בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה ויקיליקס? למה עכשיו?

תגובות

משק כנפי הפרפר שחולל את הסערה הגדולה ביותר בתולדות הדיפלומטיה המודרנית החל במדבריות עיראק. לתנועה הראשונית, הבלתי מורגשת, אחראי ברדלי מנינג, מומחה למחשבים ששירת במחנה סודי של צבא ארצות הברית, כ-50 קילומטרים מבגדאד. ספק משעמום ספק ממניעים אידיאולוגיים (חשיפת עוולות הכיבוש האמריקאי), החליט לעשות מעשה. הוא צרב רבע מיליון מסמכים מסווגים של משרד החוץ האמריקאי על שני דיסקים עם שיריה של הזמרת ליידי גאגא והעביר אותם לג'וליאן אסאנג', מייסד אתר החשיפות "ויקיליקס".

אסאנג' מסר את הר המסמכים הזה לשורת עיתונים בעולם, ומשב הרוח הבלתי מורגש הפך סערה שעדיין מטלטלת בירות ומנהיגים. כך, לדוגמה, את נפילת רודן תוניסיה, זין אל-עאבדין בן עלי, מייחסים רבים לפרסום המברקים האמריקאיים שעסקו בשחיתות האיומה שלו ושל רעייתו.

עם פרסומם הראשוני של המסמכים, בנובמבר, מיהר ראש הממשלה בנימין נתניהו להסיק בגאווה שתי מסקנות. הראשונה, שאכן נתמכת במסמכים, היא שמרבית מנהיגי האזור אימצו בחדרי-חדרים את טענת ישראל שאיראן היא האיום הגדול ליציבות המזרח התיכון. יותר מכך: המסמכים חשפו שמנהיגי מדינות ערביות, בשיחותיהם עם שגרירי ארצות הברית, תומכים במתקפה צבאית על איראן כדי למנוע ממנה פיתוח נשק גרעיני. "באזור שלנו שבויים בנרטיב שהוא תוצאה של 60 שנות תעמולה, שבה מציירים את ישראל כסכנה הגדולה ביותר

לאזור", אמר נתניהו בגאווה. "בפעם הראשונה בהיסטוריה יש הסכמה שאיראן היא האיום".

המסקנה השנייה של נתניהו מההדלפה הגדולה בהיסטוריה נראית מבוססת מעט פחות. "ישראל לא ניזוקה כלל מהפרסום בוויקיליקס", קבע ראש הממשלה ימים ספורים לאחר הפרסום. "כל מנהיג ישראלי לאורך השנים ידע שהמברקים עלולים לדלוף, ולכן התאמנו את עצמנו למציאות של דליפות. זה משפיע על מי אני מכניס לפגישות ומה אני אומר בפגישות".

דברים אלו של נתניהו עומדים כעת למבחן.

עד כה אכן התפרסם חומר רב העוסק במזרח התיכון, אך מעט חומר העוסק ישירות בישראל. רבים, בעיקר בעולם הערבי, תמהו מדוע. בחודשים שחלפו מאז הפרסומים המתוזמנים המקוריים נפוצו שמועות שלפיהן עשה אסאנג' יד אחת עם ישראל כדי להימנע מחשיפת חומר מביך עליה. לתמונה גם נכנסו שוחרי תיאוריות הקשר שטענו כי אסאנג' הוא בעצם סוכן המוסד, או שנפגש (בז'נווה, בנובמבר 2010) עם אנשי המוסד ורקח עמם את המזימה.

מובן שאלה שמועות חסרות שחר. הסיבה למידע המועט על ישראל פרוזאית מאוד ומוכרת לכל מי שמכיר את דפוסי ההתנהלות של אמצעי התקשורת. אלה מטבעם עוסקים ב"עניי עירם". כלי התקשורת העדיפו להתמקד בחיפוש מסמכים הקשורים למדינותיהם - "גרדיאן" על בריטניה, "דר שפיגל" על גרמניה ו"לה מונד" על צרפת. גם הכמות העצומה של המסמכים הקשתה לבור את הבר מן התבן.

לפני כמה שבועות הגיעו לידי "הארץ" כ-250 אלף המסמכים שבידי ויקיליקס, המחזיקים כמעט 30 מיליון מלים. יוסי מלמן, המסקר ענייני ביון זה עשרות שנים, בסיוע חברי מערכת אחרים, סרקו מתוכם את מה שאפשר לכנות "התיק הישראלי". "תיק" זה כולל כמעט 10,000 מסמכים. רבים מהם נשלחו משגרירות ארה"ב בתל אביב, אך יש גם לא מעט חומר שמקורו במטה משרד החוץ בוושינגטון ובשגרירויות אמריקאיות אחרות.

המברקים מחולקים לשלוש דרגות סיווג: "בלתי מסווג" (Unclassified), שבו כלולים בעיקר סקירות עיתונות במדינות שבהן פועלות השגרירויות; "מסווג" (Confidential); ו"סודי" (Secret). מסמכים שדרגת הסיווג שלהם גבוהה יותר ("סודי ביותר") לא הוזנו למערכת של משרד החוץ האמריקאי ונשמרו בתפוצה מצומצמת יותר. אפשר להעריך כי בממשל האמריקאי לא מצטערים על שמירת הנוהל הזה.

מסמכי "התיק הישראלי" של ויקיליקס יעשירו את הדיון הציבורי בישראל. יש בהם מידע רב על האופן שבו מתבטאים בכירים בחדרי חדרים. מקריאת המסמכים עולה בבירור כי גם במפגשים הסודיים נזהרו נציגי ישראל - לרבות קציני אמ"ן ואנשי השב"כ והמוסד - שלא לחלוק סודות כמוסים עם בני שיחם האמריקאים.

המסמכים עוסקים בהערכות מצב ובמידע בן כמה שנים, ולכן הם בחלקם מיושנים משהו. מה עוד שכל מערכת ביטחון ומודיעין צריכה תמיד לפעול על פי העיקרון של ניתוח התרחיש הגרוע ביותר. אם המסמכים מצויים בידי כלי תקשורת אחדים ומאות עיתונאים ועורכים נחשפים אליהם, צריך להביא זאת בחשבון ולפעול כאילו הם גם הגיעו ליריבים ולאויבים. למרות זאת, במלאכת העריכה הנהגנו הקפדה יתרה. במיוחד הקפדנו שלא לחשוף אנשים, שעצם אזכור שמם עלול לסכן את חייהם.

יותר מחשיפת סודות ביטחוניים כאלה או אחרים עניין אותנו לבחון אם נושאי התפקידים בישראל ומחוץ לה נוקטים כפל לשון. האם יש מי שאומרים לציבור דבר אחד ולשגריר האמריקאי או לנציגיו דבר אחר? מקריאת מקבץ המסמכים שבחרנו לפרסם היום עולה שאכן, אל מול השגריר או שליחיו, הטון משתנה. כך, שליט של מדינה ערבית, שאין לה קשרים רשמיים עם ישראל, לא היה מעז להודות בפומבי שארצו מקיימת "מגעים ביטחוניים" עמה; האלוף יואב גלנט לא היה חוזר בפומבי, ואף לא בדיון סגור בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, על דברים שאמר לאמריקאים על שלטון החמאס ברצועת עזה.

לפעמים יש פער עצום בין מה שמנהיגים ופקידים אומרים לבני עמם, למה שהם אומרים במתק סוד לנציגי ארה"ב. הבולט מכל הוא ראש מועצת יש"ע, דני דיין, שיצטרך להסביר לציבור מדוע יש פער כה גדול בין עמדותיו הציבוריות לבין אלו שהוא משמיע באוזני האמריקאים. אבל דיין אינו לבד. גם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, נתפש כמי שמתרברב באדנות לפני השגריר האמריקאי.

גם האופן שבו משוחחים נציגי "שלום עכשיו" עם האמריקאים ראוי לבחינה, ועוד יותר מכך הדיווחים על הקשר ההדוק בינם למשרד הביטחון הישראלי. לפי המסמכים, לפחות, המנגנון העצום שבעזרתו שולטת ישראל בשטחים זה יותר מ-40 שנה נדרש לנציגי גוף חוץ-ממשלתי כדי לדעת מה קורה במאחזים בגדה המערבית. זה מוזר ומדאיג.

וישנו אביגדור ליברמן, עם ההערכות יוצאות הדופן שהוא משמיע באוזני השגריר האמריקאי. וגם נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, גדול ידידיו של נתניהו באירופה, שמתגלה כמי שאינו מוכן לשבת בארבע עיניים עם ראש הממשלה הישראלי, ולו לזמן קצר.

הערה אחרונה: מה שמתפרסם כאן היום ומה שיפורסם בימים הקרובים אינו אלא טיפה באוקיינוס המידע הסודי ממחשבי משרד החוץ האמריקאי. אבל מרגע שהדברים הגיעו לידינו, מצאנו לראוי להביא את הטיפה הזו לפני הציבור בישראל. זו המחויבות הבסיסית של עיתון לציבור קוראיו. *



תומכי אסאנג' מפגינים ליד בית המשפט בלונדון. 250 אלף מסמכים, 30 מיליון מלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו