בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביעד קיסוס | קרב מגע

חשבתי שאני מעל זה. שאני לא באמת צריך, שזה סתם מעביר חיידקים. אבל עכשיו נדמה לי שבלי אייפד 2 חיי אינם חיים

תגובות

גם ככה אינני אדם הסובל מגירעון בתחום האובססיות. לכן בכל פעם שאובססיה חדשה מצטרפת למסדר, וכדרכן של אובססיות עוקפת בתור את אחיותיה הוותיקות ומתמקמת בראש פירמידת הדאגות שלי, הצפיפות מורגשת היטב. מכל הדברים בעולם, דווקא אייפד 2 אני צריך עכשיו, ואני מותש כבר מהצורך בו, מהצורך לדבר על הצורך בו ומהצורך להצטרך אותו, ובעיקר אני מאוד מותש מעצמי. לו היתה אפל חברה הדואגת לשלומם הטוב של לקוחותיה, היתה דוחה את השקתה של המפלצת לתקופה פחות מיוסרת שלי. מצד שני, אני מבין שההמתנה לתקופה שכזו עלולה להיות ארוכה, וסטיב ג'ובס, כך שמעתי, איננו בקו הבריאות. חוששתני שהמסכן לא יזכה כבר לראות אותי שמח באמת.

בכל אשם טל ברמן שעמו אני מתראה מדי בוקר, והוא האחראי הבלעדי על לימודי הגאדג'טים שלי. בלעדיו אין לי עניין בכלל בחידושים אלקטרוניים, וחיי הם פשוטים ונוחים. בלי עוזרות בית שמנתקות לי את הרסיבר מהמדיה-סנטר ומרעידות תחתי את האדמה כמו בפוקושימה, ובלי האובססיה לאייפד 2 שעלתה לי לראש והקימה שם מחנה. יחד פינטזנו זמן מה כי נקנה את האייפד הזה מיד כשיושק בארצות הברית, הוא בודק מדי יום את הפורומים הרלוונטיים בנושא, ואני כרגיל פנטזיונר פסיבי שנגרר אחריו. סתם חדל אישים שמצוי בחיפוש תמידי אחרי היעד הבא לבזבז עליו את הכסף שאין לו. באותה מידה הייתי יכול להתאהב בחולצה.

אך לפני שבועיים, כשג'ודה ברמן תקע לי סכין בגב והשיג לעצמו אייפד 2, הפך החלום הזעיר והלא-מטופח לתאוות נקמה, ואני לסטיבן סיגל. אני, שעד לפני שנה בערך היו לי דעות מאוד מנומקות - ובדיעבד גם מאוד טיפשיות - על מסכי מגע ועל הפוטנציאל הבקטריאלי שלהם, נשבעתי לא לשקוט עד שיפול לידי חי או מת מושא אהבתי החדש. הוא כבר בכלל לא מזכיר לי יותר צלחת פטרי של חיידקים אצבעתיים וכתמי מגע שמנוניים, ואין שום טיעון רציונלי שיוכל לשכנע אותי שהאייפד 2 איננו נחוץ לי עכשיו כמו מים.

עזוב, אני אומר לעצמי, אתה לא בנוי לזה. זה עוד מכשיר יקר מדי שתשכח בעבודה או אצל הספר, שתשרוט אותו ותפיל אותו ותפתח דלת לעוגמות נפש מסוגים שאתה בכלל לא מכיר. ומה אעשה בו? אני לא יכול לכתוב עליו הרי. כשמתמזל מזלי ובאה הכתיבה, אני חובט במקלדת כמו איכר, ואם אפליא כך מכותי באייפד העדין הוא ימות במקום.

אפס כי אני אדיש לגמרי לדברי הטעם שלי עצמי, ומדבר בכל מקום ומעל כל במה על האייפד 2 שאין לי, והוא התגלמות כל תחושת הנגזלות שלי, וסך כל חלומותי האבודים. הדברים הגיעו לכדי כך שזרה מוחלטת, שעמה נפגשתי בשבוע שעבר בהקשר מקצועי גרידא, הציעה מיד בפתיחת הפגישה לקנות לי אייפד 2. מיד הזדעזעתי מההצעה. באופן לא מאוד אמין, אגב. עם השנים אתה מאבד את הכישרון לזייף זעזוע מגילויי נדיבות קיצוניים כלפיך, או להסתייג באופן אמין ממחמאות שחולקו לך. הזהרתי אותה שלפי השמועות התורים לחנויות מלאים במאות סינים שמבלים שם את הלילה כדי לחסל למחרת את הסחורה ולהבריח אותה למזרח, אך היא ציינה בתגובה כי חמותה היא למעשה זו שנוסעת לשם, ושזה ממש בסדר, כאומרת: "זו עבודה לחמות ולסינים. שתארוז הגברת את שק השינה".

ייתכן שהחמות הזאת היא החסידה שתישא בסופו של דבר את תינוקי, אך בינתיים גלגלי האובססיה שורטים לי את האספלט החם שבראש ומאיצים מהירותם. כעת האובססיה היא האמר אדיר וכבר מזמן אינה מתדלקת עצמה במחשבות בסגנון "אני חייב אייפד 2" או "מתי כבר יהיה לי אייפד 2", אלא דוהרת קדימה היישר אל "מגיע לי אייפד 2", ומשם ממשיכה ל"עד שכבר יש משהו שיכול לשמח אותי, איך יכול להיות שאין לי אייפד 2", ולפעמים גם מצפצפת על כל החוקים ופונה בחדות אל עבר "אין לי חבר, לפחות שיהיה לי אייפד 2".

אין לי חבר. לפחות שיהיה לי אייפד 2. מילא המשוואה החיוורת והעצובה הזאת, לו רק האייפד 2 היה מזכיר במשהו את גבר חלומותי, שהוא הלוא איננו לבנבן בשום אופן ומצד שני גם לא שחור, והוא בטח לא דקיק כל כך. לטובתו, מוטב שיהיה לו זיכרון הרבה פחות טוב, כי אחרת הוא ישנא אותי תוך חודש, ובואו נודה בזה - אין לי עניין בגבר כל כך נחשק ומחוזר. אני מעדיף לישון בשקט, אם לא אכפת לכם, ולא עם עין אחת פקוחה. עדיף שיהיה אחד כזה שקסמיו האמיתיים גלויים רק בפני, ורק אני יכול לראות את מלוא יופיו, בזמן שאחרים מביטים בנו בהשתאות ומצקצקים שמגיע לי יותר. בכלל, המשפט "לאביעד מגיע יותר" הוא בעיני הדבר היפה ביותר שאפשר להגיד עלי.

כך או כך, מגיע לי יותר ממה שיש לי עכשיו. מדי בוקר יושב ברמן ומנקר את עיני בתמונות של הילדים על האייפד שלו ברזולוציה, שלו ידעתי מה זה רזולוציה הייתי ודאי מחשיב לגבוהה מאוד. אולי, אני אומר לעצמי, זה הסדר הנכון - קודם להקים משפחה, ואז להצטייד באייפד 2 כדי להנציח אותה. אולי אני לא בשל לאייפד 2. אולי אין לי במה למלא אותו עדיין. "יש לך", עונים הקולות בראשי. ואצבעותי מקישות מעצמן באוויר, ושפתי לוחשות תפילה.

aviad.kissos@gmail.com



פעלולן קולנוע וינאי 'מתאבד', 1900



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו