בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונה אחת בשבוע

תגובות

זהו צילום של שמים כחולים בהירים, לבנים כמעט, ושל ארבע קוביות בטון שמאחת מהן ספק ניתקת וספק נצמדת קובייה קטנה יותר. זהו צילום שצילם אמיל סלמן, בשמונה במארס השנה, של "מחנה גדי" ליד מושב פצאל בשטח שבסמכות המועצה האזורית בקעת הירדן. זהו צילום של מחנה צבאי לא פעיל בתוך שטח כבוש, שטח C.

לפני שבועות אחדים נודע שתנועת בני המושבים הציעה שוב להשתמש במחנה, שצה"ל ביטל ב-2003, כבסיס של יישוב אזרחי, חיזוק ל-7,000 מתנחלי תוכנית אלון שיש להם מים מיוחדים רק להם וכביש שמספרו 90, והם טריז, "נוכחות", מונעי מעבר ומילוי בין הירדן לשומרון, בין הגבול לבין האין-גבול, לנוכח עיני 70 אלף רואים ושאינם נראים, תושבי שטח C, שאין להם אישורי בנייה.

צילום: אמיל סלמן

זהו צילום מהלימבו של מחנה רפאים מתחת לקרן סרטבה ומבצרה החרב, מצפון לים המלח. צילום של מקום שמוחזק על ידי מדינה, אבל אינו שייך לה, ושתפקיד אזרחיה היושבים בו הוא להמשיך את החיילות באמצעים אחרים. זהו צילום ממקום שנמצא בסוף של הסוף. וזהו צילום מהמם.

הצילום הישראלי רואה בשנים האחרונות את האופן שבו המחנה הצבאי כופה את עצמו על הטבע ועל התודעה ועל האנשים כולם ועל העתיד ועל החיים כאן. שי קרמר בסדרת "נוף נגוע" שלו מראה דרכי טשטוש, אתרים של לוחמה בשטח בנוי, מסלולי גיבושים, שטחי אש, בתים סוריים נטושים, שדות שרופים, זירות-קרב שממלאות את הנוף. ומכיוון אחר, מעודן יותר, כחלק מפרויקט רב-ממדי וחכם, דור גז מראה עכשיו במוזיאון תל אביב צילומים של מתקני השעשועים ביערות הקרן הקיימת, הבנויים בתבנית חומה ומגדל ומבקשים כך מילדים קטנים לשחק בהם, במתקני האימונים.

כל זה נוכח גם בצילום של סלמן, פרוש מול העדשה שלו: נמצא בסידור הקוביות הגדולות, בקובייה הקטנה, שצריכה אולי דחיפה קלה כדי להתיישר, באבק ששקע, בגוני הצהוב, בעצים המוכים, בפורמליזם של מבני הצבא, באופן שבו הם מתנכרים לכחול. ובכל זאת, סלמן צילם את מחנה גדי כחלק ממשימה עיתונאית, כאילוסטרציה לידיעה על הכוונות להשתמש בו. כך שהדיוק של הצילום שלו, אי-העמדה במתכוון שלו, העובדה שהוא לא מנוהל אמנותית, חלק מפרויקט, כל אלה מאפשרים לו להיות מובן, ברור, לא נגוע. טהור ומטריד. אין בצילום הזה זיכרון. אי אפשר לשמוע בו קולות של שיחות חברים, או נשימות שטוחות של הבחור המקיש הודעה ארוכה מדי לבחורה שנשיקותיה טישטשו אותו. אי אפשר לשמוע טפטוף של דמעות, או חריקת שיניים של תסכול, או כחכוחים בקשר, או אפילו זמזום של דממה ושיעמום. כי המבנים האלה כבר שכחו את האנשים שהיו בהם. ולא אכפת להם מהאנשים שרואים אותם. אחרי ככלות הכל, הם תמרור אזהרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו