בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לורה ליני לא דומה לאף אחת אחרת

ליני משחקת בקומדיה על סרטן, כי רק היא מסוגלת לעשות דברים כאלה ושנאמין לה

תגובות

ניו יורק, שבת האחרונה של אוקטובר. קריר, אבל השמים כחולים והשמש במרכזם; מזג אוויר מושלם להאלווין. אף שהשעה רבע לאחת בצהריים, ברחובות מסתובבים צעירים מחופשים, לא ברור אם הם בדרכם למסיבה או בחזרה ממנה. מנהטן.

ברחוב 48, בין השדרה השישית לשביעית, מחוץ לתיאטרון "קורט", ארבעה אנשים עומדים בסמוך לכניסה הצדדית: שומר בתפקיד, צלם פפראצי משועמם, אשה כבת 50 מאופרת בכבדות, וקשישה חביבה שלבושה בתערובת משונה של בגדים. בעוד שעה ורבע תעלה על הבמה ההצגה "הזמן עומד מלכת" (Time Stands Still) בכיכובן של לורה ליני וכריסטינה ריצ'י. הגברת המאופרת מסבירה לרעותה שמדובר במחזה מצוין. שלושה בחורים צעירים שחולפים ליד, ונראים כאילו יצאו כרגע מ"אגם הברבורים", לא מצליחים למשוך את תשומת לבן.

מדי פעם עוצרים כלי רכב שחורים גדולים או מונית מזדמנת מול קופת התיאטרון, מה שגורם מיד לדריכות בקרב הנוכחים, שמתפוגגת ברגע שמתברר שזה לא מי שכולם פה מחכים לו: כוכבות ההצגה. ניסיון להבין אם ההמתנה הזאת היא מנהג קבוע או משהו חד פעמי, זוכה לתשובות מבולבלות ואף סותרות. לבסוף מתברר, שהצלם הוא פרילנסר שמנסה לתפוס כוכבים ולמכור תמונות לסוכנויות הידיעות, והנשים, הן עוברות בתיאטרונים בסביבה ואוהבות לראות מקרוב כוכבים הוליוודיים שמשחקים בברודוויי.

לפתע, משום מקום, חולפת ליני על פנינו. במעיל צמר ומשקפי שמש שחורים, היא נראית כמו עוד תושבת העיר, אחת מההמון. רק החיוך הקטן לעבר מי שעומד בחוץ ומחכה מעיד שזו היא, רגע לפני שהיא חומקת לתוך התיאטרון. אפילו הצלם לא הספיק לעשות קליק.

אתמול בלילה התארחה ליני בתוכנית הלילה של ג'ימי פאלון, ברשת אן-בי-סי. היא סיפרה על החוויות שלה כילדה בהאלווין, והסבירה למה עדיף לגדול בניו יורק ולא בכפר - מכיוון שבכל בניין יש המון דירות ובשעה וחצי היא הצליחה לאסוף המון ממתקים. בתום הראיון שאל אותה פאלון על ההצגה בברודוויי, והיא ענתה: "אני חוצה את הרחוב והולכת לשם עכשיו". וזה באמת מה שהיא עושה. בלי שומר או מלווה או אפילו רכב suv שחור עם חלונות מואפלים. היא פשוט צועדת לעבודה כל יום ברגל, לבד. כי כזאת היא.

שעה לאחר מכן ההצגה מתחילה. ליני היא שרה גודווין, צלמת עיתונות שנפצעה בעיראק ונאלצה לחזור לביתה בניו יורק עם בן זוגה, עיתונאי אף הוא. החלק הימני של הפנים שלה מצולק, אבל היא בכל זאת נראית מצוין, ואני נזכר בפעם הראשונה שבה נתקלתי בה.

זה היה בחודש מאי 96', בבית קולנוע בניו יורק. הלכתי עם חברים לסרט החדש "פחד ראשוני". ריצ'רד גיר גילם בו את מרטין וייל, עורך דין חלקלק שנקרא לייצג נער מזבח בכנסייה, החשוד ברצח כומר שניצל אותו מינית. את הנער גילם אדוארד נורטון, בתפקידו הראשון בקולנוע שפרץ את דרכו בהוליווד. את התובעת במשפט, שיצאה בעבר עם וייל וכעת מוצאת אותו מצדו השני של המתרס, גילמה ליני. לא היה מדובר בסרט מופת חלילה, אלא דרמה אמריקאית קלאסית שכתובה היטב ומשוחקת להפליא.

גיר, שכבר היה מפורסם, היה אמור להיות הכוכב של הסרט, אולם נורטון וליני גנבו לו את ההצגה. נורטון קיבל על משחקו בסרט מועמדות לאוסקר. לליני זה לקח קצת יותר זמן. רק כעבור ארבע שנים היא היתה מועמדת לראשונה לפרס אוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט "מישהו לסמוך עליו". המשחק הנפלא שלה, כבנקאית ואם חד הורית שחייה מסתבכים עם הגעתו של בוס חדש וחזרתו של אחיה לעיר, זיכה אותה גם במועמדות ראשונה לגלובוס הזהב.

גם על הבמה, השילוב של כתיבה מדויקת עם יכולת תזמון מופלאה, עושה את שלו. כשמנדי, דמותה של כריסטינה ריצ'י - בת זוגו החדשה והצעירה מדי של הבוס והחבר הכי טוב של שרה (ליני) - מספרת לה שהיא מארגנת אירועים, אומרת שרה: "גם אני בעסקי האירועים: מלחמות, רצח עם..." כשמנדי אומרת לה שהיא מאוד אמיצה, עונה שרה: "זה לא אומץ. אני יודעת איך אומץ נראה. זה מזל מטומטם. סיכון מקצועי", כשאת המילים האחרונות היא מבטאת בהדגשה צינית.

ליני סוחבת על כתפיה את ההצגה, וגם כששלושת השחקנים האחרים מחזירים פייט הוגן, ברור שלא מדובר בכוחות, במיוחד כשמדובר בריצ'י. או כמו שמטיחה שרה בריצ'רד (אותו מגלם אריק בוגוזיאן) על כך שהוא מתכוון להתחתן עם אשה כל כך צעירה: "יש צעיר, ויש עוברי". ריצ'רד מצדו מפציר בה: "תשמחי קצת", והיא עונה בסרקסטיות: "זו אני. שמחה". הקהל מתמוגג.

במערכה השנייה, עולות הבעיות האתיות שבצילום הזוועות והעמידה מהצד מאחורי המצלמה. "את לא יכולה לצפות מצלמים שישנו בפריים דברים שהם לא מרוצים מהם. אנחנו צריכים לתעד את האמת", אומרת שרה. "אני חיה מהסבל של אנשים זרים, מהצער של אנשים שאני לא מכירה וגם לא אכיר". כשבעלה שואל אם פעולת הצילום משנה משהו, היא עונה: "זה חייב לשנות משהו".

בנוסף, מתנהלות על הבמה שיחות בענייני תרבות עכשוויות, כמו על סרטי אימה כמטאפורה למקארתיזם וכאמצעי להגיד לצעירים מה קורה למי שמקיים יחסי מין. "אני חושבת שסרטים הם בזבוז זמן", היא אומרת והקהל שוב צוהל.

בסצנת הסיום, שרה לבדה על הבמה, אחרי שבן זוגה עזב אותה. רעשים של מכוניות הנוסעות ברחוב נשמעים ברקע. היא מנקה את עדשת המצלמה שלה, מרכיבה אותה, מרימה את המצלמה ומכוונת אותה אל הקהל. האורות כבים.

בקיץ שעבר

ב-16 באוגוסט, עלתה ברשת שואוטיים האמריקאית הסדרה "The big C", סלנג אמריקאי למחלת הסרטן, בכיכובה של ליני (אצלנו היא נקראת "מזל סרטן" ומשודרת החל מהשבוע בימי שני בהוט 3 בשעה 22:55). מאז הספיקה ליני לזכות על משחקה בסדרה בפרס גלובוס הזהב בטקס האחרון, וגם להגיד עליה בראיון: "אני חושבת שזו יותר קומדיה על אשה שיש לה סרטן, אבל אתפשר גם על קומדיית סרטן, למה לא".

לרגל עליית הסדרה פורסם על ליני פרופיל מקיף ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת "The Age of Laura Linney", עם משחק המשמעויות שבין עידן וגיל. "אנשים שעבדו עם ליני בעבר", נכתב שם, "ציינו כל הזמן את ההתלהבות הכנה שלה, ומיד לאחר מכן אמרו איזה אדם צנוע והגון היא. נראה שאין שום דבר רע שנדבק אליה או קשור אליה", התלונן הכותב ותהה: "יכול להיות שהיא לא ממחזרת? שהיא מכרסמת את העור סביב הציפורניים?"

ליני נולדה בניו יורק ב-64', לאם אחות ואב מחזאי, רומולוס ליני. היא גדלה באפר איסט סייד, אבל היוקרה והיוהרה המיוחסות לאזור הזה לא דבקו בה. הוריה התגרשו כשהיתה תינוקת, ואביה התחתן מאז עוד כמה פעמים. ליני נותרה לגור בדירת שני חדרים עם אמה, שעבדה במשמרות ארוכות כאחות וישנה על הספה בסלון.

"היא קרעה את התחת", סיפרה ליני ל"ניו יורק טיימס". "היא עבדה קשה מאוד כדי לוודא שיהיה לי חיים טובים ויציבים". היא גם נעזרה בקרובי משפחה כדי שתוכל לשלוח את בתה לבתי ספר טובים. וליני הנערה, מצדה, הקפידה להיות ילדה טובה. לדבריה, לא רצתה להערים קשיים נוספים על אמה. ובכלל, היא היתה מאושרת רק לשוטט במוזיאונים וללכת להצגות, והתייחסה אל ניו יורק כאל עיר הפלאות של האמנויות. במיוחד אהבה תיאטרון, שסיפק לה גשר אל אביה: "הייתי יכולה להתקשר אליו ולהגיד: ?אני לא מבינה את ברנרד שואו. מה קורה שם?' והוא אהב להסביר לי. זה מה שחיבר בינינו".

אחרי התיכון המשיכה ליני ללימודי תואר ראשון באמנות באוניברסיטת בראון ותואר שני במשחק בג'וליארד. "השאיפה היחידה שלה היתה להיות חלק מצוות שחקנים רפרטוארי ולשחק בהצגות אחת אחרי השנייה", סיפרה במאית התיאטרון דייזי פרינס, ידידה קרובה של ליני מימי הלימודים בבראון. השחקן ג'ון בנג'מין היקי הכיר את ליני בג'וליארד, וזוכר אותה בתור טום בוי "לא זוהרת מיד". אפשר היה רק להבחין בעור הבוהק שלה, שעליו הגנה היטב מהשמש. הוא היה כל כך רגיש, הוא אומר, שבכל פעם שהוא נישק אותה על הלחי, "היא נראתה כאילו נכוותה מסרפד".

והיא באמת יפה מאוד, אבל לא יפה מדי. יש לה חיוך כובש וקול נעים, והיא משדרת משהו אנושי, או כמאמר הקלישאה - משהו "אמיתי". בדיוק מה שצריך בשביל שיקראו לך בתעשייה "שחקנית אופי", ומה שגורם לך לרצות שהיא תהיה החברה הכי טובה שלך. "אני אמנם ידועה אבל אני לא מפורסמת", אמרה בדברים שנשאה לפני סטודנטים למשחק. הנה, אפילו צלם הפפארצי לא זיהה אותה בכניסה לתיאטרון. "לאנשים קשה למקם אותי, הם לא לגמרי בטוחים מי אני. לפעמים הם חושבים שאני הלן האנט, לפעמים הם חושבים שאני לורה דרן. אני לא מחשיבה את עצמי כסלבריטאית, ובטח שלא כוכבת". וזה כנראה גם מה שמאפשר לה להיות משכנעת כל כך בכל תפקיד שהיא מגלמת.

במהלך הקריירה שלה, שהחלה בראשית שנת ה-90, היא היתה מועמדת עד כה שלוש פעמים לאוסקר, שלוש פעמים לטוני (כולל על משחקה ב"הזמן עומד מלכת") וזכתה שלוש פעמים באמי. היא גילמה מנעד רחב של תפקידים, בקולנוע ובתיאטרון, דרמטיים וקומיים, שהוכיחו בכל פעם מחדש את כישרונה הרב. בין אם היא מגלמת אם ניו-יורקית מהצד העשיר של העיר ב"יומני האומנת", בת לאב חולה סופני ב"לסגור מעגל", את אשתו של נשיא ארצות הברית השני ג'ון אדמס, או תפקיד שולי כאשתו של אחד הגיבורים בסרטו של קלינט איסטווד "מיסטיק ריבר", היא יודעת לגנוב את ההצגה, גם בתפקיד שולי וגם משחקנים מפורסמים ממנה. היו מי שהשוו אותה למריל סטריפ, במיוחד לאור הדמיון בין תפקידה ב"יומני האומנת" לבין תפקידה של סטריפ ב"השטן לובשת פראדה", על אף שהמעבר של ליני מתפקיד לתפקיד אינו דרמטי כל כך בדרך כלל.

בסדרה החדשה, ליני היא קאתי, אם, רעיה ומורה בת 42 שחיה בפרבר של מיניאפוליס, שחלתה בסרטן ומנסה שלא לתת לעובדה הזאת להפריע לה למצות את החיים עד תום. את חייה היא חולקת עם דמויות המשנה פול, בעלה הנמרץ (אוליבר פלאט); אדם, בנם המתבגר (גבריאל באסו); אחיה, שון (ג'ון בנג'מין היקי), הומלס מבחירה מנימוקים אקולוגיים; אנדריאה, תלמידה שמנה שקאתי לוקחת כפרויקט אישי (גבורי סידיבי מ"פרשס"); רבקה (סינתיה ניקסון מ"סקס והעיר הגדולה"), חברתה משכבר הימים מהקולג' שמגיעה לביקור בעיר; ועוד.

בשואוטיים מתמחים בלהביא למסך דמויות נשיות במצבים אקסצנטריים, כמו אידי פאלקו ב"האחות ג'קי", שמסורה בכל מאודה לחולים ולא מהססת להפר כל חוק, להשתמש בסמים ולנהל רומן עם הרוקח המספק לה כדורי הרגעה; טוני קולט ב"טרה", רעיית פרברים שסובלת מפיצול אישיות ומנסה לשמור על חיי משפחה תקינים; ומרי לואיז פרקר כננסי, אשת פרברים אף היא, שמחליטה להיכנס לעסקי הסמים לאחר מות בעלה ב"העשב של השכן". אולם, אף שאפשר להגדיר את "מזל סרטן" כקומדיה, יוצרי הסדרה שמו דגש על ההתמודדות עם חרדת המוות ועל ההחלטות שצריכה לקחת הגיבורה בכל הקשור לטיפול במחלה. כלומר, המוות לא בא רק לתרץ את התקדמות העלילה, הוא פשוט נמצא שם כל הזמן.

כתגובה ראשונה לכך שהיא חולה קאתי מחליטה להתחיל לעשן, לחפור בריכה בחצר ביתה ולהזמין במסעדות רק קינוחים ואלכוהול. מכאן, מצליחה הסדרה להתעלות מעל הקלישאות ולהיות אמינה ומשעשעת, בעיקר בגלל הכתיבה המדויקת והמשחק של ליני. לדוגמה, לתלמידה היקרה ללבה היא אומרת: "את לא יכולה להיות שמנה ומרושעת, את צריכה לבחור בין שמנה ועליזה לבין רזה וביצ'ית". בהזדמנות אחרת, היא יוצאת נגד סיסמאות הניו-אייג' שמופיעות על כרזות ומנסות להראות את הצדדים הטובים של המחלה, ואומרת: "למקרה שלא שמתם לב, סרטן הוא לא ?מתנה'. סרטן הוא לא ?דרכון לחיים'. סרטן הוא הסיבה שלא יהיו לי חיים".

את חייה הפרטיים שלה, ליני מתאמצת להצניע. בכתבה עליה ב"ניו יורק טיימס" סיפקו לכך הסבר. בשנת 2000, הסתיימו חמש שנות נישואיה לשחקן דיוויד אדקינס. באותה תקופה, במהלך צילומי הסרט "מישהו לסמוך עליו", ביתה בקונטיקט עלה באש. את האירועים האלה ליווה כבר זמן ארוך מעריץ אלמוני שלא חדל להטריד אותה, שלח לה תמונות, מכתבים ומתנות, ותמיד ידע איפה למצוא אותה. "הוא חדר לכל תחום בחיים שלי", אמרה ליני. "בכל מקום שהגעתי אליו חיכו פרחים. הוא גילה אפילו שנסעתי ללמד באלסקה וחיכו לי שם פרחים". הוא כתב לאיש יחסי הציבור שלה, לאמא שלה, לחברתה הקרובה הקריקטוריסטית סנדרה בוינטון. כשעירבה את המשטרה הוא נעלם, אבל היא מניחה שהוא עדיין שם בחוץ.

זאת הסיבה העיקרית לכך שליני מקפידה לשמור על פרטיותה ככל הניתן. היא מתראיינת, אבל המשפחה מחוץ לתחום, כמו גם התשובה לשאלה אם היא רוצה או רצתה אי פעם ילדים.

אבל יש דברים שהיא מוכנה לדבר עליהם. בשנת 2004 הוזמנה ליני לפסטיבל הסרטים בטלוריד, קולורדו להקרנת הסרט "קינסי". כשהגיעה לשם, הוצגה בפני מארק שאוור, סוכן נדל"ן מקומי שעזר לצוות הפסטיבל ואירח את האח"מים. הם הסתדרו מצוין. "אני זוכרת שבאיזשהו רגע הסתכלתי עליו", סיפרה ליני ל"ניו יורק טיימס", "ושאלתי את עצמי: אני נמשכת אל האיש הזה? מה קורה פה?" לטענתה, היא ביישנית בענייני רומנטיקה ו"זה כל כך לא התאים לי. זו היתה הפתעה גדולה: הו, אני מרגישה משהו. צמרמורת. פשוט צמרמורת. כמה נחמד להרגיש משהו. משהו מתעורר. כמה נהדר'".

בתום הפסטיבל, שלחה לו מכתב תודה במייל, והוא השיב. כשההתכתבות נמשכה, הוא העיז ושאל אותה מה קורה ביניהם ומה, אם בכלל, הם צריכים לעשות עם זה. היא זוכרת שהיא ענתה לו ש"הדבר היחיד שאני יודעת הוא שאני לא רוצה לתת לזה להיעלם". היא היתה עדיין במהלך סיור יחסי הציבור לסרט "קינסי", ופירטה את כל הערים שבהן תהיה. "אני אפגוש אותך בשיקגו", הוא הודיע.

גם אחרי שהסכימה, התקשתה להאמין. היא בקושי הכירה אותו. "אבל בשלב הזה לא היה לי מה להפסיד", היא אומרת. היא זוכרת את העצבנות שלה כשירדה במעלית מחדרה במלון ארבע העונות בשיקגו. "יצאתי מהמעלית, הסתובבתי, הסתכלתי עליו וכל החרדה פשוט נעלמה. ואז חשבתי, אוי, זה הולך להיות בסדר. התאהבנו מהר מאוד". בחודש מאי 2009 הם נישאו.

יומיים לאחר ההצגה

שש בערב. בעוד שעה יגיע למרכז פאליי לתקשורת צוות השחקנים והיוצרים של "מזל סרטן". צלמים מתחילים להתקבץ בצדי השטיח האדום המאולתר. אשת יחסי ציבור מחלקת להם צילומי ראש של השחקנים עם השמות שלהם. הם אמנם כוכבים, אבל שלא יהיו טעויות בזיהוי. אני נעמד בין הצלמים הפרושים לאורך החבל, ואשת יחסי הציבור תוהה מי אני. כרטיס הביקור, באנגלית, שמעיד שאני כתב עיצוב של עיתון ישראלי, מספק אותה.

השחקנים מגיעים, מחויכים, נעימים. אבל אני מחכה לליני. והיא מפציעה. בשמלת ערב אלגנטית ונעלי עקב מנומרות, היא נעמדת ומחייכת. כמו ברחוב, כמו על הבמה, בדיוק כמו שחשבתי, ליני נראית בחיים כמו שהיא נראית בצילומים או בקולנוע. וכמו כולם מסביבי, גם אני ממהר לצלם. זו הפעם השנייה ביומיים שאני רואה אותה כל כך מקרוב, וזה מתחיל להיראות כמו משהו שאני יכול להתרגל אליו.

האולם מתמלא בקהל. את העיתונאים - אני ועוד ארבעה מדרום אמריקה - מושיבים בצד. בתוכנית הערב: מפגש עם היוצרים, שאלות ותשובות, והקרנת פרק מהסדרה, בנוכחות השחקנים. מאוחר יותר מישהו שאל את השחקנים, אם זה לא היה להם מוזר, לראות את הקהל צופה בסדרה. ליני עשתה פרצוף של ברור, זה מאוד מוזר, ואמרה: "זה משהו שלמדתי שאני חייבת להתמודד איתו. אני שונאת לצפות בעצמי. זה לא טבעי.

"אתה מסתכל על עצמך במראה מצחצח שיניים או מתלבש, אבל אם אלוהים היה רוצה שאני אסתכל על עצמי במשך חצי שעה, או שעה וחצי, או יותר גרוע, בסדרה שלמה - אז הוא היה מסדר עין שתצא לי מהראש ותסתכל עלי", היא מחייכת. "אני בדרך כלל מחכה חמש שנים. אני מסוגלת לראות דברים שעשיתי לפני חמש שנים כי עכשיו אני כבר במקום אחר לגמרי".

נשיא שואוטיים, שהתייצב אף הוא, היה מודאג הרבה פחות. הוא מאוד מרוצה מהתגובות לסדרה וסיפר שהרייטינג שהיא זוכה לו הוא הגבוה ביותר בהיסטוריה של הרשת. את הסיבה לכך הוא תלה בנושא, שכולם יכולים להתחבר אליו, ובמשחק של ליני. על המסך הוקרן הפרק העשירי, ובסיומו עלתה לבמה אניטה גייטס, שבמשך 18 שנה כותבת ב"ניו יורק טיימס" על תיאטרון, טלוויזיה וספרות, ומנהלת את הבלוג "Theatregossip". היא מזמינה אל הבמה את השחקנים ואת היוצרים, ומנהלת את האירוע.

והשאלה הפותחת שלה: מאיפה לעזאזל הגיע הרעיון של קומדיה על סרטן. דארלין האנט, יוצרת הסדרה וגם אחת המפיקים, שכתבה בעבר ל"וויל וגרייס" ו"בברלי הילס 90210", מתנדבת לענות: "הכתיבה שלי תמיד עירבה צחוק ובכי, תמיד חיפשתי להפוך חומרים אפלים למצחיקים. כשהנושא עלה אמרתי שאני לא ניצולת סרטן אז אני לא יודעת מה תהיה הדרך שלי לתקוף את הנושא, אבל ביקשתי לחשוב על זה. הייתי אז אמא טרייה, והיה רגע שהסתכלתי על התינוקת שלי וניסיתי לחשוב איך הייתי מרגישה אם הייתי יודעת שלא אוכל לבלות את כל החיים שלי איתה. אחרי זה התקשרתי ואמרתי שאני חושבת שמצאתי דרך להתמודד עם הנושא".

על השאלה מה מצחיק בסרטן ענתה כותבת ומפיקה אחרת, ג'ני ביקס, שכתבה גם ל"סיינפלד", "דוסון קריק" ו"סקס והעיר הגדולה": "אני חושבת שכשדיברנו על זה לא דיברנו בהכרח על מה מצחיק בסרטן אלא על דברים אוניברסליים. כשאתה מתבונן בחיים שלך, יש בהם הרבה רגעים מצחיקים ואבסורדיים. וגם כשאתה עובר דבר כזה, גם בתקופה של סבל, יש רגעים אבסורדיים. שם נמצאת הקומדיה".

למה דווקא שלב רביעי של מלנומה?

האנט: "במהלך כתיבת הפיילוט היו לקאתי כל מיני סוגים של סרטן. כשכתבתי בסטטוס שלי בפייסבוק שאני מחפשת אונקלוג לצורך מחקר, התחלתי ללמוד על סרטן הרבה יותר ממה שחשבתי שאלמד; כמה סוגי הסרטן שונים אחד מהשני, איך הם נראים. ככותבת ניסיתי למצוא מחלה שתתאים למה שרציתי להראות מבחינה דרמטית - איך היא מתקדמת, כמה מהר רואים את זה. רציתי משהו מספיק רציני שלא מגיב טוב לכימותרפיה, כדי שזה יהיה עניין שהגיוני שהיא תעסוק בו. למדתי גם ששלב ארבע הוא מורכב: זה מאוד רציני אבל גם משהו שאפשר להחלים ממנו. אהבתי לשחק ככה קרוב לקצה".

איך בן אדם מכין את עצמו לשחק חולה סרטן? זה שונה מלהכין את עצמך לתפקידים אחרים?

ליני: "לא. יש לך אפשרות ללמוד, כמו לקראת כל תפקיד אחר, להבין מי הדמות, איך היא רואה את החיים, המנהגים שלה, ואיך זה משנה אותה".

איך זה שינה את היחס של קאתי לבעלה ולבן שלה?

"היא לא מוכנה רק ?לתפקד', היא רוצה לחיות את מה שנשאר לה. יש הרבה דברים אימפולסיביים בהתחלה כמו לזרוק את בעלה מהבית, או להעמיד את הבן שלה במקום. הוא מה שהיא תשאיר אחריה; פתאום היא מסתכלת עליו בדרך מאוד שונה".

הקהל גם הוא מוזמן לשאול שאלות. סינתיה ניקסון נשאלת מה משותף לדמות שגילמה ב"סקס והעיר הגדולה" ולדמותה בסדרה הזאת, והיא עונה: "שתיהן עשו הרבה סקס עם מספר מרשים של פרטנרים"; את גבורי סידיבי שאלו מאיפה הביטחון הרענן הזה שהיא מפגינה (עם הסאבטקסט: את שחורה ושמנה, מה את חושבת לעצמך, שלא נעלם מאיש), וסידיבי עונה, שהכל מגיע מבפנים: "אני לא לוקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, אני אוהבת את עצמי ואני משתדלת ליהנות. זה הכל", וזוכה למחיאות כפיים.

אשה אחרת שואלת את ליני איזו מכל הסצנות בסדרה היה הכי כיף לשחק ולמה. ליני חושבת, ומתחילה לענות: "השחייה היתה כיף, אידריס אלבה היה כיף..." כולם צוחקים. אלבה, למי שפיספס, הוא אחד מהשחקנים החתיכים ביותר על המסך בשנים האחרונות. "זה כיף לשחק מישהי שהחושים שלה בשיאם", ממשיכה ליני, "בין אם מדובר בטעם, בראייה, בשמיעה. מה שעניין אותי היה לחקור מה קורה כשיש ידע חדש, כשאת יודעת שזה זמני. מה קורה לחושים שלך: מה את רואה שלא ראית, מה את שומעת שלא שמעת, מה את חווה שלא חווית. סקס כמובן היה חלק מזה, אבל גם דברים אחרים. להביט בבן שלך מתבגר, לחוות חברויות ישנות, להסתכל על כולם בצורה שונה. זה היה להיכנס לפוקוס, היפר פוקוס, קצת כמו HD, לטוב ולרע".

הזמן תם, רק עוד שאלה אחרונה מבחורה שמבקשת עצה לשחקניות צעירות שנכנסות לתחום. "זו שאלה כל כך קשה", אמרה ליני, ועצרה לברור את המילים. "אני חושבת שחלק מזה זה אל תפחדי להיות כנה לגבי מה שאת רוצה, ואל תפחדי לשנות את דעתך".

המשך האירוע בקוקטייל בקומה הרביעית. בין פטריות מתוקות מושחלות על קיסמים, טוסטונים עם ממרח עגבניות מיובשות והרבה אלכוהול, הסתובבו בכירי שואוטיים, השחקנים והיוצרים, וחמישה עיתונאים זרים. המינגלינג היה מוגבל. היחידה שדיברה איתנו היתה סידיבי, שסיפרה על החבר שלה ועל איך רוצים לצלם אותה כשהיא מתמזמזת איתו. נדמה שגם היא לא ממש מורגלת באירועים שכאלה.

מדי פעם הגנבתי מבט לעבר ליני, אבל היחצ"נית ששומרת על העיתונאים אמרה שלא נהוג בכאלו אירועים לפנות לשחקנים, ובטח שלא לצלם. אבל אחרי 20 דקות, כשליני עמדה פתאום לבד, הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. ניגשתי, הצגתי את עצמי, סיפרתי שבאתי במיוחד מישראל. היא הופתעה: "כתבה עלי? מה כבר יש לעשות עלי כתבה בישראל?" אבל שמרה על חיוך מיליון הדולר שלה. אז מיד גם אמרתי לה שראיתי אותה בהצגה, ושהיא היתה נהדרת, ושהיא השחקנית האהובה עלי. היא המשיכה לחייך.

נפרדנו בנימוס. זהו, המסיבה כבר לא מעניינת אותי.

כמעט אפס מעלות

ברחוב, מחוץ לקוקטייל. ליד הכניסה מחכים צלם, שתי נערות ואשה זקנה. לרגע נדמה לי שזו אותה גברת מהכניסה לתיאטרון, אבל לא. אחת אחרת. למי אתם מחכים, אני שואל. לגבי סידיבי, עונות הנערות.*



לורה ליני. לאנשים קשה למקם אותי, הם לא לגמרי בטוחים מי אני. לפעמים הם חושבים שאני הלן האנט


עם אוליבר פלאט שמגלם את בעלה ב'מזל סרטן'. מה קורה כשאת יודעת שזה זמני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו