בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות אפשר לעשות מכל דבר, אפילו מערימות של זבל

האמן ויק מוניז הלך אל המזבלה ומצא זהב

תגובות

ישו פורש את ידיו על ריו דה ז'ניירו. עשוי בטון, מתנשא לגובה 38 מטר, עומד בפסגת הר קורקובדו וחולש על העיר הענקית. פסל החירות האמריקאי הוא יציר משאלת החופש. פסל ישו הגואל הברזילאי הוא יציר משאלת החסד, ההגנה והחמלה. מאחורי גבו, במרחק כמה קילומטרים, משתרעת המזבלה הגדולה בעולם, ז'רדים גרמאשו שמה, גני גרמאשו. מדי יום מגיעים אליה 7,000 טונות זבל מריו דה ז'ניירו וסביבתה, ואלפי בני אדם ממיינים בה את הזבל. אלה הם הקאטדורס, "המלקטים". הם מונים כ-3,000 איש, ששולפים מהמזבלה מדי יום 200 טונות של חומרים בני מיחזור, כמות השווה לפסולת שמפיקה עיר של 400 אלף תושבים.

ראשוני הקאטדורס הגיעו למזבלה בעקבות המשברים הכלכליים הקשים של שנות ה-70 וה-80. הם החלו להתפרנס ממיון זבל ומכירתו למיחזור, ולאט-לאט הקימו קהילה. יותר מ-13 אלף בני אדם חיים כיום בפאבלת (שכונת) ז'רדים גרמאשו, בצריפים ובפחונים, אך רבים מהם מעדיפים לסחור בסמים או לעבוד בזנות, ולא בזבל. שכרו של מלקט במזבלה לא עולה על 30 דולר ליום.

במשך כמעט שלוש שנים הסתובב האמן הברזילאי ויק מוניז בז'רדים גרמאשו ויצר יחד עם קבוצה קטנה של מלקטים פרויקט אמנות שתועד בסרטה של לוסי ווקר, "האמנות בזבל". הסרט, שמוצג בסינמטקים ברחבי הארץ ובמרכז המיחזור של חירייה, התמודד בקטגוריה התיעודית בטקס האוסקר האחרון. באוסקר הוא לא זכה, אך בפרסים רבים אחרים כן, ביניהם בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין.

רבים מהאנשים שמגיעים לז'רדים גרמאשו בני המעמד הבינוני הנמוך, שאיבדו את מקור פרנסתם, ולא מצאו אחר. התשתית הכלכלית של העיר התפוררה והם הגיעו אל הזבל.

מוניז, שנולד ב-61' בסאו פאולו וחי כיום בה ובניו יורק, גדל במשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך בשכונת עוני שהתברגנה בינתיים. "כשהייתי נער חשבתי הרבה על הגורל שהיה מצפה לי אם אבי היה נזרק מהעבודה", הוא אומר בשיחת טלפון מסאו פאולו. "אני יודע שהמרחק ביני לבין האנשים האלה נזיל מאוד".

יריית פתיחה

ויק מוניז נחשב לאמן הברזילאי הנמכר והמצליח ביותר כיום. המרחק בינו לבין הקאטדורס מוצק מאוד. הוא רצה בנעוריו להגיע לארצות הברית, אבל לא היה לו די כסף. ואז נקלע לעימות בין שני צעירים.

"היתה מסיבה במועדון", הוא אומר, "בכניסה, בחורה צעירה נעמדה פתאום מול המכונית שלי וצעקה: 'הורגים את החבר שלי'. יצאתי והפרדתי בין החבר לצעיר אחר, וכשהתחלתי ללכת בחזרה למכונית, אחד הבחורים ירה בי. זחלתי למכונית והצלחתי לנהוג לבית חולים. אחרי יומיים הגיע הבחור היורה, ילד עשיר של קבלן שעבד עם הצבא, וביקש לשלם פיצויים כדי שלא אתבע אותו". עם הפיצויים האלה הגיע מוניז למיאמי, וממנה המשיך ללימודי אמנות בניו יורק.

נותרת עם צלקת מהאירוע ההוא. אתה משתמש בה?

"אני מראה אותה בתחילת הסרט, אבל מעבר לזה אני מעדיף לא להשתמש בגוף שלי לאמנות".

מוניז השתקע בניו יורק בתחילת שנות ה-80. בשלב הראשון פיסל ואחר כך התחיל לייצר סדרות מחומרים שונים: סירופ שוקולד, סוכר, חוטי תיל, אפר, יהלומים, זבל. אחרי שהוא מסיים את תהליך העבודה, בדרך כלל על הרצפה, מוניז מצלם, והתצלומים הם העבודה המוגמרת.

עם החומרים האלה אתה עובר כמו תייר בין תקופות שונות בתולדות האמנות ובוחר את הדימויים השחוקים ביותר שלהן: דה וינצ'י, ג'קסון פולוק, גויה, יוזף בויס, סזאן, אנדי וורהול.

"תייר הוא מונח טוב. עברתי שטיפת מוח של אמנים גדולים. כדי לשחרר את עצמי מצלם אני מתייחס אליהם בעבודות שלי כמעט בקלות דעת, עושה להם דה-מיסטיפיקציה. אני משתמש ביצירות שהצופים ראו מאות פעמים, מכליא אותן עם חומרים גסים, מחוספסים, זולים, מתוך תקווה שיוציאו מחוויית ההסתכלות במונה ליזה, למשל, משהו חדש".

איך אתה בוחר לאיזה אמן להתייחס? עושה הגרלה עם מטבע?

"במידה רבה כן. הבחירות שלי באמנים הן שרירותיות במופגן. לפעמים, כשאני מקים תערוכה, אשתמש בדימויים מאוד קוטביים, כמו וורהול ורנסנס בחדר אחד. לפעמים הדימוי והחומר שממנו הוא עשוי קשורים זה לזה, כמו בסדרת דיוקנאות של ילדים קוטפי סוכר, שמצוירים בסוכר".

כשהגיע מוניז לאי סנט קיטס רצה לצייר את ילדיהם של קוטפי הסוכר, אך במהרה הבין שגם הילדים עצמם לכודים במעגל העבודה. עם זאת, הגבול שהוא מגדיר בינו לבין פעיל חברתי הוא ברור: "בשביל פוליטיקה יש עיתונים. פוליטיקה לא יכולה להכיל את המציאות, כי המציאות מרובדת מאוד, ורבדיה תמיד פועלים בעת ובעונה אחת. היצירה היא האופן שבו אנחנו מתמודדים, שבו אנחנו שורדים ופועלים בתוך המציאות. נמשכתי לעבוד עם סוכר, ופתאום יצא דבר חזק בהרבה ממה שציפיתי, משהו שיש לו ערך מוסף, גם פוליטי".

האמן שבפנים

אין פוליטיקה, וגם לא פוליטיקלי קורקט, ברגעים שבהם מוניז, בתחילת הסרט, נערך בביתו בניו יורק לנסיעתו לגרמאשו. "כל מה שמגיע למזבלה הזאת לא טוב. גם האנשים", הוא מסביר לאשתו המוטרדת. תוכניתו המקורית היתה לעטר את הקאטדורס בזבל ולצלמם, אבל כשהגיע למקום קרה לו דבר מוזר: הוא התחיל להרגיש בבית, ומפגשים עם האנשים גרמו לו לשנות את התוכנית; הוא יצלם את המלקטים אבל יהפוך אותם לשותפים ליצירה. בסטודיו ענק שהושכר לפרויקט הם ישחזרו את התצלומים בחומרים שהוציאו מהזבל.

בין המלקטים שנבחרו לפרויקט ויצאו זמנית מהמזבלה אל הסטודיו: איזיס, הראשונה שמודה בכנות למצלמה שמיון זבל בגרמאשו זה עבודה זוועתית; זומבי, שהגיע כילד לגרמאשו יחד עם אמו אחרי שאביו נפטר, אוהב לגונן על ספרים שמצא במזבלה וחולם להקים ספרייה קהילתית בפאבלה; סואלם, בת 18 ואם לשלושה, שמעדיפה לעבוד במזבלה מאשר בזנות וחולמת לפתוח גן ילדים; מאגנה, אם לילד, שכשהיא עולה לאוטובוס, הנוסעים מכווצים את הנחיריים. יום אחד לא התאפקה ואמרה לאחת הנוסעות: "אני מסריחה? לפחות אני לא עובדת בזנות".

תצלומי הקאטדורס הוקרנו על הרצפה, והם מילאו את קווי המתאר של פניהם בחומרים למיחזור. בבלוג שלה, שבו עידכנה במתרחש בז'רדים גראמשו, כתבה הבמאית לוסי ווקר באוגוסט 2007: "רק התחלנו להתרגל לריח ופתאום הם מוצאים גופה, או מדברים על צרעת. איש הסאונד מתעלף. לפחות אנחנו נמצאים בגובה הים. ליד המפרץ אפשר לראות את ישו הגואל מושיט את ידיו לעשירים בדרום ריו... הזבל הוא המקום היחיד בעיר שבו הקטבים החברתיים מתערבבים, הזבל היוקרתי מהדרום עם הזבל הזול של הפאבלות. זבל הוא הנגטיב של תרבות הצריכה, הוא כל מה שאף אחד לא רוצה. כשהוא נעלם מחיי כולנו, עשירים או עניים, הוא לא נעלם כלל. הוא מופיע כאן, כמו קסם שהתקלקל".

הקאטדורס, כותבת ווקר, "הם אנשים ישרים. הם לא נוגעים במציאות שמצאו אחרים. לרבים מהם יש אפשרויות פרנסה מוגבלות מאוד: זנות, סחר בסמים או זבל. הם בוחרים בזבל, מקום שבו האדם היחיד שנפגע הוא הם עצמם. זה אקט של כבוד... בכל פעם שאנחנו חוזרים לדרום העיר, אוכלים ארוחה מעולה במכונית חסינת כדורים, אני מעדיפה להיות עם הקאטדורס מלשבת עם המיליונרים שמתלוננים על מחירי האמנות העכשווית".

למכירה הפומבית של היצירות בלונדון, הצטרף אל מוניז טיאו סנטוס. תצלומו של סנטוס, שבו הוא משחזר את "מות מארה" של ז'אק לואי דויד, כשהוא שוכב בג'קוזי מקולקל שמצא במזבלה, נמכר ב-28 אלף דולר. סנטוס בוכה. "זה היה שווה את זה. כל מה שעשינו עד עכשיו היה שווה את זה", הוא אומר בסרט.

עד היום גייס מוניז יותר מרבע מיליון דולר ממכירת תצלומי הסדרה "תמונות זבל". בכסף רכש איגוד המלקטים ציוד ומשאית ופתח מרכז לימוד, ובו הספרייה שעליה חלם זומבי.

סנטוס, שעומד במרכז הסרט, הוא צעיר שהקים בשתי ידיו את איגוד המלקטים ומכהן כנשיאו. "מאז הפרויקט אני בקשר כמעט יומיומי עם טיאו", אומר מוניז. "מרווחי העבודות הצלחנו לעזור לקאטדורס לא רק באופן אישי, אלא גם להרים את איגוד הקאטדורס על הרגליים ולחבר אותו לאיגוד התעשיינים בריו.

"בברזיל אין לאנשים מודעות למיחזור. המדינה מנסה להגביר את המודעות והחל מהשנה הבאה היא תחייב מדינות מחוז ועיריות להציב פחים לסוגים שונים של זבל. אין כרגע מישהו שמסוגל לקדם את השינוי הזה טוב יותר מהקאטדורס עצמם".

המועמדות לאוסקר גרמה לכל המשתתפים בסרט התרגשות רבה. אבל מוניז לא היה צריך את האוסקר בשביל להרגיש שהחוויה הזאת העשירה אותו מאוד.

"האנשים האלה נתנו לי מתנה אדירה", הוא אומר. "הם לימדו אותי שעשיתי דבר אמיתי, דבר חשוב בשבילם. הם לימדו אותי שכל אחד יכול להיות אמן, ממש כמו שמרסל דושאן אמר לפני מאה שנה. אנחנו הופכים לאמנים לא רק בגלל שאנחנו פועלים להיות אמנים, אלא בגלל שכל אדם נושא בתוכו אמן רדום. אנחנו צריכים להעיר ולחקור את החלק הזה. הסרט הוא מחווה לאמן שבפנים. זה מה שקרה לקאטדורס. הם הפכו לאמנים".*

טומנים את הראש

"הצפייה ב'אמנות בזבל' גילתה לנו עד כמה פסולת נראית אותו הדבר במקומות שונים כל כך, כמו ישראל וברזיל", אומרת אורית גולן, מנהלת האירועים והקהילה במרכז לחינוך סביבתי באתר חיריה. "לקאטדורס יש תובנות דומות לתובנות שלנו, והם חיזקו את ההבנה עד כמה אפשר ללמוד מזבל על החיים ועל בני אדם".

ב-98' הפכה חיריה מ"מזבלה פראית" (שבה הפסולת מושלכת ולא מטופלת) לתחנת מעבר שאליה מגיע זבל מגוש דן ומועבר הלאה, למטמנות בדרום. בשלהי שנות ה-90 תיעד רם לוי אמנים שבאו ליצור בהר חיריה שהושבת ולהציע מה לעשות בו, בסרט "14 הערות על הר הזבל" (2000). הוא תיעד גם את הקאטדורס המקומיים, ה"נברנים", שהיו ברובם מעזה.

כיום הנברנות אסורה בחוק. הפועלים שעובדים במיון זבל בבור, שבו מועבר זבל למשאיות ההטמנה, היו בעבר פלסטינים. היום הם עובדי קבלן סודנים ואריתראים.

"כשמתחילים להסתכל על הפסולת רואים הכל", אומרת גולן. "מבעדה רואים את ההתמכרות לתרבות ה'קנה וזרוק'. אנשים מרמים את עצמם שהפסולת תיעלם, אבל למעשה גורמים לילדיהם ולנכדיהם לשלם בעתיד על אינסוף המוצרים החד-פעמיים שקנו וזרקו".



ויק מוניז על רקע מזבלת ז'רדים גרמאשו, ריו דה ז'ניירו. מתנה אדירה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו