בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון רוזנבלום | עוד חוזר הניג'וס

או: איך נמצאה מחדש האג'נדה הלאומית

תגובות

חבר הכנסת - כלומר השר (הוא עצמו לא ממש עיכל את מעמדו, ואת העובדה שכמעט כל הח"כים - נו-טוב, חוץ מברוורמן - הם כיום גם שרים וסגנים) - ובכן, השר נפתלי ("נפתול") נוך-שלפר, איש הימין, לא הבין איך זה קורה לו שוב. איך אותו כוח קמאי שוב מתעורר ומתפעל אותו מבפנים - כמו היה בובה על חוט, שניעורה מתרדמת ארוכה - ומחזיר אותו אל המשבצת הראשונה, אל הנוהל הישן והמאוס ההוא.

כרוב אזרחי המדינה, הוא חשב שכבר מגיע לכולנו להתבגר מזה, לקבל פטור מהעיסוק הנלוז הזה במעללי ביבי-שמיבי, מהקלישאות הדמגוגיות האלה על שרה-שמרה, מהדז'ה-וו המחזורי הזה של כביסה מלוכלכת, עוזרות, נסיעות, פינוקים וכל הקש-והגבבה הממלאים את נביבות הקדנציה הביבית. יתרה מזו: כמו "חפרפרת" עמוקה, שמפעיליה כאילו שכחו ממנה, הוא השלה את עצמו כאילו שוחרר זה-כבר מהצורך להתייצב אוטומטית להגנת הזוג המלאכותי.

"להגן"? על מה יש "להגן" פה? לא רק שהדבר לא עלה על דעתו, אלא שאילו היו מפצירים בו לעשות כן - זה היה מעורר בו גיחוך. הרי מאז ההתרחשויות הגרוטסקיות ההן חלפו חמש-עשרה שנה; אניצי שיבה כבר זרקו בצדעיו, חייו השתנו, עידנים פוליטיים חלפו, ולא זו בלבד, אלא שכבר הספיק להתפכח לפחות חמש פעמים, ועוד בפומבי, מהביבי הזה ומכל תעתועיו ונפתוליו: מהסכמי וואי, דרך מזימות השלום עם סוריה, ועד ההססנות בעניין ההינתקות, שלא לדבר על ההקפאה. לא פעם ולא פעמיים ניצב נוך-שלפר על דוכן הכנסת - גיד מתוח בצווארו - והטיח ב"גרוע בראשי הממשלה מאז ומעולם", ב"אלוף הנוכלות" הזה, האשמות קשות בדבר בגידה בארץ ישראל, בגידה בבוחרים, בגידה בישראל סבא.

- "תסתכל עלי כשאני מדבר אליך, אדוני ראש הממשלה, אולי תלמד משהו על ארץ ישראל ועל ערכים", צעק פעם במליאה, שעה שמושא נאומו העמיד פנים שהוא שקוע בכתבי דייל קרנגי, תוך כדי שיחה מעמיקה עם שטייניץ שולייתו.

יתרה מזו: כאשר התפרסמו בערוץ 10 הגילויים הראשונים של רביב דרוקר אודות הנסיעות והשערוריות - ידידנו "נפתול" היה ראשון המתמוגגים בהנאה מול הטלוויזיה. "פששש!..." פנה מדי פעם אל רעייתו ציונה, כאשר נחשף עוד מסמך ועוד מסמך, כאשר דווח על עוד מלון פאר; "פששש!..." לחש, כאשר שמע את הסכומים: "17 אלף שקל ללילה?!..." "פששש!..." נפלט לו נוכח הז'וז'ו-חלסטרה-הורור-שואו של עוטת עור הנמר.

- "ששש...! תן לשמוע!..." היסתה אותו ציונה, שלרגל האירוע הרכיבה את המשקפיים החדשים - קצה אפה סמוק מהנאה, דבר שלא קרה זה שנים.

אחר כך, כמו כולם, הם שוחחו על כך בחדר השינה בתערובת של מיאוס והנאה: על החזירות, על הנהנתנות, על הגרגרנות, על אופי מחורבן שעומד לאדם לרועץ, על "עבד כי ימלוך", אפילו על האופן שבו "כל אדם אחראי למראה פניו אחרי גיל ארבעים", כאימרתו של לינקולן. "נפתול" עוד הוסיף והפליג בדברים על הקשר בין אינטגריטי פוליטי ואידיאולוגי ובין אינטגריטי במישור ההתנהלות האישי; עמד על הרתיעה של היהודים מן החזיר עוד מקדמת דנא, דיבר על שכר ועונש; והוא עוד היה מפליג ומוסיף ומדבר כהנה וכהנה, אלמלא נשמעה פתאום מימינו צניפת נחירה עזה.

אז איך זה קרה, שלאחר כל הדברים האלה, וככלות כל השנים האלה - אחרי שהשתחרר, התפכח, התבגר, התפתח, ראה את האור - שוב מצא עצמו "נפתול" נוך-שלפר מתייצב כמו זומבי בליל המתים החיים - וחרף שאט הנפש שלו-עצמו - בראש "המגינים" על בעלה של אשת ראש הממשלה? או, ליתר דיוק, בראש המתקיפים בשצף-קצף את "מכפישיו"? (שהרי, כאמור, "על מה יש פה להגן"?).

אבל זה היה חזק ממנו, טבוע עמוק. כמו לורנס הארווי בסרט "השליח ממנצ'וריה", שהופנט בשבי לבצע משימות התנקשות למראה קלף "מלכת היהלום" - כך התעורר גם ידידנו לפעולה רק לעצם משמע מילות הקוד "הכפשות", "רעייתי", ו"כביסה מלוכלכת". וכך - כמהופנט - כמעט בלי להבין בעצמו איך ולמה, מצא עצמו בחזית מלאכת ההדיפה האוטומטית, מתראיין ברדיו בבוקר ובטלוויזיה בערב, ואף כותב מאמר דווקאי. בתחילה הוא עצמו תהה מנין בא הנוהל הזה, שבו אין לו שום דבר חיובי להגיד על ביבי - עד שמתפרסם משהו רע נגדו. וגם אז, יותר משיש לו משהו חיובי לומר לזכות הנ"ל - יש לו משהו רע לומר על כל האחרים.

בתחילה לא ידע מה לומר, מלבד המילה "הכפשות", אשר זה שני עשורים באה עם "נתניהו" בצורת סט, כמו היו סדין וציפית: "מכפישים", "הכפישו", "יש מי שמכפיש", "דואגים להכפיש", שמע עצמו אומר. מי? הסמולנים. התקשורת, הקומוניסטים. ובעודו הודף את "ההכפשות", ואומר שהן "נועדו להכשיל את ראש הממשלה בדרכו" - לא יכול היה שלא לתהות בעצמו מהי אותה "דרך" של ראש הממשלה, שאם בכלל הסתמנה לרגע - ממילא הוא עצמו התנגד לה נחרצות.

כיוון שכך התחיל "נפתול" נוך-שלפר מריץ בראשו את כל האישים והגופים שאינם נתניהו, ושאל מדוע לא בודקים כמה כביסה הם סוחבים באלפיהם לניקוי יבש במלונות בחו"ל. במיוחד הפנה את תשומת הלב "ליושבת ראש האופוזיציה" - כשהוא מתיז את המילה "אופוזיציה" באותה ארסיות שבה התיז את המילה "הממשלה" כאשר נתניהו היה באופוזיציה. וכשחש לא בנוח לדבר על ניקוי יבש, עבר לשלב הבא - השאלות הרטוריות: למה לא בודקים את הנסיעות של אולמרט? למה לא בודקים את פרשות ידלין, עופר ולווינסון? למה לא בודקים את פרשת אודי אדיב וגן שמואל?

כשאמרו לו שבדקו וחקרו - עבר לרמיזות: כן, אבל למה לא בודקים את עמרם מצנע ואת נסיעותיו לירוחם, עיר האורות? ולמה לא בודקים "לשעברים"? למשל את סוניה פרס ואת יו"ר הכנסת לשעבר קדיש לוז?

ואז עבר להשוואות: מה, צ'רצ'יל לא עישן סיגרים? רוזוולט לא עישן סיגריה בפומית שנהב? פומפידו לא פימפם את עצמו? מה, צ'אושסקו לא בנה לעצמו ארמון?

מכאן ואילך זה כבר הלך בקלות: "רוצים להפיל את ראש הממשלה", אמר בטיעון מנצח של מי שמאשים שחקני שחמט ברצון לתת מט. ופתאום נזכר בעיקר: "ביבי הוא המסביר הטוב ביותר של עמישראל", דיקלם, והוסיף - מתעלם מהדיסוננס שבהמשך: "הוא שווה כל הון, בעיקר בקדנציה הזאת שבה ישראל נמצאת על הפנים ומצבה המדיני מורע מיום ליום".

אחר כך עבר להפלגות: מה רוצים? שביבי ייסע על קורקינט? שהוא יאכל רק קוביות של קרח? שישכב על דיקט ברחוב? אולי רוצים שהוא ישכב על דרגש, כמו באושוויץ?

ומשם עבר לשאלות ה"למה לא": למה לא כותבים מילה אחת על זה שהוא אחיו של יוני? למה לא כותבים שהיא סיימה תואר ראשון ושני, ולא מפרסמים שהיא פסיכולוגית-שעובדת-עם-ילדים? צירוף המילים האחרון כבר בקע מפיו אוטומטית - ספק משוחזר מהקדנציה הקודמת, ספק נקטף מהאוויר. הוא לא האמין שהוא אומר זאת, ולא איזו בת קול הבוקעת מפיו כמו דיבוק.

משלב מסוים הוא חש לפתע במעין "קליק"; פתאום הכל הסתדר, התבהר, נעשה נינוח. עכשיו - משהגיעו שוב "ההכפשות" - התבהרו מחדש עילת הקיום של נתניהו כראש ממשלה, וטעם החיים הפוליטיים של "נפתול" נוך-שלפר עצמו: פרנויות שמגשימות עצמן, משפטי דיבה, התכתשויות, כביסה, עוזרת, נעליים, תפלות. אז מי אומר שאין עשייה? גם לצ'רצ'יל לקח זמן להגיע לשעתו הגדולה.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו