכינה, המשיך בלימודים הסדירים.

הקומיקאית עדי אשכנזי, בת כיתתו במשך שנתיים ("עד שהעיפו אותי"), זוכרת את סמו כ"גבר מפוכח יותר מכל השוקיסטים" במחזור, "כי כולם נכנסו בגיל 20-21 והוא היה כבר בן 25. אחד המוכשרים בכיתה. יצא לנו לעבוד ביחד כי היינו שנינו ב'מחלקת המצחיקים', אבל ליובל הלך שם הרבה יותר טוב ממני".

הוא לא בלט כאאוטסיידר, למרות הפרשי הגיל והמנטליות, "אבל היה 'טיפוס', וכולם שמו לב אליו". גם הדי המשבר הנפשי שקדם להצטרפות לבית הספר לא ניכרו, אומרת אשכנזי, "ובכל מקרה זה היה דבר רווח שם. הוא היה בוגר וממוקד וחרוץ, לא בא בשביל להתקרחן ובשביל חיי החברה. היה ידוע שסמו יודע לעבוד".

"ויתרתי על הרבה בילויים, על זוגיות", אומר סמו. "כולם חגגו ואני נשארתי בבית ללמוד. רק בסוף הלימודים התחלתי להשתולל. לשמחתי במונחים של השקעה לטווח ארוך, צדקתי. אף פעם לא קרו לי נסים, הכל עבודה קשה, לקום מוקדם. אין ברירה. כבר קראנו איזה אלפיים כתבות על כמה אנשים סבלו בבית צבי, אבל אני הייתי בגן עדן כי עסקתי במשחק מבוקר עד לילה. זה גם בית ספר תחרותי ברמות קיצוניות, כל שבועיים יש תחרות מונולוגים על מלגות. זה עשה לי טוב, זה מתח אותי כל הזמן. לימד אותי מקצוענות ורצינות".

הוא עבר מחיפה למרכז, ובחופשות עבד לפרנסתו: "טיפלתי באנשים חולים, ניקיתי בתים, צבעתי. כל מה שהיה". ההורים לא התלהבו מהחלטתו להיות שחקן, אבל רוו נחת מכך שלפחות מצא מסגרת. "שיגעתי אותם בתקופה הזאת של ההתבלבלויות עם עצמי ולא למצוא את מקומי בעולם. הם ראו שהילד לא עובד או לא מרוצה משום עבודה, שלא טוב לו ושיש לו טענות כל הזמן, מחפש את עצמו ואת האושר במקום אחר, אז כבר היו מוכנים לקבל הכל, רק שיקרה משהו".

מה למדת בבית צבי?

"איך להשתמש בכישרון. להביא רגע אמיתי כאן ועכשיו. שככל שתיגע יותר בעצמך תיגע יותר גם בקהל. לדבר ברור. מה לעשות עם הקול. הרבה אנשים לא האמינו לי שאני בוגר בית צבי, כי אני לא הטיפוס. בוגרי בית צבי זה תמיד היפים והאמיצים, גבוהים וחתיכים, ואני אנטיתזה לדבר הזה: קטן, לא יפה, יותר מצחיק מדרמטי.

"כתבתי בתקופה הזאת מונולוגים למגוון דמויות - איש בלי צוואר, מלאך שיורד מהשמים, דוד המלך - והלכתי להופיע איתם בערבים הפתוחים של 'דומינו גרוס' בצוותא, כי בערה בי היצירה. היום אין לי כוח לכתוב, אבל אז ידעתי שאם לא אכתוב לעצמי, אף אחד לא יכתוב לי".

בערבים האלה בצוותא, שהפכו בהמשך גם לתוכנית טלוויזיה, נולדה שלישיית "פרוזק", בה חבר סמו לשלומי קוריאט ולאופיר לובל למשך שבע שנים, כולל פסטיגל אחד. "הם התחילו במקור עם אסף פריינטא שהיה בכיתה שלהם, אבל באמצע השנה השלישית נאלצו לבחור בין הלימודים לדומינו. שלומי ואופיר פרשו, אסף העדיף להישאר בבית הספר, ואני, שכבר סיימתי את הלימודים, נכנסתי במקומו.

"בהתחלה הופענו אפילו בחינם, רק כי נתנו לנו במה ורצינו שאנשים יבואו לראות ולגלות אותנו. עשינו גם הרבה טלוויזיה, אבל כל פעם היה שיא ואז זה נעלם שוב. דודו טופז הזמין אותנו ואחרי כמה תוכניות זרק אותנו. עשינו פינות אצל אדיר מילר ב'ערב אדיר', עד שפתאום, במערכון על חבורת ילדים דבילים, הגיעו מהקהל גלי צחוק שהרגשנו שמעיפים אותנו אחורה. ואחר כך גם באו מלא אנשים להופעות, התחילו להזמין עבודות, זיהו את השם".

משם, "דבר הוביל לדבר, צעד ועוד צעד. 'הרצועה'. ו'החברים של נאור'. ו'ארץ נהדרת'. שום עלייה מטורפת. הדמויות שעשיתי ב'רצועה' - בגללן אני ב'ארץ נהדרת', לא בגלל עיני היפות. והיו גם תקופות שישבתי בבית".

על גבול הטאלנט

את ביישנות הנעורים שלו, קושר סמו להופעתו החיצונית, שהנתון הבולט ביותר בה הוא גובהו - מטר שישים ושתיים. בטלוויזיה אולי לא כל כך שמים לב, כי יש דרגשי עץ וזום על הפנים שמתעלם ממה שמתחת. "היום כבר קיבלתי את זה, הכל שלם, אבל תמיד הייתי הכי קטן", הוא אומר.

הכי קטנים אוהבים לעשות רעש כדי לבלוט?

"גם עשיתי רעש. זה למצוא את מקומך בעולם. אתה רוצה שיזכרו אותך, שישימו לב אליך. זה חלק ממני. לא התעסקו עם הגובה שלי בתוכניות שעשיתי ולא על זה בניתי את הקריירה, אבל זה כלי קומי. בעבר זה היה הדבר הראשון שעולה. היום", הוא מרצין את טון הדיבור, "זה 'שחקן'. הגובה - זה חלק מהעבודה שלי היום, בקומדיה. בכל מקרה, לא הייתי המסכן, המנודה. תמיד היו לי חברות".

מה משך אותן?

"לא יודע, אולי הייתי מצחיק והשפרצתי חן".

הלך לך טוב עם בנות?

"במגבלות שהיו. מגיל 17-18 תמיד היו לי חברות. באתי פעם מהחלון למישהי אחרי שטיפסתי על הבניין. פעם אחרת הפחדתי מישהי בלילה".

ועכשיו נשים משליכות את עצמן עליך?

"לא משליכות, אני לא איזה חתיך-על ויודעים שאני נשוי".

מתי קיבלת הצעה מגונה בפעם האחרונה?

"הגיעה, אבל לא קרה שום דבר אז אולי לא צריך להיכנס לדברים האלה? ובאילת פעם. אני גם לא יוצא ומבלה כל כך, אז זה לא מול העיניים. זה נחסך ממני כי רוב הזמן אני בבית".

את הבית הוא חולק עם דנה, שחקנית גם היא, בת זוגו זה כעשור ואשתו במשך שש שנים וחצי. הם הכירו בתקופת הלימודים בבית צבי, אבל היחסים התהדקו רק אחרי שבגרו מהמוסד, "כי בלימודים אין זמן לשטויות כאלה". לפני חמש שנים וחצי בא לעולם בנם הבכור, רן, ולפני שנה הצטרפה אליו אביגיל.

קל להיות בת זוג שלך?

"נראה לי שכן. אני איש משפחה. דנה אולי היתה מצפה שאהיה יותר, אבל נראה לי שאני מלא. אולי אני צריך להיות יותר רומנטיקן. אני לא ההורה הנורמלי, אני מאמין שאנחנו בית מצחיק".

חיי המשפחה, הוא אומר, שומרים שהשתן לא יעלה לו לראש. "אני קם בחמש בבוקר לילדה, חוזר מיום צילום ומנקה את הקקי מהחיתול, אז מה? יש ימים שאני אומר לדנה: אני על גבול הטאלנט, אני לא אמור להחליף חיתולים".

אפרופו זה, לפני כשנה כיכב סמו בקמפיין לנייר טואלט "לילי". גיא בר, סמנכ"ל קריאייטיב בגיתם, מסביר שסמו נבחר בעיקר בשל היותו "קומיקאי מעולה שאינו שנוי במחלוקת: גם אם לא כולם אוהבים אותו, אין מישהו שהוא מעורר אצלו אנטגוניזם קשה". הקמפיין היה פרווה כמו נימוקי הבחירה במובילו. "זו היתה טעות שלי", מודה סמו, "מוצר מהתחת. חשבתי שאפשר יהיה להיזרק עם זה, לעשות קומדיה הכי מטורפת, כי זה מוצר לצחוק עליו. אבל זה יצא נורא שמרני, סתמי. עלה, ירד, נשכח". ("אין לי יכולת למדוד כמה אנשים צחקו", אומר בר, "ובכל מקרה, ללקוח הקמפיין הזה עשה עבודה טובה")

מה זה אומר עליך, שבחרו דווקא בך לפרסם נייר טואלט?

"באמת ובתמים חשבתי שאפשר יהיה לעשות מזה קומדיה. ובוא לא ניתמם, גם קיבלתי סכום יפה".

זה לא מקרה יחיד, וסמו מודה שאינו גאה במידה שווה בכל עבודותיו: "עשיתי כמה דברים גרועים, בעיקר תוכניות קיץ, אבל אני לא רוצה להגיד שמות כדי לא להעליב. לעשות בחירות מוטעות זה חלק מהתהליך, דרך שאתה עובר".

יש לך פחד מטרחנות? לצאת פתטי?

"לא. אני ארגיש את זה אם זה יקרה. וכשיגידו לי חלאס, אתה טרחן ופתטי, אעבור ללמד".

זה אני חמש הדמויות שסמו הכי אוהב

* הישראלי היפה, "ארץ נהדרת"(1). "הדמות הזאת שינתה את חיי המקצועיים, כי זו פעם ראשונה שעבודה שלי פנתה לכל הגילים. הרגשתי את זה בפניות אלי ברחוב, זה היה מדהים. היה בדמות משהו אמיתי, פשוט, לא מתחכם. בניתי לה סיפור חיים שלם, משפחה, והרבה פאנצ'ים נבעו מזה. אחרי שהעונה התחילה וזיהו את הדמות, זה הפך לקרקס. חצי עונה צילמנו מראש, ואת הפרקים האחרונים כבר היה ממש קשה לעשות, לכל מקום שהגענו הלך אחרינו גדוד. אבל אני חושב שעדיין הצלחתי להוציא רגע אמת מכל אחד. חלק הוכן מראש, וחלק אילתרתי. נהניתי מכל רגע.

"העונה הציע מולי שגב (עורך 'ארץ נהדרת') להביא את הכתב האיטלקי כדי שהפוקוס יהיה עליו, ואני אהיה בצד. כך נולדה הפינה 'תותח בהסברה', והפעם למדנו לקח וצילמנו הכל מראש".

* אייל קרלינסקי, "אולי הפעם"(2). "התחברתי לפן הגיקי שבי. החברות בין קרלינסקי, איש המחשבים, לחבר הכי טוב שלו, שמגלם אורי פפר, הזכירה לי את החברות שלי עם החבר הכי טוב שלי בחיים, שלומי חזיזה. אני חושב שזה תרם לכימיה שלי עם פפר. בדיוק היום ניגשו אלי שני אנשים ברחוב וביקשו 'תעשה קרלינסקי'".

* דדי, "החברים של נאור"(3). "אהבתי את הניגוד בין הטייס שצריך להיות הישראלי המושלם, לעובדה שהוא כזה לוזר וחסר טקט וגבולות. זה מה שיוצר קומדיה. כל מה שאני לא יכול לעשות ולהגיד בחיים, הדמות הזאת אומרת ועושה".

* סלומוניקו השלישי, "הרצועה"(4). "זה התחיל כפרודיה על גאידמק, ונהיה דמות עם חיים משל עצמה. סלומוניקו היה הדמות הכי אהובה מבין חמש-שש שגילמתי בתוכנית. הוא יורד-ים בעל סירות משוטים בירקון, ודרך העיניים שלו טיפלנו כל פעם בנושא אקטואלי אחר. דרך הדמות הזאת יצאתי לספר צ'יזבטים, וגם פה היה לי מקום לאלתר".

* שמוצניק המאמן הלאומי, "ארץ נהדרת". "זו דמות שעשיתי אולי שלוש פעמים בעונה של האולימפיאדה, פרודיה על כך שאף פעם לא ממש נצליח שם. שמוצניק היה בכיסא גלגלים, לבקן ועם משקפיים, ועם כל המכות שחטף בחיים, הוא לא גילה אפילו קצת חמלה, והקפיד להיות מאמן קשוח וחרא של בן אדם".


סגנון: קורין גולד-מגדים ל"סולו"; מכנסיים, חולצה ועניבה - דוד ששון; קרדיגן - וינטג', אוסף פרטי. צילום שער: מכנסיים, וסט וחולצה - דוד ששון; עניבה - דולצ'ה וגבאנה ל"אמור"



יובל סמו. עשיתי כמה דברים גרועים. לעשות בחירות מוטעות זה חלק מהתהליך, דרך שאתה עובר


בילדותו בקרית אליעזר. לא הייתי ילד מפגר שהולך מכות ודקירות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו