בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים | בדרכו של ג'וליאנו מר-חמיס, בפעם האחרונה

מחנה הפליטים ג'נין המשיך השבוע בשגרת ההישרדות שלו. רק ליד התיאטרון שהקים וניהל ג'וליאנו מר-חמיס התאבלו על מותו מירי מתנקש. מסע בין ג'נין לרמות מנשה

תגובות

צעירה צנומה בלבוש מסורתי עמדה ביום שלישי השבוע בחצר "תיאטרון החופש" במחנה הפליטים ג'נין ולחלוחית בעיניה. אריג' הייסי, בת הכפר סאנור, קבעה להיפגש היום עם ג'וליאנו מר. בשולי המולת התקשורת, שבאה לכאן למסיבת העיתונאים לרגל הצגת התיאטרון האחרונה של מר, הצגת חייו, הצגת מותו, עמדה הייסי ושתקה, מבטה כבוש ברצפה.

היא בת 21 והיא כתבה מחזה. "החבר, זמן תרנגול", קראה לו, כשם שיר ערבי מסורתי. יום קודם עוד שיננה בביתה קטעים מהמחזה, לקראת פגישתה הקובעת עם מר, שבה רצתה לקרוא לו קטעים מהמחזה. אמרו לה שמר הוא האיש שיוכל לעזור לה להגשים את חלומה להיות שחקנית. לפני כשבועיים אזרה אומץ, ניגשה אליו באכסדרת התיאטרון ברמאללה וסיפרה לו על חלומה, אבל תיארה את הבעיה שלה: קולה חלש מדי. מר אמר לה אז, בקולו הרועם: "את זה תשאירי לי, אני אפתור לך את הבעיה" - והזמינה לפגוש אותו השבוע בג'נין.

הפגישה הזאת כבר לא תצא לפועל עוד לעולם; בערבה נרצח מר. עכשיו עמדה הייסי בחצר תיאטרון החופש, מבוישת ונבוכה, עתידה המקצועי כמו לוט בערפל - אין עוד מי שילמד אותה לשחק בקול גדול - ואמרה חרש: "עד אתמול הייתי בטוחה רק ב-70% שאני רוצה להיות שחקנית. עכשיו אני בטוחה ב-100%. הוא רצה שאנחנו נגשים את החלום שלו. עכשיו זה החלום שלנו ועלינו להגשימו". ומה החלום? שאלתי. הייסי שתקה לרגע ואמרה: "חורייה", חירות. במלה אחת.

תיאטרון החופש לבש השבוע שחורים. בדים שחורים אפפו את קירותיו החיצוניים, דגלים שחורים התבדרו ברוח בחצרו. אבל גדול. האולם הצנוע והמטופח, על ספסלי העץ הפשוטים שלו וקירותיו המשוחים שחור, שמם מאדם. רק לפני כמה שבועות ראיתי כאן את "עליסה בארץ הפלאות", שהעלה ג'ול. רק לפני כמה שבועות המתה החצר הזאת עשרות ילדים נרגשים ורועשים שבאו להצגת התיאטרון הראשונה בחייהם.

אתמול סבבו בה עשרות אנשים בדומייה, הלומים ועצובים, נאחזים זה בזה, בהצגת התיאטרון האחרונה. המסך ירד, סוף. מסך לבן אפף את הבימה, בקדמתה הוצב שולחן עם כמה כסאות עץ ותמונותיו של ג'וליאנו מר, שכאן הוא נקרא ג'וליאנו חמיס, מעטרים אותו. בישראל הוא היה מר, כשם משפחתה של אמו הפלמ"חניקית וכשם משפחת סבו הרופא, מדביר המלריה מראש פינה. בג'נין הוא נקרא חמיס, כשם משפחת אביו, הפעיל הקומוניסטי הערבי-נוצרי.

העיר ג'נין המשיכה השבוע בשלה, רק כרזה אלקטרונית על גג "סינמה ג'נין" המשופץ, שהציגה את דיוקנו של מר-חמיס, הזכירה את מה שקרה כאן חצי יממה קודם. גם מחנה הפליטים המשיך בשגרת הישרדותו, כאילו כלום, כמה שעות אחרי הרצח. לא כרזות ולא דגלים שחורים, רק ילדים שמסתובבים באפס מעשה. לא כולם אהבו כאן את התיאטרון הזה, על הצגותיו הנועזות במונחי המחנה. האבל על רצח הרוח החיה שלו ניכר אך ורק בחצרו.

נכנסתי לאולם הריק והחשוך, היפה כל כך בפשטותו, והתיישבתי מול הבמה השוממה. שקט מעיק עמד בחלל. עליסה מארץ הפלאות כבר לא כאן, ספק אם תשוב. רק לפני כמה שבועות אמר כאן מר לקהל הרועש שהשתתק באחת: "אתם תראו כאן הצגה מסוכנת עם מסרים חתרניים", ולא ידע מה הוא שח.

דיוקנו של מר מוצג עכשיו בכניסה למתחם התיאטרון כשהוא מניף שתי אצבעות, עטור זקן מאפיר, מבטו נוקב ועיניו הנבונות חודרות כתמיד. "חלל החופש והתרבות, ההוגה הפלסטיני, ג'וליאנו חמיס", כתוב על כרזת ההנצחה. מואזין המחנה קרא לתפילת הצהריים, מסיבת העיתונאים של זכרייה זביידי, מנהל התיאטרון, אך זה הסתיימה, אבל איש לא רצה להסתלק מכאן, כמו אחרי הלוויה עצובה במיוחד.

קומץ המתנדבות צהובות השיער מאירופה, עיניהן אדומות מבכי, העיתונאים מרשתות הטלוויזיה הערביות והישראליות ופעילי התיאטרון עמדו דומם. הנהלת התיאטרון חילקה גילוי דעת: "ג'נין, עולם התרבות הפלסטיני וילדי החופש איבדו את החלל, ג'וליאנו חמיס, שנקטל בכדורים שחורים. הוא היה מופת של לוחם חופש לילדי המחנה, סמל התרבות והמאבק... תיאטרון החופש יישאר סמל לחופש. אילו ראו הכדורים שפגעו בו בגבו את עיניו, הם היו מבקשים מחילה".

ילד קטן סבב במקטורן-שלל של מג"ב, גדול בהרבה ממידותיו הזעירות. תמונת צ'ה גווארה תלויה על אחד הקירות ועכשיו תלויה לצדה תמונת חמיס, והדימיון מקיר יזעק. הנה אמא ארנה עם הילדים השחקנים שלה, הנה תמונות התיאטרון. מישהו מספר שבעיצומו של מבצע "חומת מגן", שהחריב כליל את מרכז המחנה הזה, סבב ג'ול הלום בין ההריסות, נוגע בפניהם של ילדי המחנה בדומייה. גם תמונת רסאן כנפאני, הסופר הפלסטיני שישראל חיסלה בביירות בשנת 1972, תלויה על הקיר.

מדי פעם עולה קול בכי חרישי מאחד המשרדים. עצוב כאן היום, עצוב מאוד. איסמעיל אל-חטיב, אביו של הילד אחמד, שנהרג בידי חיילי צה"ל לאחר שהעז לאחוז ברובה צעצוע, ואחר כך תרם אביו את אבריו לחולים ישראלים, נמצא גם הוא כאן. תמונת ילדו על הקיר. גם איסמעיל היה חבר של ג'ול. הוא פגש אותו בפעם האחרונה בערב הירצחו, בבכורת "הכיסאות" של יוג'ין יונסקו ברמאללה, ההצגה האחרונה שחמיס היה שותף בבימויה.

אנחנו יוצאים בלב כבד מהתיאטרון אל הרחוב ההומה, אל זירת הרצח. יום קודם יצא ג'וליאנו באותה דרך, בנו התינוק והמטפלת הפלסטינית שלו מבית לחם יושבים לצדו במכונית האדומה, עושים דרכם בשלווה מהתיאטרון לביתם שנמצא על ההר שמשקיף על המחנה. מר הספיק לנסוע רק כמה עשרות מטרים בדרכו האחרונה, כשאדם חבוש בכובע גרב הגיח מאחת הסמטאות וקרא לו לעצור.

המתנקש הוריד אז את כובע הגרב על פניו וירה כמה כדורים מטווח קצר בפלג גופו העליון של מר. המכונית הידרדרה במורד הכביש, מותירה אחריה שובל דם, עד שהתחככה בקיר, הנה סימני החיכוך, ונעצרה ליד עוקב המים שרתום לטרקטור ועדיין חונה שם, מול הנגרייה, ליד המוסך לשטיפת מכוניות.

אבל איש לא ראה, איש לא שמע, אף אחד לא מוכן לדבר. המתנקש נמלט בינתיים במעלה הסמטה, שהולכת ונהיית צרה עד כדי רוחב גופו של אדם, נבלע כנראה באחד הבתים. במנוסתו השליך את כובע הגרב שלו, העשוי להביא ללכידתו.

המשכנו לעלות במעלה ההר שנטועים עליו בתי המחנה הקשה הזה, בדרך שמר לא השלים, בדרכו אל הבית שלא הגיע אליו עוד. בדיוק בדרך הזאת הסיע אותי פעם זכרייה זביידי, בעיצומה של האינתיפאדה, כשעוד היה ה"מבוקש מספר אחת", על הטרקטורון שלו.

זביידי נהג אז בפראות, כנער מגודל, בסמטאות התלולות והצרות, ונשמתי עמדה לפרוח, ספק מאימת ניסיון חיסול, ספק מפחד תאונת דרכים. עכשיו נסענו לאטנו במעלה הדרך, אל נקודת התצפית על המחנה במעלה ההר. הנוף הנשקף מכאן מרהיב. עפולה, נצרת וחיפה באופק, ומחנה הפליטים נדמה לרגע לכפר שליו ורגוע בעמק הפורה. כאן גם עמדתי פעם בעיצומה של האינתיפאדה, בזמן שעשיתי לילה במחנה, וגם אז נשמתי פרחה כשהכוחות המשוריינים של צה"ל עברו בסמטאות באישון ליל.

שני בתי אבן מסוגננים וחדשים ניצבים על פסגת ההר, בצל אנטנות סלולריות אימתניות. בבית הקומה מתגורר עכשיו זביידי עם בני משפחתו, לאחר שצה"ל הרס כליל את ביתו במחנה. בצד הבית הזה בנה זביידי עוד בית קומותיים לשני אחיו, יחיא וג'יבריל, היושבים עדיין בכלא הישראלי. עד שישתחררו, בעוד כשבע שנים, העמיד זביידי את הבית לרשות ג'וליאנו, אשתו הפינית ותינוקם.

דלתות הבית מוגפות עכשיו, אין בו איש. רק סינור של תינוק תלוי על חוט הכביסה, מתבדר ברוח שמשמיעה קול יללה, מייללת ומיללת מתוך הבית הריק, כבוכה גם היא.

מצבת אבן פשוטה, רק השם ארנה חקוק עליה, בעברית ובערבית, שיחי צבר ברקע. קבר האם. כאן ביקש ג'ול להיטמן, לצד אמו, באדמה החומה-כהה של קיבוץ רמות מנשה, בצל עצי האורן והברושים. ביום רביעי נכרה קברו, לא הרחק מקבר אמו, על המדרון של בית העלמין היפה הזה. מכונית מסחרית אדומה הביאה אותו לכאן, תמונתו על חלונה. הארון היה עטוף בבד קטיפה חום-ארגמן, אומרים שגופתו נכרכה בכאפייה.

מסע ההלווייה היה כמסע חייו: יצא מחיפה, עבר במחסום ג'למה שסוגר על ג'נין, עד שהגיע לקיבוץ של אמו, להיטמן בו. אל המחסום באו כמה עשרות ממוקיריו מג'נין, משם המשיכו לבית העלמין של הקיבוץ, שכנראה לראשונה בתולדותיו עוטר בכמה דגלי פלסטין, בהם בלבד.

לכאן הגיעו מאות רבות של אנשים, ערבים ויהודים, פעילי שמאל ושחקנים. לא ח"כ אחד, גם מעט מאוד משחקני הסלבריטאות הישראלים. ההספדים נישאו בעברית ובערבית, מדי פעם הם זכו למחיאות כפיים, בניגוד למקובל; בסוף הטקס הריעו כולם ארוכות לג'ול שלהם, מחיאות כפיים אחרונות, קורעות לב, שמיאנו לשכוך.

זכרייה זביידי לא בא לטקס במחסום, מחשש ייעצר, אבל הוא דיבר אל הנוכחים ברמות מנשה בטלפון, מרחק שעה קלה של נסיעה, מרחק שנות אור. קולו הידהד מהסלולרי בג'נין אל קבריהם של מייסדי הקיבוץ, מהדהד ורועם. הוא אמר שהוא מתבייש בפני ארנה על שבנה נרצח בידי פלסטינים בג'נין.

מראה בית העלמין הקיבוצניקי, הציוני, שהתנוססו בו לרגע אחד דגלי פלסטין, אחד מהם אפילו ננעץ באדמתו, עורר מחשבות. הכל אמר סתירות. מי שהעיד על עצמו שהוא "100% אחוז פלסטיני ו-100% ישראלי", נטמן בקיבוץ ציוני בטקס חילוני, עם המבוקש על קו הטלפון.

"עוד לא קיץ והקיץ הקץ", קראה קרובת משפחה, נועה מר; חבר מג'נין ציטט את מר: "אני מכאן, ואני כאן"; המפיקה אסנת טרבלסי ציטטה: "עדיף למות על הרגליים, מאשר לחיות על הברכיים". הרבה אנשים בכו, שתי זמרות שרו בערבית, אודי אלוני דיבר באנגלית. השמאל הרדיקלי, היהודי והערבי, יחד עם האוונגרד התיאטרוני עמדו על צלע ההר של רמות מנשה ובכו על חברם.

"או.קיי, נגמר", אמרה לבסוף המפיקה טרבלסי ברמקול. *



'תיאטרון החופש' בג'נין, השבוע לאחר הרצח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו