בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | יא-סלאם שכונת התקווה

את שנות התבגרותו עשה מוניר דוויק, נהג המונית הקבוע שלנו בעזה, כפועל בשוק העופות של שכונת התקווה. השבוע, אחרי 18 שנה שלא ביקר בישראל, חזר לשוק ולזיכרונות

תגובות

נס גדול היה פה: מוניר דוויק קיבל אישור לבקר בישראל. הנהג שלנו חברמן, בן 48 וכבר 18 שנה שלא ביקר בישראל. במשך שנים הוא היה נהג המונית המסור שלנו בעזה. יחד עם סעיד אל-חלות, חברו, הסיעו אותנו במרצדס הענתיקה שלהם בין סימטאות ג'בליה, לשדות הקטל של בית חאנון, לבתי המסכנות של דיר אל-באלח ולמשפחות השכול בחאן יונס, שועטים יחדיו בין עזה לרפיח, דולקים אחרי סיפורי הרצועה.

שניהם גדלו כפועלים בתל אביב ובה בילו את שנותיהם היפות; תמיד נשאו בלבם חלום גדול: לחזור, ולו לביקור אחד קצר, אל נופי ילדותם, אל המכונות למריטת עופות בשוק התקווה, אל דוכני האבטיחים בשוק הכרמל, אל יפו, לתחנת המוניות לעזה שהיתה שם ואיננה עוד, אל חבריהם ומעסיקיהם מאז, אל שנות החופש האחרונות שלהם.

מאז נובמבר 2006 לא ראינו אותם, לאחר ששערי עזה נסגרו בפנינו. נשארנו בקשר טלפוני רצוף והדוק, בימי השקט ובימי הדם וההרס. בשבוע שעבר טילפן מוניר נרגש: הוא קיבל אישור כניסה לישראל, לכמה ימים, תודות לארגון סיוע איטלקי שהוא עובד בשירותו. ביום ראשון נפגשנו בלוד ויחד נסענו לעשות שוק בשכונת התקווה, יום כיף בתל אביב. זה היה יום מרגש מאין כמותו, לו ולנו, הביקור באלטנוילנד, הארץ הישנה-חדשה, שלו ושלנו. אפרים חוזר לאספסת ומוניר חזר לשוק.

חיבוק אמיץ ונרגש, מוניר בבגדי החג שלו, והפעם אנחנו מסיעים אותו, במכונית היברידית שכמותה לא ראה מעודו. השעות הבאות היו שעות של השתאות, התרגשות, מבוכה, סערה, מועקה, שמחה ומתח משמשים בערבוביה ומתבטאים באיפוק. האם יזכרו אותו בשוק? איך יתייחסו אליו שם כיום, בעיצומם של הקסאמים? אז קראו לו "אבי", כינויו הישראלי, לעתים "עבד", שמו השני. הוא היה אז נער ואיננו עוד.

יותר מ-20 שנה שלא פגש את יגאל הפרסי, את מוטי ואת מעסיקו, רימון, שאת מספרי הטלפון שלהם נצר עמו מאז. גם את תפילת הכפרות הוא זוכר: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי", הוא מדקלם, מסובב ידיו מעל לראשו, כפי שעשה אז, בערבי יום כיפורים בשוק התקווה, ללקוחות שחשבוהו יהודי.

נתב"ג 2000 מימין, "הנתיב המהיר" משמאל, מזבלת חירייה היתה לפארק, הכל כה חדש ושונה בשבילו. הארץ מתפתחת בצעדי ענק. בולע את הנופים בדומייה מחלון המכונית, הוא מספר שבחמשת הימים שעשה בארץ הרגיש רגוע כפי שלא הרגיש במשך שנים בעזה, אף על פי שכאשר שהגיע לירושלים בשבוע שעבר, התפוצץ שם מטען. "כאן אני לא עצבני. בעזה אני עצבני 24 שעות ביממה", אמר.

החברים בעזה ציידו אותו ברשימת קניות, כמו שהיינו אנו מציידים בשנות ה-50 וה-60 את קומץ המפליגים לקפריסין. במקום מגהץ אדים ומשקפי רייבאן, סנדלים לסעיד, פלפלים חריפים לשכן, סיגריות לכולם ובעיקר לחם, הרבה "חובייז אל-יהוד", לחם היהודים, הלחם האחיד שלנו, שכמותו אין בעזה ושם משתוקקים אליו.

מאז פגישתנו האחרונה, בגן הילדים של הגננת אינדירה גנדי בבית להייה ב-2006, למחרת היום שבו נהרגה עוזרת הגננת מטיל ישראלי, לעיני הפעוטות בהשגחתה, כבר נולדה למוניר נכדה ראשונה; את ימי "עופרת יצוקה" הוא מעדיף לשכוח - איך שלחה אותו אשתו להשיג קמח ואיך נפל טיל ליד מוניתו. רק על הימים שבהם תידלק את המרצדס בשמן לבישול ציחקקנו. איך שאל את אחד הנהגים מאיפה יש לו דלק, וההוא אמר לו לקנות שמן לבישול במכולת, איך תידלק בשמן סויה, אולי שמן תירס, ובסוף היום היה מגיע לביתו ומקיא את נשמתו מהריח המבחיל שאפף את המרצדס-על-שמן שלו. צחוק גדול.

קו גורדי השחקים מפציע במערב, "אני לא מכיר שום דבר, אני לא יודע איפה אני נמצא", הוא אומר, ואנו כבר במרחק שני רחובות משוק התקווה. עשר שנים עשה כאן, שנות התבגרותו וימי עיצובו. "הייתי ילד פה. כולם כאן אהבו אותי אז", הוא נזכר. "הייתי ילד טוב, ילד גזעי, עד שבאה מלחמת המפרץ הראשונה ונתקעתי בעזה עד היום. אבל אני לא יכול לשכוח, לא יכול". הוא מצלצל לרימון, מעסיקו מאז. 25 שנה לא ראה אותו. שמחה גדולה.

בפתח רחוב האצ"ל מתבהרת תמונה. "כאן היה בית מרקחת ואליו היינו באים כשהיו נפצעים", הוא אומר. לא פעם הכו אותם מעסיקיהם, אבל מוניר-אבי היה ילד טוב ולא ספג מכות. וכאן היה מחנה את הפז'ו 404 שלו מעזה. "יא-סלאם, יא-סלאם, שכונת התקווה. הנה כאן, איפה שכתוב ?אור שלום', בקומה שלישית, היה לנו חדר".

"מרכז הכבש" היה אז מרכז העוף, ובו מרט מוניר נוצות, מאור ראשון עד אור אחרון. עכשיו הוא כבר אוזר אומץ ופונה לאחד הרוכלים. "לא תזכור אותי", הוא אומר לאברהם נעים, "הייתי עובד אצל רימון על המכונה"; עובר אורח מתערב: למה לא היה ב"הארץ" די מקום לסקר את הפיגוע באיתמר, ולמה כשכל המדינה בוערת אתם כותבים על ביבי. אבל מוניר בזיכרונותיו: "כאן היו האבטיחים של עובדיה, הייתי מוריד לו כל יום משאית. בחנות הזאת עבד סעיד, מנקה קרפיונים לחג".

לא כולם זוכרים, לא כולם שמחים לראותו - בכל זאת מדובר בשוק התקווה והוא הרי מעזה. אחד חשבו למכר וקרא לו אהרון, אחר החמיץ אליו פנים, אבל לאט לאט הקרח נשבר והזיכרונות עלו וצפו. לעיני כולם מיהר לשלוף מכיסו את אישור השהייה שלו בארץ, להציגו בגאווה, במחווה נוגעת ללב במיוחד, כאומר: אני בסדר. אתם שוב יכולים לסמוך עלי, אחרי כל אותן שנים. אין מה לפחד ממני, אפילו שאני מעזה.

מוטי, אותו פגשנו בפתח חנות שמוכרת קלטות של אום כולתום, אפילו הזמין אותו לדירת החדר הזעירה שלו בירכתי השוק. בשוק מספרים שמוטי היה מכה את עובדיו הערבים, אבל לא את "עבד", הוא מוניר. רימון סיפר שהיה משאיר את עבד ליד הקופה, הולך לראות משחק כדורגל בבלומפילד וסומך עליו ועל יושרו. וד"ש ליגאל הפרסי. בתחנת אוטובוס ביציאה מהשוק, פגשנו קשיש חובש כיפה שחורה שזכר את מוניר.

רימון אמר שמוניר היה "בחור אמין וטוב - אם כל הערבים היו כמותו, כבר היה שלום". רימון ומוניר מתעדכנים - כמה ילדים נולדו להם מאז, כמה נכדים. וכמה ילדים חיתנת? מעלה מוניר את השאלה היהודית הבלתי נמנעת, שקשה לתרגמה. לרימון יש בן שמשרת עכשיו מול הרצועה, "ילד חייל בעזה". עם מוטי הם נזכרו בסיגריות "שרתון" שהיו מעשנים יחדיו בימי השוק ובלילותיו הארוכים. מוטי עדיין מעשן, אבל רק סיגריות לייט, ומוניר הפסיק לעשן בשנת 2000. "יחי המלך המשיח" כתוב על הקיר - גם זה לא היה אז. "ביי, ביי, שכונת התקווה", מנופף מוניר בתיאטרליות, מנסה להסוות את התרגשותו, כשאנחנו נפרדים מחבריו.

עיניו בורקות שוב מול מגרשי המוניות המשומשות בדרום תל אביב. בעזה מחירן בשמים. לו רק היה יכול לקחת מונית אחת כזאת אתו לעזה. לו רק הקשיב בצעירותו לחבר בשוק שאמר לו אז, בשנות ה-80, שעליו להתחתן עם ערבייה ישראלית, לקבל תעודת זהות ישראלית ולהישאר כאן. לו רק שעה לדבריו. החבר אמר לו אז שיבוא יום ושערי עזה ייסגרו כליל, ומוניר לא האמין. הוא האמין שרק ל"רעים" לא יתנו להיכנס לישראל, לא לכולם.

למלצרית ב"בני הדייג" בנמל תל אביב הוא קרא מותק, והזמין קבאב כבש, כדי לטעום את הטעם הישראלי. מטוסים חצו את השמים, בדרכם לנחות בשדה דב, וגם זה מראה לא מוכר לו - מטוסים שלא מפציצים. אחר כך שאל אם רואים עליו שהוא ערבי ומה היה קורה אילו ידעו במסעדה שהוא מעזה.

שעה קלה אחר כך, בינות לעזובת הקראווילות של מפוני גוש קטיף באתר ניצן, הוא שתק, מבחין בשלטים שהביאו אתם המתנחלים לכאן, שלטים שכה היטיב להכירם משנות נסיעותיו עם עיתונאים ישראלים בהתנחלויות עזה: ברוכים הבאים לרפיח ים או למורג. "הם לא ישכחו לעולם את נווה דקלים ואת נצרים בדיוק כמו שאני לא אשכח לעולם את שוק התקווה ושוק הכרמל", הוא אומר חרש.

מול תחנת הכוח באשקלון התרוצצו עיניו: זו התחנה שרואים אצלנו אפילו מדיר אל-באלח? במרכול של קיבוץ יד מרדכי כמעט רוקן את המדפים. אין-ספור כיכרות לחם תחב מוניר לתיקו וגם מכל של גלידה צבעונית לילדים. הגלידה תימס, מוניר. "לא חשוב, העיקר שיהיה להם משהו מתוק בפה מישראל".

רגע לפני פרידה, ואנחנו כבר בשערי מחסום ארז, מילמל כמו לעצמו: "חמישה ימים עברו כמו חמש דקות. איך קיבלו אותי כולם, למרות השנאה והטילים והמצור. ראיתם איך קיבלו אותי? אני חוזר עכשיו הביתה ואני לא יודע מה יהיה שם, איך אתרגל בחזרה. הייתי פעם במצרים ולא הרגשתי כלום, אבל בתל אביב, עיר שגדלתי בה, עיר שאני אוהב - זה כבר משהו אחר".

אסף את מיטלטליו, חבילות חבילות, יצא מהמכונית ההיברידית והתקדם בצעד כבד לעבר המחסום הראשון בדרכו הביתה, בדרכו חזרה לכלאו, כאסיר ששב מחופשה קצרה. הוא פוסע ושותק, חבילות הלחם והגלידה מאיימות להישמט מידיו, עד שנעצר בידי המאבטח הראשון במחסום. אחר כך נבלע בבית הנתיבות האימתני והריק ונעלם מעינינו. להתראות, מוניר, להתראות בשש אחרי הטירוף. *



מוניר דוויק בשוק התקווה. אין מה לפחד ממני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו