טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיכה בר-עם לא מפסיק לצלם את ישראל, גם כשהמצלמה נגמרת

מיכה בר-עם ליווה את המדינה עם המצלמה שלו כל חייו. בגיל 81 הוא כבר לא מצלם, אבל לא מפסיק להשתמש בעיניים האלה, שרואות את הכל

תגובות

פרא אדם כינו אותו, אבל בשביל מיכה בר-עם זה לא היה עלבון. בגיל שש, כשהוא ובני משפחתו עשו את דרכם ארצה מגרמניה על סיפון האונייה גלילאה, החינוך הפרוסי שספג בבית הוריו לא מנע ממנו לחבוט באחד הילדים. כשמלאו לו תשע הוא נזרק מהיסודי בחיפה והוריו שלחו אותו לגלות אצל משפחה יקית ברמתיים. סמוך לגיל בר מצווה, מיכה החליט לעברת את שמו מאנגולי לבר-עם, ועל כך לא סלח לו אביו עד יומו האחרון. אורנה, רעייתו ואם ילדיו, נזכרה השבוע איך היא בישרה לו בטרם מלאו לה 16 שהיא מעדיפה חבר "נורמלי" יותר. "הוא, שהיה בן 24, התבלט כפרא אדם לא יציב שאהב להסתכן", היא משחזרת. "הוא היה משתלשל בסולם חבלים מצוקים במדבר יהודה ונכנס למערות, ואחר כך מראה לי את זה בצילומים שלו".

כעבור שנתיים היא נישאה לאחר. מיכה לא התרגש ולעולם לא יודה שחיכה לה. אבל הוא חיכה. כבר 50 שנה שהם חיים ועובדים יחד, ורוב הפעילות מתנהלת בבית הנאה שלהם ברמת חן, בעיקר בארכיון שבקומת הקרקע, ובו למעלה מחצי מיליון דימויים לצד מסמכים, אוספי צילום היסטורי, ארצישראלי, בינלאומי. אבל את קירות חדר האורחים מקשטים הציורים שלה.

קוראים להם "כוח בר-עם". כשהם לא עובדים בארכיון למטה החיים מתנהלים במטבח. הקפה מצוין, מותר לעשן, ודבר ראשון שהעין רואה זה את המנטרה התלויה מעל שולחן האוכל הישן העשוי עץ: "כשאני מדברת ואתה עונה לי, זה מפריע לדיאלוג בינינו". הקשר ביניהם חזק מכל שרשרת, אבל אין באמת אחת כזאת. "היה לי ברור שמרגע שאתחיל להגביל אותו, אני דופקת את מערכת היחסים בינינו", אומרת אורנה.

ביום ראשון השבוע, "כוח בר-עם" עלה על מטוס בדרך לפתיחת התערוכה של בר-עם בברלין ב-8 בחודש. הם יתגוררו במלון לא הרחק מדירת בנם ברק, אמן שחי בעיר. אהוביה כהנא (בנה מנישואיה הראשונים, פרופסור לפילולוגיה קלאסית, שתירגם את "האודיסאה") יגיע מלונדון, ונמרוד בר-עם, דוקטור לפילוסופיה שמלמד במכללת ספיר, יתייצב גם הוא.

בשתי תערוכות יחיד שיוצגו החל מהשבוע הבא במרכז וילי ברנדט בברלין (אוצרת: ד"ר אלכסנדרה נוקה) ובמוזיאון הפתוח לצילום בתל חי (באצירת נעמה חייקין) נפרש מכלול יצירתו הצילומית של בר-עם, בין עיר הולדתו בגרמניה לבין הארץ, אליה הגיע כילד ב-1936. בתום נבירה ממושכת בארכיונו הפרטי, החליטה האוצרת נוקה להתמקד בתצלומים "בעלי חשיבות תיעודית ואמנותית", כך כתבה בספר התערוכה. באותם דימויים שבאמצעותם ראה בר-עם את ההיסטוריה של ישראל, את החלום הציוני ואת שברו, כשבמקביל תייר ברוב חלקיו של העולם במהלך מסעותיו.

"אורנה ואני חיים עם חצי מיליון דימויים מצולמים, ובפרספקטיבה של הזמן אנחנו מנסים, כל אחד בדרכו, להבין איפה הייתי ולזקק את זה למשפטים צילומיים שמייצגים את הרגישויות ואת האינטואיציה שלהם. מצילומים אלה אנחנו בונים את הספרים והתערוכות", אומר בר-עם. "התערוכה בברלין תייצג נושאים המשקפים בדרך זו או אחרת איך ראיתי את מדינת ישראל ואת עצמי כחלק ממנה. בתערוכה בתל חי נציג שני גופי עבודה שטרם נחשפו כמעט. צילומי המשפחה שלנו וצילומים של משפחה מפקיעין שאותה אני מלווה במשך כ-50 שנה".

ערב הולדת ברק, הבן הראשון המשותף לשניים, במארס 67', החליטו ההורים שהאירוע יתועד במצלמתו של האב הנרגש. בישראל טרם נראו צילומים ממהלך לידה, ובעיתון "את" חיכו להם בקוצר רוח. אורנה, שכבר ילדה פעם אחת, לא היתה בטוחה שבעלה יעמוד בסיטואציה שבה "אני מתענה". אבל הוא לא ויתר. בעקבות סרט שבו צפו ובו היולדת החזיקה מצלמה על בטנה סוכם שבר-עם יצלם מכיוון הראש שלה.

מנהל המחלקה בבית החולים התנגד, אך כשהתחילו הצירים בעשר בערב, בר-עם הצליח לחמוק לחדר הלידה. "למרות שהתרגשתי הצלחתי להתנתק", סיפר השבוע בר-עם. "צילום זה אקט תגובתי. ההתרגשויות באות לפעמים רק אחר כך. אני מגיב באמצעות הצילום. ודאי שהמצלמה מגוננת והיום אני מבין כמה היא שימשה אמצעי להסתתרות גם במצבים קשים לא פחות. מלחמת יום הכיפורים, שכל אחד יצא ממנה שרוט במידה זו או אחרת, הגיעה לתודעתי רק כעבור כמה שנים.

"הרבה פעמים הצילום נותן לך עילה להשתתף במצבים שונים כצופה. אני חושב שצלמים מסתתרים מאחורי המצלמה ומעזים לעשות דברים שאדם שפוי לא מצליח לעשות. נדרש סוג של אוטיזם במבנה הנפשי שלך כדי לעשות את זה".

בספר התערוכה "המלחמה האחרונה", שהוצגה ב-93' במוזיאון תל אביב, כתב בר-עם: "הבטתי באשתי. היא קפצה שפתיים, עצמה עיניים, ולא השמיעה הגה".

אהובת הצלם

אורנה נולדה ב-1938 בקיבוץ כנרת, לשמואל ושפרה זמירין, מחלוצי קבוצת כנרת. כשהיתה כבת 15 הכירה את בר-עם שריכז אז את מחנות הקיץ של משקי איחוד הקיבוצים והקבוצות. הוא התאהב בחיוך שלה ובעיניה היפות, ולקח אותה לתל אביב לראות סרט ולאכול גלידה בוויטמן. כשהמחזור שלה נסע לטייל באילת הוא נשא את התרמיל שלה. "הבנות קינאו בי ואני הייתי גאה שהוא חיזר אחרי, אבל בגיל 16 הודעתי לו שהוא פרא אדם והוא לא מתאים לנישואים".

בר-עם משפץ: "היו לי הרבה חברות. לא נכון שהיא לא רצתה. היא היתה קטינה וזו היתה חיבה אפלטונית. נפרדנו ולא היה משבר דרמטי שזה אסור מכל וכל, כי אי אפשר להמשיך בחיים הלאה". אורנה מפייסת: "הצהרות מסוג זה לא מעידות שמיכה הוא אדם רציונלי. הוא גבר אינטואיטיבי".

בגיל 18 וחצי נישאה אורנה לראובן כהנא (לימים פרופסור לסוציולוגיה) ועברה לחיות בקיבוץ יוחנן. כעבור כשנה הם נפרדו והיא נאלצה להשאיר את בכורה אהוביה בחזקת האב. "מיכה שמע שהשתחררתי והוא חיפש אותי". בר-עם מתקן: "לא הייתי צריך לחפש. ידעתי כל הזמן איפה את". היא הלכה ללמוד בבצלאל ובהמשך השתלמה אצל אמנים כיצחק דנציגר, רפי לביא וקוסו אלול. והיא גם נישאה למיכה.

אבל הרי הוא לא השתנה? לדבריו הוא היה ונותר "צייד שיוצא לשטח ומביא את הציד הבא".

אורנה: "החלטתי לקחת סיכון, ואני לא יכולה לבוא בטענות לאף אחד. אני נשואה לו כ-50 שנה, ולחיות עם צלם שרץ מצרה לצרה, ממלחמה בלבנון למלחמה בקוסובו, זה לא פשוט. כשהתחתנו הוא צילם מלחמות רק בחצר שלו. זאת היתה תמצית החיים שלו, ואף פעם לא אמרתי לו לא, גם כשהוא עשה דברים מטורפים.

"ב-95' הוא נסע לביירות לשבוע, והוא כבר לא היה צעיר. הנשיונל ג'אוגרפיק חפרו שם וגילו שרידים של העיר העתיקה. הסורים היו בעיר וגם אנשי חיזבאללה, והוא הסכים לנסוע עם דרכון זר. במשך שמונה ימים שררה דממת אלחוט. לא אמרתי מילה. היה ברור שברגע שאתחיל להגביל אותו, אני דופקת את מערכת היחסים בינינו".

זו לא היתה ההחלטה היחידה שקיבלה במסגרת הזוגיות עם בר-עם. "לאחר שנולדו נמרוד וברק עשיתי חשבון נפש. אני אדם טוטלי ומאז ומתמיד ידעתי שלהיות אשה זה ניסיון נואש במהלך החיים להתכסות בשמיכה קטנה. או שקר לך בכתפיים או שהרגליים בחוץ, אלא אם הצלחת להתכווץ. הייתי צריכה לבחור אם להיות עם המשפחה ולעשות מה שאני צריכה, או שאני נכנסת לסטודיו ועובדת ושהבית יישרף וכולם ייחנקו. החלטתי שאני לא אהיה אם במשרה חלקית או אשת פרברים שמציירת פעמיים בשבוע להנאתה.

"משנות ה-70 המאוחרות מיכה ואני עובדים יחד. יוצרים ספרים, כשהוא בונה הרצאה אנחנו משתפים פעולה, וכו'. אני שלמה עם ההחלטה שלי ואני מרגישה שוויתרתי על הציור אבל אף אחד לא הכריח אותי. היה לי חשוב להיות עם הילדים במיוחד בגלל שמיכה היה בשטח, ואם יש דבר שהוא מתחרט עליו זה שהוא לא היה מספיק עם הילדים כשהם היו קטנים". בר-עם, שהאזין לשיחה, העיר שהוא לא מתחרט. הוא מצטער.

בחיים כמו במעשה הצילום, בר-עם מעיד על עצמו: "אני רציונלי-אינטואיטיבי. אני לא תמיד חושב ומנתח דברים בזמן אמת. אני פועל על פי דחפים ועל ידי תשוקות. עכשיו, עם הגיל, אני מתחיל להבין דברים שפעם לא הבנתי כמו הנושא הזה של להיות בזמן מלחמה בקו הראשון ולהיקלע למצבי סיכון".

מאין זה בא? מתוך אידיאולוגיה או שזה עניין גברי הרואי?

"פגשתי כמה צלמות קרביות למדי שהיו להן דחפים לא פחות עזים. אין דבר כזה שאתה לא מפחד, אבל יש מבנה נפשי של אדם, שיודע שהוא מוכרח להתגבר על הפחד. ודאי שפוחדים. בקו הראשון בתעלת סואץ, ב-73', הפגיזו וירו ועוד איך. לא הייתי בחזית בגלל פקודה. גם כשהייתי איש מילואים וצילמתי, ההחלטה איפה להיות ואיזו דרגת סיכון לקחת, זו הכרעה של הצלם. הצלמים המעטים שאני מעריך, כמו שלמה ערד ואברהם ורד, היו שם מתוך החלטה מודעת שזה סיכון קיצוני. זה סוג של אנומליה".

בתצלום של שלמה ערד, מאוקטובר 73', נראה בר-עם עומד לצד הגשר החוצה את תעלת סואץ במקום שחיילי צה"ל כינו "חצר המוות". לצווארו תלויות ארבע מצלמות והוא נושא תרמיל גב וקלצ'ניקוב (שלל מלחמה). "בר-עם, המצולם ברגע נדיר של 'בין הזמנים', בעת הפוגה בין קרבות, פונה למצלמה ובמחוות ניצחון בלתי הולמת מרים את אגודלו מעלה", נכתב בספר התערוכה.

חלומות של מורד

זעם ורצון להיות חופשי היו התשוקות של ילדותו. בר-עם נולד ב-1930 בברלין, למשפחת אנגולי האמידה. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לעיר אולם, על גדות הדנובה. זיכרון הילדות הראשון שלו, הוא מערב שמחת תורה, כשהיה כבן ארבע ונסע עם הוריו, מקס-משה והרטה-חנה, לבקר קרובים. "הלכתי לאיבוד כשחזרנו מבית הכנסת, בפזאננשטראסה (רחוב הפסיונים). נצמדתי למעיל של אשה שחשבתי שהיא אמי. במקום לקחת אותי הביתה או לברר מי הילד שמדבר בעגה שוואבית ומחזיק דגל שמחה תורה, היא הביאה אותי לתחנת המשטרה. נהניתי מההרפתקה. שוטרים בוחנים מפה גדולה שדגלונים נעוצים בה. הרגשתי כמו אמיל והבלשים.

"השוטרים הביאו אותי לביתו של רופא יהודי שנתן לי עוגת שטרויזל קוכן שאת טעמה לא אשכח לעולם. לקראת בוקר, כשאני נישא על כתפיו של שוטר גרמני, פגשנו בקצה רחוב את אבי ואת דודי".

בגן הילדים הגרמני נבחר מיכה לילד בעל המראה הארי המובהק ביותר, אבל כשילדים החלו לכנות את אחותו הגדולה בכינויי גנאי בשל מוצאה, החליט האב לעלות ארצה. המסע מטרייסט שבאיטליה לפלשתינה המנדטורית חרות בזיכרונו גם היום, כשהוא בן 81. "לימים פגשתי מישהו שסיפר לי שהיכיתי אותו על האונייה ושהייתי מאוד אלים. הייתי כבר אז קשה חינוך ולוחמני". אולי כי היה ילד סנדוויץ'. אחותו הגדולה מבוגרת ממנו בשנתיים והצעירה נולדה כשהיה כבן שנתיים. אחיותיו לא חיות בישראל והקשר עמן רופף. בר-עם מסרב לדבר עליהן.

ב-1 באוגוסט 1936 הם הגיעו לחיפה. האב השקיע את כל כספו בבית חרושת לקרח, שהיה ממוקם בעיר התחתית, ליד תחנת הרכבת. בליפט (מכולה) הוא הביא עמו את ספרות הקלאסיקה הגרמנית, את שעון הקוקייה שמיכה פירק ולא הצליח להרכיב מחדש, ושאר פריטים ורהיטים מבית משפחה יהודית אמידה בגרמניה. הבית שלהם בקרית ביאליק עוד לא היה מוכן, והם התגוררו במשך כמה חודשים בחדר הכביסה שבביתו המפואר של הצייר הרמן שטרוק.

מיכה אהב לשחק בליפט שהונח בחצר האחורית של הבית, שבה גידלה אמו אספרגוס. בין היתר, אוחסנו בליפט מגלשי העץ ששימשו אותו כשלמד לעשות סקי באלגאו, באלפים שבדרום גרמניה.

בית החרושת של האב נשרף במהלך המרד הערבי. לאחר השריפה, נאלץ האב לעבוד כפועל בבתי הזיקוק, אבל מיכה המשיך להתחנך על פי מסורת התרבות הגרמנית. בבית דיברו גרמנית, האזינו לבאך ומוצרט ודבקו בקלאסיקות הגרמניות, ומיכה היה נוסע לבנימינה ללמוד נגינה באקורדיון אצל מורה פרטית.

ההורים התקשו להשתחרר מהעולם התרבותי שהותירו מאחור, אבל מיכה הלך והתרחק מאביו. "אין לי הרבה מה לומר עליו. בשנים מאוחרות יותר שררה מעין חיבה בינינו אבל לא התפעמות", הוא אומר. "הוא היה הציוני האמיתי. בן לפליטים רוסים מאודסה שגדל בברלין, והחליט לימים לנסוע לפלשתינה. אבי בקושי למד עברית בארץ אבל אמי, שהיתה פתוחה ומעשית, למדה עברית וערבית. לא היו לי קשיי קליטה ולבי היה מאוד קשה ביחס אליו. הרבה שנים היו קשיי פרנסה ואמא עבדה כעוזרת. אותי ואת אחיותי עזבו לנפשנו".

הוא לא יודע איך ומתי הוא נהיה מרדן. מהבחינה החברתית הוא הסתדר, אבל הלימודים לא עניינו אותו. המשפחה התגוררה בדירה קטנה שבה חדר אחד היה תמיד מושכר, וכאשר משפחה מרמתיים הציעה שבתם תתגורר בבית אנגולי כדי שתוכל ללמוד בויצו חיפה, הוחלט לעשות "החלפות" - ומיכה בן התשע נשלח להתגורר בבית משפחת דוד בשכונת הפועלים ברמתיים.

"הרגשתי קשה אבל לא הרטבתי בלילות את הכר", הוא אומר. "אנחנו שייכים לדור שלא בכה. זה לא היה פשוט כי הרחיקו אותי מהחברים שלי. הורי כתבו לי, ואני שומר עדיין מכתבים מאמי. הייתי מבקר בחגים וראיתי כמה קשה להם. חלומי ללמוד בריאלי לא התממש בשל קשיי הפרנסה".

הוא עבד במשק החקלאי של משפחת דוד, ולפעמים פקד את בית הספר היסודי ברמתיים. כשחזר לחיפה, החליט האב שהוא חייב ללמוד מקצוע. מיכה חלם להיות מגלה ארצות, אך אביו שלח אותו להיות שוליה של טבח. בתחילה עבד בבית מלון ואחר כך בקונדיטוריה של אדון דרזנר, אבל עד מהרה מצא עצמו עובד בנמל, וחולם להפליג הרחק משם.

בניגוד לבית הוריו שנותר יהודי-גרמני, נסחף מיכה עם רוחה של האומה הצעירה. בגיל 13, כחלק מהשאיפה להתערות בארץ הוא שינה את שם משפחתו לבר-עם. הבחירה בשם בר במובן של פראי, של דגן, ושל בן - ממשיך דרכו של העם היהודי. הוא למד ערבית מדוברת בשיטוטיו ברחובות ובשוק הירקות הערבי, שם שמע את אום כולתום ופריד אל אטרש. מהברים בקצה הרחוב עלתה מוזיקת ג'אז של נגנים יוצאי גרמניה. בבית הוריו היו מגזינים כמו "לייף", "פיקצ'ר פוסט" ו"לוק", שהביאו אל תוך חייו מראות ממקומות רחוקים.

לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, עבד בר-עם בן ה-18 כפקיד משלוחים בנמל חיפה והיה מעורב בפעולות המחתרת ובהברחת נשק. הוא היה בגדוד השישי של הפלמ"ח ולחם במלחמת תש"ח. בהמשך הוא היה בין מייסדי קיבוץ מלכיה שעל גבול לבנון.

הדרך לאמנות

בבית הוריו של בר-עם היתה תמיד מצלמה, מצלמת מפוח מגושמת. הוא צילם בה כילד, אבל חלומותיו לא כללו אותה. "השתוקקתי למצלמה משלי", הוא אומר. "כנער שהיו לו קשיי התבטאות, הרגשתי שבאמצעות המצלמה אצליח לבטא חלק מהדברים שאני חווה. לא היתה לי טריטוריה משלי לבד מהבוידעם הקטן בבית הורי, שם החזקתי את חוברות טרזן. חלמתי לקבל מצלמה לבר מצווה אבל לא קיבלתי.

"למעשה, לא הפסקתי לצלם מגיל מאוד צעיר. במלחמת העולם השנייה, כשהפציצו את חיפה, הייתי בעוספיה ויש לי צילומים מאותם ימים. בקיבוץ מלכיה ואחר כך בגשר הזיו, התחלתי לצלם בקיבוץ ואצל שכנינו הבדואים במצלמות ששאלתי מחברים. יוחנן אהרוני, חוקר וארכיאולוג, קרא לי להצטרף למשלחות שחיפשו אחר מגילות ים המלח במערות במדבר יהודה".

ב-53' הוא רכש את המצלמה הראשונה שלו, לייקה משומשת, ולימד את עצמו להשתמש בה באמצעות ניסוי וטעייה. לפתח ולהדפיס צילומים למד בעזרת חוברות הדרכה. בשעות הלילה הוא היה מסתגר בחדר חושך קטנטן שהקים, וכדי לממן נוזלי פיתוח וניירות הדפסה, הוא מכר תצלומים לחברי הקיבוץ.

ב-59' שלח בר-עם להורי אמו, שהיו במחנה ריכוז בצרפת ובתום המלחמה היגרו לארצות הברית, יומן מצולם נוגע ללב. ביומן, הכולל תצלומים והערות בכתב ידו, באה לידי ביטוי נקודת מבטו האידיאליסטית של הנכד הציוני שצילם את מולדתו החדשה. גמלים במדבר, הווי מחיי הקיבוץ, טבע דומם בחדרו "לאחר קומזיץ", ריקודי עם, מסעות לסדום, עולים בנמל חיפה, המוביל הארצי, חתונה ערבית בפקיעין, בית קברות צבאי. הסבים האהובים, בני משפחת מט האמידים, היו בעלי חנויות כלבו בגרמניה שלפני המלחמה, והיה להם בית נופש בן 17 חדרים בבאדן באדן.

עבור הצילום הראשון שלו שהתפרסם, ב-9 ביולי 53', הוא לא קיבל תשלום. "הלקח שקיבלתי היה שכרי", הוא כתב בספר התערוכה "המלחמה האחרונה". הוא היה אז ערב יציאה למסע בנגב, ועמד על המרפסת של בית מספר 2 ברחוב ברנר בתל אביב. בפינת אלנבי התארגנה הפגנה של מחוסרי עבודה שחסמו את הצומת. השוטרים פיזרו אותם באלימות ובר-עם צילם. חברים שיכנעו אותו להביא את הצילום למערכת "העולם הזה". הצילום הודפס על השער האחורי של השבועון תחת כותרת גדולה: "מה קרה בצילום הזה? פועלים הפגינו, שוטרים היכו - 'העולם הזה' היה שם". מרוב זעם בר-עם החליט לא לתבוע שכר סופרים. זו היתה הפעם היחידה בחייו. מאז הוא נלחם שהוא וצלמים אחרים יקבלו קרדיט.

בשנים 57'-66' עבד בר-עם כצלם העיתון "במחנה", וכרבים מהקולגות שלו צילם דימויים שתאמו את רוח התקופה ההרואית, הנאמנה לנראטיבים הלאומיים. ב-67' התיידד עם קורנל קאפה (אחיו של הצלם רוברט קאפה), והשניים צילמו יחד במהלך מלחמת ששת הימים, וב-68' הצטרף בר-עם לסוכנות הצילום "מגנום". תצלומיו פורסמו על שערי מגזינים כמו "ניוזוויק", "ניו יורק טיימס מגזין", "שטרן" ו"פארי מאץ'", ומאז עבד בר-עם כצלם עצמאי.

מבט בספר התערוכה "המלחמה האחרונה" (הוצאת כתר) חושף שבר-עם היה הראשון שהכניס תצלומים של שבויים ופליטים פלסטינים לכותלי המוזיאון ובכך הפך אותם למושא של התבוננות אסתטית, אך לא רק.

מתי עמדת על דעתך מהבחינה הפוליטית?

"תמיד הייתי ציוני ואני ציוני גם היום, למרות הכאב על מה שאירע לחלום. לא פשוט להיות היום ציוני. זה אומר שעליך להחליט בהכרה להיות אופטימי, אחרת אפשר להיסחף. מטבעי אני אופטימיסט אגרסיבי, ולהיות ציוני זה מושך אותך לחיים בין הקטבים שמשסעים את החברה הישראלית. אני כופה על עצמי את האופטימיזם, וזה כרוך בכאב לב".

היית מראשוני מתעדי הכיבוש, אך האוצרת אריאלה אזולאי לא כללה את צילומיך בספר "מעשה מדינה: היסטוריה מצולמת של הכיבוש 1967-2007".

"חלק מהצילומים הללו עשיתי כצלם 'במחנה', שהיה הבמה הראשונית שלי. לא הסכמתי להיכלל בספר של אזולאי משום שלא הייתי מוכן להתכופף לשירות האג'נדה המאוד מוגדרת שלה, ולא הסכמתי לראות את העולם דרך המשקפיים הוורודים של צלם מטעם או כמגויס בשירות הממסד לרעיון המפעל הציוני, כפי שמגדירים אותי באגפים מסוימים.

"למרות הידידות האישית שלי עם אנשים שהפכו לראשי ממשלה, לא הסכמתי להיות צלם חצר. רציתי לשמור לעצמי את הביקורת שלי על המתרחש, גם אם היא מרומזת בצילומים ולא בהכרח קיצונית. אני לא רדיקלי ואני מנסה להגיד דברים בדרך שלי. לכן יצאתי לעצמאות כצלם. ההגדרה שלי של צלם פרילנס היא חופש בכל רמ"ח איברי. מצד שני, לא היתה לי היומרה ליצור אמנות. זה היה תהליך שקרה עם הזמן, עד שצילום תיעודי הוכר כיצירת אמנות".

מתי נדרשת לסוגיות אתיות או למה שמכונה "אסתטיקה של המלחמה", שתמיד מצטלמת טוב?

"זה קרה אצלי אחרי 67' והגיע לשיאו במהלך מלחמת לבנון הראשונה, כשאז עלתה השאלה איפה עמד הצלם. אני מאלה שהאמינו, ואומר לך את המשפט שמיוחס לרוברט קאפה והיה לקלישאה - שאם הצילום שלך לא מספיק טוב, סימן שלא היית מספיק קרוב. אני הוספתי שאם היית יותר מדי קרוב, איבדת את הפרספקטיבה - בשביל לראות דברים כהווייתם צריך גם להתרחק קצת. כשצילמתי פליטים פלסטינים ב-67' הדרך היחידה לנוע בשטח היתה לתפוס טרמפ על זחל"ם ידידותי או לרוץ עם החיילים".

והאסתטיקה של הצילום? הצלם הרי מתפרנס מהזוועה.

"אני רואה מצב ואני מנסה להעביר אותו בפריים אחד, אבל אני בא מעמדה של חמלה אנושית. וזה נכון הן לגבי החייל הישראלי שנמצא שם ולא בהכרח ראוי לחמלה, והן ביחס לפליט הפלסטיני או המשת"פ ששק מכסה את פניו. מבחינתי אין דברים אסורים, וצילמתי לא מעט מצבים שאנחנו כחברה סירבנו לראות. צילמתי את מה שראיתי לפני רבים אחרים".

הצילום של השבוי הסורי חשוף הגו מעורר אסוציאציה של פסל יווני. זה מטריד.

"זה בהחלט פרדוקס. זה לא רק צילום אסתטי. ברור שאני מודע למצב של האור, אבל קודם כל אני עד שמזהה את האומללות של הבן-אדם ככל שהוא נחשב לאויב, ואני תמיד צריך להסביר שעל הזחל"ם ברקע של הצילום היו כפותים שניים נוספים. אני מרגיש שכל צילום שעשיתי היה נכון לזמנו, ואפשר לקרוא אותו בדרכים שונות. אותי מעניינת לא פחות העובדה שהצילומים לא נזרקו לפח עם העיתון של אתמול, וחלקם הפכו לאייקונים ולחלק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי".

זה רלוונטי שהצילומים הללו משמשים גם כתב אשמה?

"לא מעניין. כשהבנתי את הפוטנציאל המיידי של חלק מהצילומים, השתדלתי לא לתת אותם. את חיה בעידן ששר ההסברה ממליץ להשתמש בתיעוד מצולם של בני משפחת פוגל שנרצחו באכזריות באיתמר. לי יש צילומים שלא חשפתי מעולם ולא אחשוף".

ומה עם המשמעות הפוליטית?

"בצילומים שלי אני מנסה להבין מורכבות של מצבים שאולי אין להם פתרון. מה שידעתי לעשות זה לצלם. עד היום אני לא מבין צילום. צילמתי את פקיעין כי הוא היה חלק מחיי. את נדבקת לצילומים הדרמטיים של ראשית הכיבוש, ואילו הכפר שהיה חלק אימננטי מחיי לא הניב צילומים דרמטיים טעוני חומר נפץ לימים. זו עדות, אבל לא הייתי בשירות של אף גוף או צבא. חלק מאיתנו הפך עם הזמן לביקורתי. כפי שאמרתי, אני ראיתי את המציאות קודם לכן".

האם אתה מתחרט על משהו?

"לא מתחרט על שום דבר. כואב לי מה שקורה כאן. בעבר חשתי דחף להיות חלק ממה שקורה על ידי זה שצילמתי ואחר כך הטמעתי את מה שתיעדתי. אני באמת אופטימי. גם כאשר אין שום תקווה".

אילו צלמים היום אתה מוקיר?

"פבל וולברג צלם שטח נפלא עם עין מדהימה. אני מזדהה עם הפיזיות שלו. אלכס ליבק, אבי גנור. מהדור הצעיר אני אוהב את עדי נס ואת דור גז. אני אוהב את העבודות היצריות של לאה גולדה הולטרמן".

העידן המרתק

גיליון כתב העת "סטודיו" ממאי 2000 הוקדש להיסטוריה של הצילום המקומי. עודד ידעיה, צלם, מייסד ומנהל בית ספר מנשר לאמנות, פירסם בו מאמר שניתח את תצלומי המלחמה של בר-עם בעקבות התערוכה "המלחמה האחרונה". ידעיה כתב שם בין היתר שבר-עם "רואה בכישורי הצילום שלו - יותר מאשר כלים לדיווח עיתונאי, אמירה פוליטית-חברתית או עשייה אמנותית - מענה לציווי הפנימי של חובת ההשתתפות בלחימה על המעשה הציוני, פלטפורמה לשיתוף האני בפוליטיקה ובחברה, ועיקר העיקרים - אמצעי להגדרה עצמית כחלק מהקולקטיב, 'מימוש עצמי' כחלק מהמעשה הלאומי, בניית הזהות והמעמד".

חייקין, האוצרת של התערוכה החדשה בתל חי, ציטטה את ידעיה בטקסט שלה בקטלוג. כשהזכרתי את המאמרים האלה, בר-עם איבד משלוותו. ידעיה קבע שהוא צלם מגויס מטעם השלטון ומטעם עצמו, שיצר מיתוסים לאומיים. כלוחם תש"ח, בר-עם תואר כבעל יצר הרפתקנות, שהמיר את הרובה במצלמה והיה צלם מגויס בשירות המדינה, תמיד מתוך הזדהות עם הצד הצודק, כלומר הציונות. נע ממלחמה למלחמה, ומשם עבר לנושאים לאומיים על סדר היום, בלא שום ביקורת או פרשנות על המתרחש.

"הייתי מעדיף לא להתייחס לעמדות הביקורתיות של ידעיה", אומר בר-עם. "ובל נשכח שהוא היה בצעירותו קצין מאצ'ו בסיירת מטכ"ל. אני לא רדיקל ולא מפוצץ עם אגרוף על השולחן, אבל יש לי לא מעט צילומים עם גוויות והרוגים. הטקסט שלו ציער אותי בזמנו למרות ההתייחסות האקדמית שבו. הצטערתי שהאוצרת חיפשה תומכה על בסיס המאמר שלו. אנחנו כבר בעידן אחר ויותר מרתק".

ידעיה חזר השבוע לספר ההוא. "יש אמנם יחסית די הרבה צילומים ממחסומים", הוא אומר, "של שבויים, משת"פים ובכלל ערבים. אבל באותה מידה ואפילו יותר - יש צילומים מפינוי ימית, חזרה מאנטבה, יד ושם, בגין, מובארק, חיילים מסתערים ב-73', אריק שרון עם תחבושת, ושלא לדבר על 67' והמסיבות בעקבותיה - בדגניה, בפאב תל-אביבי וכו'.

"באופן מאוד סמלי, הספר נפתח בהכרזת העצמאות ומסתיים בליל הנרות אחרי רצח רבין. אז נכון שתמיד התמונה מורכבת, ולכן המאמר שלי היה ארוך. לבר-עם יש והיו גם שורשים באמנות, וכמו כן הוא היה צלם 'ניו יורק טיימס', עיתון שדרש להראות גם את הצד השני, וכל הצילומים שעשה נעשו במסגרת עבודתו העיתונאית. אכן, לבר-עם היו רגישויות אנושיות ועוד מורכבויות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהטון השולט בספר הוא המגויסות של המצלמה, ושל האדם שעומד מאחוריה, להאדרת המדינה באותה תקופה.

"אני יודע שבעולם הפוסט-מודרני מותר שלבן אדם אחד יהיו שתי קריאות הפוכות של אותו גוף עבודות. אני עדיין לא שם. קשה לי להיות ציוני כשאני צריך לפגוש את ביבי-ברק. התראיינתי פעם ואמרתי שאם אפגוש אותם, ארצה לשתות קפה וגם לתת אגרוף, אבל הקפה, טענתי, זה רק משום שאני לא מתכחש לעברי הציוני".

האוצרת חייקין מסכימה ולא-מסכימה עם דבריו של ידעיה. "הטענה שלו שבר-עם במעשה הצילום לוקח חלק פעיל כשותף במעשה הציוני שאיתו הוא מזדהה, מקובלת עלי", אמרה השבוע. "זו נקודת המוצא לתערוכה שמציגה הן את המרחב הפומבי - ישראל - והן את המרחב הפרטי - המשפחה - כבית. עם זאת, ההנגדות שעורך ידעיה בין צילום אמנותי לתיעודי או בין צילום מזדהה לצילום ביקורתי, אינן אפשריות במקרה של מיכה, בגלל סוג ההתבוננות שהוא מחיל על המציאות, הקשוב לממדים החומריים שבה. כמו כן, האופן שבו הוא נותן מקום ונראות לכל השותפים במעשה הצילום להיות נוכחים בפריים באותה עוצמה, אינו מאפשר לרובדי השיח השונים שקיימים בצילום לשלול האחד את השני".

בימים אלה, בר-עם ממעט לצלם, ומצלם בעיקר את הנכדים. "פה ושם אני מצלם כדי לחזור אל אחת הנקודות. הרי המצלמה שימשה לי כפנקס זיכרונות. היום אני מצלם בלי מצלמה וממשיך לראות. התשוקה נשחקה. היום אני בתהליך של ניסיון להבין. יש לי מספיק חומרים מצולמים שאני יוצר מהם ספרים ותערוכות. הגיל מתחיל להכביד ולא מושך אותי לרוץ בשטח.

"מות התשוקה זה אכן סוג של מוות ואנחנו ממילא במסלול חד משמעי. העניין שלי הוא יותר בחשיבה ובמחשבות".

איך חיית עם התואר מאצ'ו שהדביקו לך?

"בחברת המהגרים, כפי שאני צמחתי אל תוכה, עם התמהיל של עולים מכל מיני תרבויות, היה צריך כושר הישרדות וזה חייב מאבק על מקומך או על ההכרה בך. מי שלא ניחן בתכונות הללו לא שרד. שיגידו מאצ'ו. הרי מאצ'ו זה משהו חלול. החינוך היה סגפני והחספוס דבק גם בי. מיתוס הצבר. הייתי שם. יש לנו את הזכות הנפלאה להתבונן ברטרוספקטיבה, ובמהלך השנים קיבלתי תובנות בשביל להבין איפה היינו. בזכות מזל וקצת גנטיקה שרדתי.

"אני לא חושב על המוות. הייתי שם, די קרוב, כמה פעמים. בגלל זה אומרים שאני מאצ'ו, כי אני מחושל. טיפלתי לבד בהלם קרב שלי. יצאתי שרוט ממלחמת יום הכיפורים. איך טיפלתי, אני לא יודע לומר. החלטתי שאני חזק בשביל להמשיך. לא תמיד צריך להפנים את הכל".

אהוביה, הבן של אורנה ושלך, חי באנגליה עם משפחתו ומסתמן שהוא לא ישוב. הוא צידד בחרם האקדמי של האוניברסיטאות בבריטניה על ישראל, בשל מדיניותה בשטחים.

"הוא הוציא את עצמו לגלות בתוקף המציאות, ואנו חיים בשלום כאילו הוא חזר בתשובה. הוא מאוד ביקורתי ביחס לישראל וגם אני מאוד ביקורתי, אבל בניגוד לאחרים אני מפה, ואני מקבל, כואב ושסוע, את מורכבות החיים כאן. צר לנו שאהוביה בגלות, אבל זה מה שקורה, והוא מבקר מדי שנה בארץ".*

המודרניות הברברית

בנוסף ל-150 צילומים ולמאמרים שכתבו האוצרות, מופיעות בספר התערוכה, "מבט פנים", מסות של יוצרים, סופרים ועיתונאים על עבודותיו של מיכה בר-עם. הסופרים דוברבקה אוגרשיץ', סיימון שאמה, מקסים בילר, ג'ון לה קארה, יורם קניוק ונאוה סמל; העיתונאים גיזלה דאקס ותומס פרידמן; מנהל מוזיאון תל אביב לשעבר מרק שפס, והרלינדה קולבל מהצלמות המוערכות בגרמניה.

המסה של סיימון שאמה מתמקדת בכמה צילומים של בר-עם. באחד מהם, מ-68', על כיסא יושב שבוי כבול באזיקים ועל הקיר תלוי שלט "דבר אמת". מי דובר אמת, תוהה שאמה. הוא מגדיר את בר-עם כאחד "הצלמים הגדולים ביותר של המודרניות הברברית שלנו, בעבודותיו המשדרות תחושה של הגינות נעלה, שהאסתטיקה שלהן מכבדת את האתיקה, מצליח לגרום לנו לראות, ואף לומר: יזכור".

מרק שפס כותב כי בר-עם פיתח ראייה כפולה, מבפנים ומבחוץ. מזדהה עד גבול מסוים ואחר כך תופס מרחק, ומתנתק. גיזלה דאקס, כתבת "די צייט", בחרה להתמקד בצילום של שני המדינאים הקשישים, קאנצלר גרמניה קונרד אדנאואר ודוד בן גוריון, מ-66', ישובים בצריף של הזקן, לפני שאכלו מרק תפוחי אדמה שבישלה פולה. בר-עם, שהכיר את שומרי הראש, חמק פנימה והנציח את המפגש.

הסופר הגרמני-היהודי מקסים בילר בחר בצילום מאוקטובר 73', של חיילים מצרים כפותים מוטלים בתעלה. "הידיעה כי הצל השני משמאל הוא של מיכה בר-עם עצמו, עם מצלמתו, מעבירה בנו צמרמורת קרה", כותב בילר. גם הסופר ג'ון לה קארה בחר להתייחס לצילום שבו נראים שבויים מצרים במלחמת יום הכיפורים במקום שנקרא "חצר המוות". בר-עם שוחח בערבית עם אחד השבויים כשהחלה הפגזה וכולם, שובים ושבויים, חיפשו מחסה. בר-עם המשיך לצלם.

"ישראל איננה רק סכסוך, היא מדינה", כך פותח העיתונאי תומס פרידמן את רשימתו. אחד הצילומים האהובים על פרידמן הוא של תצוגת אופנה בבסיס צבאי. בר-עם צילם את החיילות מבעד לרגלי הדוגמנית. "מסלול התצוגה פוגש את מסלול האימונים הצבאי. זוהי ישראל האמיתית".

לדברי יורם קניוק, בר-עם יוצא לשטח כדי "להיות מרגל - וגם כדי לביים את המצולם למשהו שאינו נראה מבוים". קניוק בחר תצלום ובו קבוצה של שבויי מלחמה סורים ברמה ב-70', ממתינים לדינם. תצלום שהוא כמעט ציור של גויה, טוען קניוק. "אחרי כל השנים בארץ, מיכה בר-עם עדיין יודע מה פירושו של דבר להיות פליט. הוא בן המקום עם פליטות מובנית".



מיכה בר-עם. ודאי שהמצלמה מגוננת, והיום אני מבין כמה היא שימשה אמצעי להסתתרות גם במצבים קשים


משה דיין, מחנה הפליטים קלנדיה, 1967



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות