בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | סוכריה שחורה

אני הילד שעשה את כל הדרך מטירה עד למכונית המנהלים

תגובות

השבוע קיבלתי אוטו חדש. לא סתם אוטו, מכונית מנהלים. מעולם לא היתה לי מכונית כזאת ומעולם גם לא הייתי מנהל. זה עולם אחר, עולמם של המנהלים. אתם חייבים לנסות בשביל להבין על מה אני מדבר. פתאום מרכב קטן עם מנוע חלש יש לי מכונית ענקית שאני לא יודע להחנות בכלל. מזל שיש חיישני רוורס, לא שהצלחתי לחשב על פי עוצמת הצפצופים את המרחק מאחור, אבל שמחתי מאוד שיש לי חיישני רוורס. אילו הממשלה לא היתה כל כך גזענית היא היתה מתקינה לכל ערבי חיישני רוורס על חשבונה. הילדים הערבים תמיד משחקים בחצרות מאחורי המכוניות וחובתה של המדינה לשמור על חייהם. זה גם יותר פשוט מלהתחיל לבנות עכשיו מגרשי משחקים לילדים ערבים.

אז קיבלתי מכונית מנהלים. שחורה. עם מנוע טורבו שיודע לייצר 156 כוחות סוס ב-6,000 סל"ד. מכונית עם מושבי עור שחורים, עם כפתורים על ההגה שנושאים שמות כמו: בקרת שיוט, הגבלת מהירות, הפעלת טלפון. כל לחיצה משנה מסך, ויש הרבה מסכים במכונית החדשה. גם על המערכת אני שולט דרך כפתורי ההגה. איזו מערכת נפלאה. מעולם לא שמעתי את רשת ב' ברורה כל כך.

"תקשיבו תקשיבו", הוריתי לאשתי ולילדים בנסיעה לטירה מיד עם קבלת המכונית החדשה. "אתם שומעים את זה?" צעקתי כשאני מגביר את עוצמת הקול בלחיצות עדינות על ההגה, ומחליף תחנות בעזרת גלגל. "מדהים", אמרו הילדים וביקשו שאגביר. "זה נורא", אמרה אשתי, ואני מיד הטחתי בה שהיא לא יודעת לפרגן. "במקום ליהנות מאיכות קול כזאת את טוענת שזה נורא?"

"התכוונתי לסיפור הזה ברדיו על הפלסטינים שנאשמו באונס הילד".

"למה את הורסת?" נזפתי בה והחלפתי תחנה.

הייתי חייב לנסוע לטירה. לנסוע לאט, הכי לאט שאפשר, להביט סביב כדי שאנשים יזהו אותי ויידעו שזה אני שנוהג באוטו השחור המפואר. שגם אני, בסופו של דבר, סוג של סיפור הצלחה. ושכן, אפשר להתפרנס ואף להתעשר מכתיבה. למרות שזאת לא האמת, אבל איש אינו צריך לדעת איך בכלל קיבלתי מכונית יפה כזאת.

זה התחיל מצעקות. באותו בוקר הגעתי לישיבה עם המפיק הראשי של החברה שאני עובד בה. הוא דרש לדעת כיצד התסריטים מתקדמים ורתח מזעם כשהבין שיש סיכוי שבגללי החברה לא תעמוד בלוח הזמנים שלו התחייבה לפני הגופים המשדרים, וכך יצטרכו לדחות את הצילומים, דבר שיגרור נזקים כלכליים. המפיק, שהבחין שאני סובל מחמרמורת, התחיל לצעוק עלי כמו שלא צעקו עלי מאז שסיימתי את בית הספר היסודי. ואני, רגיש בעקבות עוד ליל שתייה, מופתע מהצעקות, התחלתי פשוט לבכות.

המפיק לא ציפה שסופר מכובד כמוני, יום לפני טקס הענקת פרס ספיר, יתחיל לייבב כמו ילד קטן. הוא חיבק אותי מיד, ביקש מהפקידה להביא כוס מים, הביא לי ממחטות לנגב את הדמעות והתחיל לטפוח לי בעדינות על הגב כשהוא אומר "די, די, סליחה", אבל הבכי פשוט לא נפסק. "אני כל כך מצטער", המשיך המפיק, "אני לא התכוונתי, רק רציתי שתעבוד, נו תפסיק, אתה קורע את הלב, מה אני יכול לעשות בשביל שתירגע? די, אני מת עליך, אתה יודע שאני אוהב אותך. אתה יודע מה, אני מביא לך אוטו חדש. לא סתם אוטו, אוטו מנהלים. מה אתה אומר?"

ההורים שלי היו מופתעים כשיצאו החוצה למשמע הצפירות. איזו צפירה יש למכונית המנהלים החדשה, צפירה עם אופי, צפירה שאתה לא יכול להישאר אדיש מולה.

"תתחדש", אמרו ההורים. "כמה עלה?" שאל אבא בגאווה ואני, שרציתי מאוד שיחשוב שקניתי את האוטו, זרקתי "מאתיים" בנימה של שאלה.

"זהו?" הוא שאל, מופתע.

"השאר בתשלומים", הוספתי, כשכולנו ממשיכים לשבת במכונית.

"מה, אתם לא יורדים?"

"לא. חייבים להמשיך בנסיעה".

זה כל כך מעצבן, הרחובות האלה של טירה, איך הם מצפים ממני לנסוע עם מכונית כזאת בכבישים משובשים ומלאי בורות. חוסר התחשבות כזה במנהלים עוד לא ראיתי. עם כל הכבוד לכבוד, חשבתי לעצמי, אני צריך להפחית את תדירות ביקורי אצל ההורים.

זה מדהים איך שאוטו כזה משפיע על התחושה הפנימית. אני נוהג ויודע שאני מחזיק את ההגה אחרת, במעין תחושה של ביטחון עצמי. אני מביט אחרת על הנהגים שעוצרים לידי ברמזורים, כאילו יש לי יותר שליטה על החיים שלי, כאילו פענחתי את סוד ההצלחה ומעכשיו אני עובר מהמורות וקשיים עם ציריות אימתניות ומתלים רחבים.

עכשיו, כשאשתי שיושבת לידי מותחת את רגליה לכל אורכן, אני יודע שהיא מרגישה שעשתה את הבחירה הנכונה. הילדים ישנים מאחור עם חיוך על השפתיים, יודעים שאני תמיד אהיה שם למענם. כמה גאווה ממלאת את ליבי כשאני חוזר אל החניה מול הבניין ויודע שזה האוטו הכי יקר ברחבה. אני הילד שעשה את כל הדרך מטירה עד למכונית המנהלים השחורה. אני זה שיוכיח לכולם שאפשר, פשוט אפשר, צריכים רק להאמין.

"בוא'נה", אמר לי שכני, הדוקטור לאמנות, בבוקר למחרת כשנפגשנו בחדר המדרגות, "הבניין הזה הולך ומידרדר, איזה פחד".

"מה קרה?" שאלתי בבהלה.

"נראה לי שעברו לפה ערסים כבדים", הוא אמר, "לא ראית את המכונית השחורה שחונה מול הבניין?"



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו