בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נא להכיר: "The Refugee Voice", עיתון הפליטים העברי הראשון

הפליטים שנמלטו לישראל ממדינות באפריקה, רוצים שתקשיבו. או שתקראו את העיתון שלהם

תגובות

קידנה וטספאיי שנמלטו מאריתריאה, בני 25 ו-26 בהתאמה, מוטרדים מאוד מהדימוי שלהם בתקשורת הישראלית. הם גולשים באופן קבוע באתרי החדשות ג'רוזלם פוסט ו-ynet (בגרסה האנגלית), וקוראים מאות טוקבקים. מדובר, לדבריהם, בחוויה מבהילה. "אני לא קורא את הכתבות, רק את הטוקבקים, כי אלה האנשים שכותבים", מסביר קידנה, "וכשאני רואה שכולם נגדנו, ובלי שום סיבה, אני מרגיש נורא. זה פוגע. הרי אני לא מסיג גבול, כל העולם יודע מה המצב שלי. אנשים כאן צריכים ללמוד מה המצב".

רובם המכריע של מבקשי המקלט בישראל מגיעים, כמו קידנה וטספאיי, מאריתריאה. על פי דו"חות ארגון אמנסטי, זכויות אדם מופרות באריתריאה על בסיס יומיומי, וקיימת שם רדיפה אכזרית אחר מתנגדי שלטון ואקדמאים. בנוסף, מתנהלת באריתריאה מדיניות של חטיפה וגיוס כפוי של צעירים לצבא לתקופת זמן בלתי מוגבלת שעשויה להימשך עשרות שנים, עד שיברחו, ובמקרים אחרים עד שימותו. מי שמתנגדים לגיוס הכפוי, מתבטאים נגד המשטר או משתייכים לאחת הקבוצות הנרדפות במדינה - סובלים מדיכוי קשה ומעינויים חריפים.

צילום: רלי אברהמי

"נתונים בינלאומיים לגבי מבקשי מקלט אריתריאים מראים שלמעלה מ-80 אחוז מהאריתריאים בעולם מקבלים מעמד של פליט", מספר עודד דינר, מנהל מחלקת פעילות ומערכת ציבורית באמנסטי ישראל. "סביר להניח שהנתונים בישראל לא שונים. אני לא מאמין שלישראל הגיעו כל האריתריאים השקרנים, ולשאר העולם הגיעו דוברי האמת". אלא שבארץ, מכיוון ששום מערכת - הלכה למעשה - אינה מטפלת בפניותיהם של מבקשי המקלט, כמעט אף אחד מהם לא זכה עד כה למעמד של פליט, על זכויות האדם הבסיסיות הנובעות ממנו.

זהו, אם כן, הרקע לעיסוק האינטנסיבי של קידנה וטספאיי בדימוי התקשורתי שלהם: אותו פער, בלתי נסבל מבחינתם, בין המציאות לאופן שבו היא מתווכת. את הייאוש המשותף שלהם מהמבט הישראלי שלא רואה אותם, החליטו לנתב לעבודה מאומצת על עיתון הפליטים הראשון בישראל. הם קוראים לו "The Refugee Voice".

הגיליון הראשון, שראה אור בשבוע שעבר, הוא תוצר משותף של פליטים אפריקאים ומתנדבים ישראלים, שמראיינים, מתחקרים, כותבים, עורכים ומצלמים ביחד. ההחלטות מתקבלות באופן שיתופי, ומעלות נושאים שמטרידים את הפליטים על סדר היום. "אנחנו צריכים להילחם על החופש שלנו, על החיים שלנו, על העתיד שלנו", אומר קידנה. "אחרי הרבה שנים שאף אחד לא שומע אותנו, שמדברים עלינו ולא איתנו, סוף-סוף יהיה לנו קול, והקול הוא העיתון הזה".

מחלוקות פנימיות

בישיבת המערכת שחתמה את העבודה על הגיליון הראשון, במשרדי עמותת ARDC African Refugee Development) Center - המרכז לקידום פליטים אפריקאים), יושבים מבקשי מקלט מסודן, דרפור, אריתריאה וקניה לצד מתנדבים ישראלים, ועוברים על הכתבות. שרועים על ספות מרופטות וכיסאות פלסטיק, מעבירים חפיסות מסטיק מאחד לשני ומנשנשים אינג'ירה בהפסקות, הם בוחרים ביחד את התמונות שיפורסמו, מצביעים בעד שם לעיתון (בין השמות שנדחו: "מגדלור" ו"פליטים היום"), ומקריאים בקול את הכתבות המוכנות באנגלית.

העבודה המשותפת הזאת לא מובנת מאליה. לעתים קרובות, מבקשי המקלט נראים בעיניים ישראליות כקהילה אחת גדולה של גברים שחורים שהדמיון ביניהם גדול מהשוני. בפועל, מבקשי המקלט בישראל מגיעים מתרבויות שונות, מאסונות שונים, מדברים שפות שונות. המפגש ביניהם במשרדי העמותה, אחרי יום עבודה ארוך ומתיש, מעורר בהם שאלות לפחות כמו המפגש האינטנסיבי עם המתנדבים הישראלים.

במהלך הישיבה עולה הרעיון לכתוב טורי דעה בעד ונגד החזרה לדרום סודן, בעקבות קבלת העצמאות הצפויה במדינה. ג'יי ג'יי קובו מסודן, שמתגעגע לחברה שלו ששוהה בקניה הסמוכה ומאז ההכרזות על עצמאות חולם על המסע הביתה, מתנדב לכתוב בעד. אדם, שהגיע לישראל מדרפור, מתנגד בתוקף. הוא מתיישב ליד קובו, מדבר עמו בלוויית תנועות ידיים, מודאג.

העימות ביניהם לא פשוט: סודן כולה נקרעת זה עשרות שנים בין עימותים אתניים, דתיים ופוליטיים. יחד עם זאת, המצב בכל אחד מחלקיה שונה. קובו, שהגיע מדרום סודן, יודע שהיא צפויה להכריז על עצמאות בחודש יולי הקרוב. עוד אין לו דרך מהימנה לגלות אם המצב הביטחוני שם אכן השתפר, ואם המתקפות רבות ההרוגים שמדווחות מדי שבוע ייפסקו - אבל מפעילה אותו תקווה גדולה המנטרלת חלק מההגנות. בארגונים הפעילים למען זכויות אדם חוששים, לעומת זאת, מפני מלחמה נוספת שעלולה להתלקח באזור אם ממשלת סודן תסרב להכיר בעצמאותו של הדרום, ומתגובת המיליציות העצמאיות באזורי הגבול לשינויים ביחסי הכוחות הפוליטיים במדינה, בעיקר על רקע מאבקי שליטה סביב משאבי הנפט באזור. קובו יודע שהמצב מורכב, אבל מת לברוח מכאן ומקווה לטוב. לאדם, שמגיע מדרפור, חבל ארץ מוכה במערב סודן שרצח העם בו הוכרז בתור האסון ההומניטרי החמור כרגע בעולם, אין שום תקוות ממולדתו. רק דאגה גדולה.

באמנסטי מדווחים שבימים אלה הג'נוסייד בדרפור נמשך, התקפות המיליציות נמשכות, אפילו המצב בתוך מחנות הפליטים לא יציב והאו"ם אוסר על החזרת פליטים לאזור. "זה מסוכן לחזור", אדם מתעקש. "אתה לא יכול לקחת אחריות על החזרה של אנשים למקום הזה, לא לסודן ולא לדרפור". השניים מתווכחים בלהט, עד שמתקבלת ההחלטה לחכות ולראות איך מתפתחים העניינים בדרום סודן, לעקוב אחר עדויות מהאזור, ולפרסם עמדה מנומקת רק בגיליון הבא. הסערה שוככת. המתח נשאר.

במקרה אחר מתפלא סנגידה, אחד הפליטים הסודנים, כשטספאיי מאריתריאה מקריא בקול את הכתבה שהכין על מחנות העינויים שבהם כנופיות בדואים מתעללות בפליטים אריתריאים בסיני. "לא ידעתי שהבדואים כולאים אתכם", הוא אומר ביחס למאות נמלטים מאריתריאה שנתקלים על גבול סודן-מצרים בכנופיות משבט בדואי בשם רשאידה, שאנשיהן חוטפים או מפתים את הפליטים בשקרים שונים להתרכז בנקודה אחת, שבה הם כולאים אותם, כובלים אותם זה לזה, מתעללים בהם, ומסרבים לשחררם עד שישלמו כופר בסך 11,000 דולר לראש. סכום דמיוני עבור פליטים יחפים וחסרי כל.

הסודנים ששמעו בישיבה את פרטי הסיפור נדהמו. שעה ארוכה המשיכו לחקור את קידנה וטספאיי על מצב הפליטים האריתריאים בסיני ועל פרטי ההתעללות שהם עוברים. בפגישה מוקדמת יותר בפורום מצומצם, שלא בפני הסודנים, הפליטים מאריתריאה סיפרו שישנם גם סודנים שמוטרדים על ידי הבדואים במדבר, אבל לא סופגים עינויים דומים. הסיבה דתית: האריתריאים הנוצרים מעוררים רגשות קשים בקרב הבדואים; בין הסודנים, לעומת זאת, מוסלמים רבים, שמדברים ערבית ומתקשרים עם הבדואים בקלות, משיקים לתרבות שלהם, ולכן, על פי עדויות הפליטים, זוכים ליחס אחר כשהם נלכדים חסרי ישע במדבר. בהתחשב במתיחות הזאת, התחושה של אחדות גורל בהחלט אינה מתבקשת.

חזית ההסברה

זה התחיל כשמאיה פניג, בת 25, סטודנטית לעבודה סוציאלית עם רקע התנדבותי עשיר, תיכננה ליצור חוברות מידע לפליטים. "התנדבתי ב'קו לעובד' וראיתי שהפליטים מגיעים אלינו רק כשמפסיקים לשלם להם לגמרי. לא כשמשלמים להם פחות משכר מינימום, או כשהם עובדים 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע בלי הפסקה. על הדברים האלה הם לא מתלוננים כי הם פשוט לא יודעים שמגיע להם. התחלתי לחשוב איך אפשר להפיץ אינפורמציה בקרב הקהילה הזאת בנוגע לזכויות שלהם", היא אומרת.

גורם נוסף שדירבן היה פרסומן של הידיעות הראשונות, בנובמבר האחרון, על הקמת מחנה המעצר לפליטים ומהגרי עבודה בדרום הארץ, שתושלם עד יולי. השמועות על כליאתם הצפויה של 8,000-10,000 מבקשי מקלט (מתוך כ-33,000 השוהים בישראל, על פי אמנסטי), במתקן המעצר הזה, המוקף גדרות ומגדלי שמירה, עוררו בהלה גדולה. החלת מדיניות יד קשה כלפי מעסיקיהם של מבקשי המקלט, שהתרחשה בד בבד, גרמה גם היא לפאניקה. באין מידע נגיש בשפתם, השלימו הפליטים פערים בעזרת דגמים המוכרים להם מארצות המוצא שלהם.

"כשהשמועות התגברו, קיימנו פגישת חירום בניסיון להרגיע את ההיסטריה הכללית", מספרת פניג. "אני זוכרת איזו אמא שדיברה על זה שהיא ילדה את התינוק שלה בכלא קציעות, ומעדיפה למות מאשר להיכנס שוב לכלא. פליט סודני שישב אצלי בדירה סיפר לי שהוא שמע שהולכים לכלוא אותם 15 איש בתא, ולתת להם לאכול כף דייסה אחת ביום. לאנשים עם כל כך הרבה טראומות מאחוריהם זה נשמע כמו דברים נוראים שהם מכירים מאפריקה. זה עובר מפה לאוזן, ואצל הבן-אדם העשירי הסיפור כבר נשמע לגמרי אחר. האבסורד הוא שאנחנו, הישראלים, יושבים שם ב'קו לעובד', ויודעים הרבה יותר על החיים שלהם ומה שצפוי להם מהם".

השראה נוספת שאבה פניג מאחת הפגישות במסגרת ההכשרה שלה כעובדת סוציאלית, שבה שמעה שלקהילה הפיליפינית בישראל יש לא פחות מעשרה עיתונים קהילתיים ("עשרה!"). וכך, התכנון לפרסם עלוני מידע השתדרג אט-אט לחלום על עיתון משותף של פליטים ומתנדבים, הנועד לגשר על פערי המידע, ולצד זה, להעניק לפליטים הזדמנות להשתתף בשיח הכללי.

פניג גייסה לטובת העניין את תומר כמוס, בת 25 גם היא, סטודנטית לתקשורת במכללה למינהל, והשתיים יצאו לחפש שותפים לדרך. במהלך אחת הפגישות לקראת ההפגנה נגד הקמת מחנה המעצר, הזמינה פניג את הפליטים שפגשה להשתתף בהקמת העיתון. הם הגיבו בהתלהבות. "משם זה בעיקר עבר מפה לאוזן", היא אומרת. "לא הפצנו את ההזמנה בארגונים למען זכויות אדם, כי מהר מאוד היתה היענות רבה מצד מתנדבים ופחדנו שיהיו יותר מדי ישראלים. מאוד לא רצינו להפר את האיזון שמאפשר עבודה ביחד. גם ככה לישראלים יש הרבה מאוד כוח במפגש הזה, והם מאוד דומיננטיים".

אחרי שגייסו מימון חד-פעמי מנציבות האו"ם לפליטים, קיימו פניג וכמוס פגישה ראשונה - תחילה, עם הפליטים בלבד. "רצינו לשאול אותם אם הם בכלל רוצים ישראלים בפרויקט הזה. החלטנו שזה לא מובן מאליו". הפליטים הסכימו מיד. "ההתלהבות המידבקת שלהם ריגשה אותי", אומרת פניג. "לא חשבתי שהם יגיבו ככה".

במהלך החודשים הבאים עברו היא וכמוס, לצד שאר חברי המערכת, תהליך לא פשוט ולפעמים מתיש, של התקרבות והתרגלות. פניג מספרת שבתחילת העבודה המתנדבים-כתבים הישראלים היו מתקשרים אליה להתלונן שהשותפים שלהם מסננים אותם או לא מגיעים בזמן. "קראנו לזה ?זמן אפריקה'", היא אומרת. "אנחנו רגילים לעבוד בדרכים מאוד שונות, וזה מתסכל לפעמים, ברור, וגם נשברנו בדרך. היו פגישות שלא הגיע אף אחד. אני זוכרת שישבתי לבד בפגישה שרק ולאדי, הצלם הפרואני, הגיע אליה. זה היה באמצע תקופת מבחנים, ויש לך עוד אלף דברים בחיים. אז נשברנו, הפליטים נשברו, אבל בסוף אתה קם ודוחף את עצמך קדימה. ההרגשה היא שאנחנו עושים משהו מאוד חשוב עם האנשים האלה, שמאז שהגיעו לארץ רק משתיקים אותם".

על אף שהמטרה המקורית של העיתון היתה פנים-קהילתית - לדאוג שלפליטים תהיה נגישות לכל המידע שהם צריכים כדי להתקיים כאן - בתוך זמן קצר התברר שהרצון האמיתי שלהם הוא לפרסם את הדברים גם בעברית ובאנגלית. כלומר, לפנות למי שיש להם הכוח האמיתי לשנות את המצב: אלינו.

"הרצון הזה הוא טבעי, זו הדרך היחידה שיש להם כרגע להשפיע על הציבור שמקבל החלטות שיקבעו את מהלך החיים שלהם", אומרת פניג, "וזרמנו איתם, כי זה עיתון שלהם. בכל זאת אנחנו משתדלים לאזן את זה, כדי שלא נהפוך לעיתון של פליטים שכותב בשביל ישראלים". בסופו של דבר הוסכם שהעיתון יתפרסם בארבע שפות - אנגלית, טיגרינית, ערבית ועברית. האו"ם הסכים לממן עבור העיתון שכר סמלי למתרגמים, שנבחרו מתוך קהילת הפליטים, מתוך כוונה שהכסף יגיע למי שבאמת צריכים אותו.

החיים כהשפלה מתמדת

לאדם, בן 24, היה ברור על מה הוא מתכוון לכתוב כבר מישיבת המערכת הראשונה. בחודשים האחרונים ישראל פועלת ביתר שאת להחזרת פליטים דרום-סודנים ודרפורים לארצם תמורת פיצוי כספי, זאת למרות הסכנה הממשית שמרחפת מעל לראשם. כמה מחבריו כבר עלו על טיסה כזו, שהחזירה אותם למקום שעברו כל כך הרבה תלאות כדי לברוח ממנו. לאחר ששמע שחלקם נעצרו על ידי השלטונות, שיכנע את מערכת העיתון שחשוב לבדוק את המידע.

"אני בקשר עם המשפחה שלי בדרפור, והם אומרים לי - אל תחזור", הוא מספר. "המשפחה שלי חיה במחנה של אחד מארגוני זכויות האדם, שנותן להם שטיח לישון עליו באוהל. ככה זה מאז ששרפו לנו את הכפר ואת הבית. היום הערבים שולטים בסודן, ואם אתה לא ערבי, אין לך זכויות ואתה לא יכול לחיות בשלום. יש מיליציה בדואית של הממשלה שתוקפת עם מכוניות, רובים, סוסים. הם תקפו גם את הכפר שלנו, ופשוט איבדנו הכל, אפילו אוכל אין".

בעבר, כשהמיליציות תקפו, אדם התחבא במקום מסתור סמוך לכפר. "ראיתי בעיניים איך הורגים אנשים ביריות", הוא מספר. "אני יודע את השמות של ההרוגים, אני מכיר אותם, הם היו שכנים שלי. אחר כך נודע לי שבאותו יום אותה מיליציה הרסה חמישה כפרים, והרגה 75 אנשים". מאז, הוריו של אדם חיים עם אחיו במחנה פליטים. גם שם המצב רחוק מלהיות מזהיר. "אסור לצאת מהמחנה, ובלילות יש תקיפות גם בתוכו", הוא אומר. "היום למשפחה שלי אין כלום, ואין שום דבר לעשות עם זה".

הידיעה שחלק מהחברים והשכנים שלו חוזרים למקום המסויט ההוא הטרידה אותו, ואדם החליט לברר בעצמו מה עלה בגורלם של החוזרים לסודן. "ב-15 בדצמבר טסו חזרה 150 סודנים (מאז אורגנה טיסה נוספת במארס, והבאה מתוכננת לחודש אפריל)", הוא מסביר. "אני מכיר אותם. השגתי את הטלפונים והתקשרתי למשפחות שלהם בסודן. ההורים של זכריה, חבר שהכרתי בישראל, אמרו לי בטלפון שלקחו אותו, והם לא יודעים איפה הוא. הם שמעו שהוא נרצח, ואפילו לא נתנו להם הזדמנות אחרונה לראות אותו. שלושה חוזרים נוספים אני יודע בוודאות שנעצרו. דיברתי עם המשפחות שלהם, הן לא יודעות איפה הם. אני לא יודע אם הם בחיים, אבל אני יודע שמאוד קשה להישאר בחיים בכלא הסודני".

אדם מכיר את הכלא הסודני מבפנים. עוד בדרפור, כששמועות הזהירו מפני טבח מתקרב בכפר שלו, אירגן סטודנטים מהאזור בכנסים שבהם דיבר עם חבריו נגד הממשלה. "נפגשנו עם סטודנטים והסברנו להם שהממשלה מבצעת ג'נוסייד בדרפור", הוא אומר. "יותר מ-300 אלף אזרחים נהרגו. אמרתי להם: אנחנו יכולים לחיות פה בשלום. מדי פעם עצרו אותי ואת החברים שלי, כי ניסינו לשנות דברים, רצינו לשנות את סודן. אמרו לנו: ?אתם שייכים לאמריקה, אתם שייכים לישראל'. בסודן אלו מילים קשות. אם אתה רק מזכיר את המילה ?ישראל', יכולים להרוג אותך. ישראל וארצות הברית הן אויב גדול בעיני המשטר בסודן. אבל כבר לא היה לנו אכפת. אירגנו המון סטודנטים ביחד, ודיברנו במיקרופון. אמרנו להם שהממשלה מדברת כל הזמן דברים רעים על ישראל ואמריקה, אבל אנחנו לא רואים את ישראל באה להרוג אפילו אזרח סודני אחד. מאיתנו לא רואים את ישראל באה לשדוד ולגנוב מאיתנו ולהרוס לנו את הבתים כמו שהממשלה עושה. בתוך הקולג' אמרנו את זה!"

אדם שילם מחיר אישי על הפעילות שלו. המשטרה המקומית עקבה אחריו בדרכו חזרה מהכינוס בקולג', ועצרה אותו. "הייתי בכלא שבועיים. חבר שלי היה שם שנה שלמה", הוא אומר. "בכלא מרביצים לך כל היום כדי להוציא ממך מידע, ומשתמשים בעיקר בשוקים חשמליים. לחבר שלי חרתו על הגב את האותיות UPF, כי הוא פנה ל-Universal Peace Federation (ארגון גג שמאגד תחתיו ארגונים ועמותות שפועלים להשגת שלום באזורים שונים בעולם). אני, יחסית, יצאתי בסדר".

כשהוא מכיר לאשורה את תמונת המציאות הזאת, אדם החליט שהוא חייב לעשות כל מה שהוא יכול כדי לשכנע אחרים שלא לחזור לסודן. הכלי שעומד לרשותו כרגע הוא העיתון. ביחד עם כמוס חיבר כתבה על החזרה לסודן. הוא ציטט את המקורות שלו בסודן, כמוס השיגה מידע מגורמים ישראליים. כששמעו שטיסה נוספת יוצאת לדרך, ניסו השניים לאתר את ההסעה שמובילה את הפליטים מהתחנה המרכזית לשדה התעופה בן גוריון, לראיין את הפליטים החוזרים לארצם, להבין מה המוטיבציה האמיתית שעומדת מאחורי הרצון שלהם לחזור, ואם הופעלו עליהם איומים או לחלופין פיתויים מצד גורמים שונים בממשל הישראלי.

במקרה הזה, גם הפניות של כמוס לגורמים ישראליים וגם הקשרים של אדם בתוך קהילת הפליטים לא עזרו. החזרת הפליטים לארצות מולדתם היא נושא רגיש, אף גורם מעורב לא מוכן לדבר בנושא, וגם הפליטים עצמם נשמעים כמו מי שהזהירו אותם טוב-טוב שלא לספר דבר. לטיסה הבאה, אדם אומר, הוא מתכוון להיערך טוב יותר ומוקדם יותר.

בגיליון הבא אדם יסביר בטור דעה משלו, גם לקהל הישראלי, למה חלק מהדרום-סודנים והדרפורים בישראל בוחרים לחזור למולדת. "אנשים חושבים שהפליטים חוזרים לסודן כי טוב שם - זה לא בגלל שטוב שם", הקול שלו מתרומם. "לחלק מהחברים שלי שחיים פה בתל אביב אין אפילו שקל", הוא אומר, נאבק בעצמו, מתבייש אבל כועס. "לא להתקלח, לא לאכול. אני יודע שאם החודש לא תהיה לי עבודה, אני אצטרך לעזוב את הדירה הזאת. אני מכיר עשרה חברים שפיתחו בעיה נפשית. הם יושבים בתוך עצמם, לא אוכלים, לא עושים כלום. אתמול בלילה, חבר שלי, עבד אל-עזיז, ניסה להתאבד מרוב רעב. הוא קפץ מהחלון, נפצע, ועכשיו הוא בבית חולים, מתאושש. הוא לא היחיד".

אדם מדבר בשטף, בכעס, בייאוש. הוא וחבריו לא יודעים בביטחון מה המצב בסודן או בדרפור כרגע. העדויות מבולבלות, סותרות, ואינטרסים רבים מעורבים בהן. סביר להניח שהביטחון האישי עדיין נמצא שם תחת ערעור מתמיד. ולמרות זאת, פליטים רבים מרימים ידיים ומבקשים לחזור הביתה. הקושי המתמשך של החיים כאן, בארץ זרה ולא מסבירת פנים, מייאש אותם. ביד אחת המדינה מונעת ממבקשי המקלט לעבוד, וביד השנייה מסרבת לספק עבורם תנאי רווחה מינימליים שיאפשרו להם להתקיים כאן, גם אם בצמצום. אם היתה מדיניות ממשלתית ברורה, אופק בהיר, סיכוי להשתפרות של המצב - אולי המצוקה היתה חמורה פחות.

"היעדר המדיניות וטמינת הראש בחול הם אם כל חטאת", אומר עודד דינר מאמנסטי. "והמדיניות החדשה שמתרקמת והולכת בישראל היא לא יותר טובה. ישראל אוהבת לדבר במונחים של הרתעה, והמדיניות החדשה היא מדיניות של הרתעה. כלומר, אנחנו צריכים להקשות על חייהם של מבקשי המקלט, כדי שלא יבואו. זה לא רק לא מוסרי, זה גם לא סביר. כשאנשים נמלטים על חייהם הם לא בודקים מה אחוזי קבלת מבקשי המקלט בארץ שהם מגיעים אליה. הם בורחים - אין להם ברירה".

את החיים כהשפלה מתמשכת אפשר לקרוא כעת על פניו של אדם - נשקף מהם עינוי קשה מנשוא. הוא נשבר. הדמעות שוטפות אותו, וגם המילים. "בגלל כל המצב הזה אנשים חוזרים עכשיו לסודן. לא בגלל שטוב יותר בדרפור. יש פה הפגנות נגדנו, בבני ברק תקפו סודנים, באשדוד, באילת. אני מפחד. זאת הסיבה שחלק מהאנשים אומרים - נחזור הביתה. אנשים לא יודעים מה קורה שם, ומקווים לטוב. אבל האמת היא שאנשים בדרפור חיים במחנות ונמצאים בסכנה. המצב רע מאוד. אנשים צריכים לדעת את זה".

עיתון ארבע-לשוני

העיתון מודפס ב-5,000 עותקים בבית הדפוס "סולאן", היחיד שהסכים להוציא כמות כל כך קטנה של עותקים. יש בו 16 עמודים, שמחולקים לידיעות חדשותיות, כתבות מגזין, מדור בריאות, וגם מדור תרבות ובו סיקור של אירועים קהילתיים וביקורת מסעדות אפריקאיות. מדור אחר ("בהשראת ?טיים אאוט'", צוחקת כמוס), יציג בכל גיליון ראיון היכרות קצר עם אחד מהמשתתפים בהפקת העיתון. בכל עמוד תופיע אותה כתבה בארבע שפות שונות, עניין מורכב מבחינה גרפית, אבל עם נימוק עקרוני: "הרציונל הוא שזה לא ייראה כמו ארבעה עיתונים שונים שמחוברים יחד, אלא כמו עיתון אחד בארבע שפות", אומרת פניג. "המטרה היא שיהיה קול אחד לקהילה, מקום שבו אנשים מכל מיני תרבויות נפגשים".

למרות התסכולים שבדרך והפיתוי שבעבודה על הטקסטים לבד, המערכת התעקשה על עבודה משותפת, לא היררכית, אפילו מסובכת. "יכולנו לכתוב הכל לבד, לראיין, לערוך. הרבה פעמים אתה כבר רוצה שיהיה מוצר מוגמר", אומרת פניג. "אבל אם מחליטים שעובדים ביחד, זה אומר שבוחרים תמונות ביחד, בוחרים כותרות ביחד, וכולם כותבים. נראה לי שאפילו לי, אחרי שנים של התנדבות עם פליטים, היה משהו בפנים שרואה אותם כיותר חלשים, קצת פחות מבינים עניין", היא מודה. "אני חושבת שאחרי חודשיים של עבודה בעיתון, כשהם באמת כתבים לכל דבר ועניין, זה משנה משהו".

העבודה מתנהלת כך שסביב כל רעיון לכתבה מתגבש צוות קטן של שניים-שלושה כתבים, פליטים ומתנדבים ישראלים, שעובדים ביחד בניסיון לנצל את היתרונות שיש לכל אחד מהצדדים בהשגת מידע רלוונטי. בנוסף, מספר עיתונאים ישראלים (בהם הח"מ) שימשו יועצים לענייני כתיבה ותחקיר לעיתונאים הטריים. "אני זוכרת שבפגישה הראשונה של המערכת, דומוז (אחד הפליטים האריתריאים) וקידנה שאלו אותי: ?אנחנו יכולים לכתוב שהמדינה מתייחסת אלינו כמו כלבים?'" אומרת פניג. באריתריאה, הם מספרים, אין עיתונות חופשית. יש עיתון אחד, ערוץ טלוויזיה אחד ותחנת רדיו אחת, וכולם שייכים לאיסאייס אפוורקי, הדיקטטור העומד בראש המדינה. כאן, הם מסתגלים בזהירות לכללים החדשים.

העבודה העיתונאית שחבורת מבקשי המקלט האלה ניהלו בחודשים האחרונים לא היתה מביישת גם מערכות תוכניות תחקירים מבוססות. "כשאדם, למשל, שמע שחברים של חברים שלו נעצרו אחרי שחזרו לסודן, והתחלנו לחשוב למי נתקשר, איזה טלפונים אפשר להשיג, איך נגיע הכי קרוב למי שמכיר אותם - היה לנו נורא קשה לתקשר בהתחלה. בטח למצוא סוג כזה של מידע", מספרת כמוס, "אבל בסוף זה קרה".

ייתכן מאוד שדווקא חוסר הניסיון התקשורתי של כל המעורבים בעניין סייע ליכולת של כל הצדדים לעבוד ביחד. "אני לא באה מעולם העיתונות", אומרת פניג, "אז אני קצת כמו הפליטים במובן הזה - לומדת תוך כדי איך התהליך הזה עובד. אבל אני שמה את זה על השולחן. אני אומרת להם, שמעו, אני לא יודעת איך כותבים כתבה", היא צוחקת, "בואו נלמד את זה ביחד".

"אני חושבת שהעיתון נותן להם מקום לספר את הסיפור שלהם כמו שהם רוצים להיות מוצגים, ממקום של כוח", אומרת פניג. "להגיד - אני לא איום קיומי, אני בן אדם אינטליגנטי, עם כישורים, שיכול לכתוב. זה מדהים שהאנשים האלה, שכל היום שוטפים כלים ונמצאים בתחתית הסולם החברתי פה, יכולים להגדיר את עצמם ככתבים וצלמים, להשתמש במוח שלהם, ויש להם מוח אדיר. הם לא הצרכנים ולא הנזקקים הפעם - הם נותני השירות".

מכתבים למערכת

קידנה הגיע לישראל מאריתריאה לפני ארבעה חודשים, משאיר מאחוריו חברים לדרך שלא שרדו אותה ("בסיני אתה לא מסתכל לאחור"). הוא נמרץ, חייכן, צעיר ומאוד קשוב. כששמע על הקמת עיתון הפליטים, במהלך ביקור מקרי בעמותת א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל), החליט שזאת הדרך שלו לנסות להציל את מי שאפשר. "מרגע שהגעתי לישראל הבנתי שאין לנו דרך לתקשר עם הישראלים, וגם לא בינינו לבין עצמנו", הוא אומר. "הרגשתי שחייבים למצוא פתרון למצב חסר הקול שלנו. אנחנו צריכים שישמעו אותנו. אנחנו לא יכולים להישאר voiceless".

קידנה חבר לטספאיי, שקט יותר ומעט ביישן, שהגיע מאריתריאה כבר לפני שלוש שנים. האנגלית של טספאיי שוטפת פחות, אבל העברית שלו טובה בהרבה מזו של רוב הפליטים. יחד הם יצאו לחקור מה מצבם של הפליטים האריתריאים הלכודים כעת בסיני. "שמענו שחלק מהפליטים עוד מוחזקים שם, אז העלינו את הרעיון בפגישת המערכת", מספר קידנה. "רצינו להציל אותם. היה חשוב לנו להעביר את הניסיון הנורא הזה הלאה". טספאיי וקידנה ידעו בשלב זה ש-250 אריתריאים נחטפו ופותו על ידי בדואים בני שבט רשאידה לבוא איתם, ומוחזקים על ידם בתנאים תת אנושיים במדבר.

"הבנו שיש כמה אריתריאים שהצליחו להיחלץ מהמחנה הזה בסיני ונמצאים בישראל, בבית המעצר בקציעות", אומר טספאיי. "בקציעות אנשים מהקו החם (נציגי עמותת מוקד סיוע לעובדים זרים) מבקרים את העצורים אחת לכמה זמן. דרך נציגה של הקו החם העברנו כרטיסי טלפון לארבעת הפליטים שהגיעו, כדי שנוכל לראיין אותם בטלפון. ככה הם סיפרו לנו על הגיהנום שעבר עליהם. איך הם היו קשורים זה לזה בשלשלאות ברזל במשך יותר מחודשיים. איך היכו אותם מהבוקר עד הלילה, והכריחו אותם להתקשר לכל מי שמכיר אותם ולבקש כסף. כדי שיבכו, היכו אותם יותר. עם מקלות, עם ברזלים. את תשע הנשים שהיו שם אנסו כל יום, לפעמים בצד, לפעמים לפני כולם".

ארבעת הפליטים סיפרו לקידנה וטספאיי בטלפון שהתזונה היומית במחנה העינויים היא עגבנייה אחת ופרוסת לחם, כשבקבוק אחד של מים צריך להתחלק בין 40 אנשים. בגלל הזיהום שבמים, רבים מהכלואים חלו. "בכל פעם שמישהו היה צריך להשתמש בשירותים, עשרות האנשים שקשורים אליו בשלשלאות היו חייבים ללכת איתו", הוא מסביר. "ככה, מהר מאוד, כל מה שהיה במחנה הפך לשירותים מאולתרים. התנאים שהם תיארו היו מטורפים, לא אנושיים".

כשארבעת הנמלטים, שלושה גברים ואשה בהריון, שוחררו מקציעות והגיעו לתל אביב, קידנה וטספאיי יצרו איתם קשר. "הכנו כמה שאלות מראש וראיינו אותם", קידנה מספר. "הם ישנו בכנסייה הניגרית (ברחוב נוה שאנן), על כיסאות. ניסו לספק להם שמיכות וכאלה דברים, אבל אין שם אפילו מספיק כיסאות לכולם. הם סיפרו לנו שבסיני יש עדיין מאות חטופים, שמחכים ל-10,000 דולר לראש וגוססים לאט. הם היו לגמרי בפאניקה". ציון, אריתריאית בת 28 ובעיצומו של הריונה הראשון, אחת מהארבעה, היתה המומה במיוחד. בעלה היה לכוד בידי הבדואים, וקשה היה לה לדעת אם הוא ישרוד את ההתעללות הזאת. "אני צריכה עזרה", אמרה, מנגבת את העיניים, "אני צריכה עזרה עכשיו".

באמצעות ארבעת הפליטים, השיג טספאיי את מספר הטלפון של טדרוס, אריתריאי שנמצא במחנה העינויים בסיני, ומתרגם עבור הבדואים. גם הוא מוחזק במקום בעל כורחו ויודע שכל התנגדות שלו תגרור אלימות ועינויים, אבל בהשוואה לפליטים שאינם מועסקים על ידי הבדואים, מצבו טוב, מעידים הפליטים שהגיעו לארץ. "בקושי הצלחתי להשיג אותו, אבל התעקשתי להבין ממנו מה המצב שם כרגע", אומר טספאיי. "ככה גילינו עוד מידע על הלכודים, מי נמצא שם, כמה אנשים, מה השמות שלהם. ניסינו למפות את הסיוט שמתרחש שם בזמן שאנחנו פה". מאז, הצליח גם בעלה של ציון להימלט לתחומי ישראל. כרגע הוא מוחזק בקציעות, אבל הלחץ על פניה של ציון מתחיל לפוג.

הכתבה בעיתון, הם מקווים, תעורר את העצבים הרדומים של האמפתיה הישראלית, עד שמישהו יחליט לעזור להם. "העיתון הזה יותר חשוב מהכל", אומר קידנה. "חשוב שנוכל לכתוב על הסיטואציה היומיומית שלנו. אני מקווה שהוא יצליח לשנות במשהו את העמדה של הציבור הישראלי. אני מקווה שיבינו אותנו. אני יודע שישראל קטנה, אני מבין הכל, אבל אין לנו ברירה. אנחנו לא יודעים מה העתיד יביא לנו, אבל עכשיו אריתריאה לא בטוחה, ולכולם מגיע ביטחון וחיים, גם לנו. עדיין צריך להתייחס אלינו בהבנה ולמצוא פתרון. לסגור את הגבול זה לא פתרון. לקחת לנו את הוויזות זה לא פתרון. לכלוא אותנו במחנה מעצר זה לא פתרון".*

* את הגיליון הראשון של "The Refugee Voice" ניתן לקרוא בגרסת PDF בכתובת: www.therefugeevoice.com

תגובת משרד הפנים

סבין חדד, דוברת משרד הפנים, מסרה בתגובה לטענות העולות מן הכתבה:

1. ההטסה המדוברת הנה הטסה מרצון, של קבוצה שביקשה לסייע לה לשוב למדינתה. הנושא תואם בכל שלב ובוצע בשיתוף עם משרד החוץ, האו"ם וכל גורם חיצוני ופנימי רלוונטי. יש להפנות השאלה לגורמים הרלוונטיים.

2. רשות האוכלוסין וההגירה אמונה על ארגון הטיסה, על כל פרטיה. הטסים הם סודנים ולגבי כולם הובטח כי אין סכנה הנשקפת לחייהם. ככלל, מאחר שכל הנוכחים בטיסה עשו זאת מרצונם, אין זה רלוונטי מאיזו מדינה הם.



פליט אזוק בגבול מצרים-סודן. התעללות במדבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו