בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני כותב, משמע אני קיים

היא חוקרת תקשורת, הוא חוקר שפות נכחדות. כרמל וייסמן ואילן גונן, מחברי הספר "עברית אינטרנטית", מסבירים למה אנחנו נמצאים היום בעיצומה של מהפכת כתיבה

תגובות

כרמל וייסמן (משמאל) ואילן גונן. באינטרנט השפה עוברת לחזית
תצלום: דניאל צ'צ'יק
"לכתוב ברשת", אומרת ד"ר כרמל וייסמן, שקיבלה דוקטורט מהאוניברסיטה העברית על מחקר בתחום השפה מגדר ומשחקיות, "זה כמו לנשום, כמו להתנועע". הספר החדש "עברית אינטרנטית" (הוצאת כתר), שוייסמן כתבה יחד עם עמיתה אילן גונן, שבעיסוקו האקדמי העיקרי חוקר את הארמית של יוצאי כורדיסטן, מציב תחנת התבוננות רגועה ושיטתית בתוך הזרם הגועש והמשתנה תדיר של השפה העברית האינטרנטית. זהו ספר עמוס מידע ותובנות על טרולים, ספאמרים, טוקבקיסטים שונאים, ויקיפדיה, פייסבוק וטוויטר. הספר מיועד גם לקריאה שוטפת עם דילוגים וגם לעיון מזדמן, ובסופו נספח מילוני מועיל, עם ערכים מתחומים מגוונים של לשון האינטרנט. דוגמאות: "שאלום" (ברכת פגישה בעגה פקצית) ו"שיאווו" (קריאת הפתעה בפקצית), לצד "קפצ'ה" (מבחן ראייה שבו אתר מוודא שהגולש הוא אדם ולא תוכנה זדונית) ו"קראקר" (סוג של "האקר").

"אנחנו שונים לחלוטין. אילן חזק יותר בלשון, ואני בסוציו-בלשנות", מסבירה וייסמן את ההבדלים בינה לבין שותפה למחקר, אותו הכירה ב-2005 בשיטוט בבלוגים. מלבד עיסוקה האקדמי וייסמן "רוקדת רואנדה, שזו סלסה קובנית, עושה מדיטציה רב-חושית, עוסקת באמנויות לחימה, מתעניינת במדע בדיוני, ילידת רומניה ובעלת הכלב הכי שווה בתל אביב". גונן כותב דוקטורט בבלשנות שמית בקיימברידג', ועיסוקי צד שלו הם בולדרינג (טיפוס קירות) וגם התנדבות בארגון חוש"ן (הזרוע החינוכית של קהילת הלהט"ב). הוא צבר, ומתחיל ללמוד גם רומנית, חלק מהתחקות אחר שורשים.

איפיון מרכזי של עברית אינטרנטית שעולה מהספר של וייסמן וגונן הוא שזוהי שפה כתובה כמובן, אבל דומה הרבה יותר לשפה מדוברת סלנגית, חופשית מכללי העברית התקינה. לכאורה מתבקש כאן מיד דיון בסכנת ההשחתה של העברית התקינה מצד אויב רב כוח - לשון האינטרנט, ואכן, בקשר לכך ספגתי הפתעונת: בעלעול ראשון מהיר, נתקלתי בשמחת טהרנים על המשפט: "אף דמנו שלנו רתח בעורקינו" (לשמע צורות כמו "אני ילמד", במקום "אני אלמד"), אך בשיחה עם המחברים התברר שמדובר כנראה בהתבדחות, רתיחה אירונית.

וייסמן וגונן הם חוקרים - הדם לא עולה להם לראש לשמע או למקרא תופעות לשוניות. "לא אכפת לי איך מדברים, העיקר שמתקיימת תקשורת", אומרת וייסמן, וגונן מוסיף ש"'אני ילמד' צורם לי רק אם הוא ננקט בטקסט אקדמי". עלעול אחורנית אף העלה שהמחברים מתייחסים בסרקזם לחששות ולנהי של טהרני השפה ומכנים אותם "פאניקה מוסרית".

על השאלה אם יש לספר מסר, משיבה וייסמן בחיוב נחרץ. המסר, לדבריה, הוא שינוי ההבנה של מהות הכתיבה: מי כותב, לשם מה, בשביל מי. "אנחנו בעיצומה של תמורה מהותית במושג הכתיבה", היא אומרת. "רווחת עדיין התפיסה שמי שכותב עושה את זה בגלל שיש לו משהו מעניין למסור או בגלל שיש לו כשרון כתיבה, אבל זו תפיסה ששייכת לתרבות הדפוס, שבה הכתיבה מוגבלת - בין השאר בגלל עלויות כלכליות - ולא מדפיסים כל אחד. ברשת, לעומת זאת, אין כמעט שום הגבלה על מרחב הכתיבה ועל אפשרויותיה. העלות היא אפס, אין בעיה להכיל את כולם. האינטרנט הוא מרחב קיום. כמו שלכל אדם יש זכות לנשום ולנוע ולתפוס מקום בעולם, יש לו גם זכות לכתוב. כתיבה (ודיבור) היא כמו נשימה, היא אמצעי הנכחה ברשת. אני כותב, משמע אני קיים. אין לצפות שזה יהיה מעניין בהכרח, או מחדש, או בכלל בעל ערך".

אז כתיבה אינטרנטית אינה משקפת אוריינות.

"היא משקפת אוריינות מסוג חדש. לא רק ידיעת קרוא וכתוב, אלא אוריינות מדיה ואוריינות מחשב ויכולות חדשות, כמו יצירת טקסט שיתופי. רצויה גם שליטה במיומנויות תנועה מורכבות, כמו הקלדה עיוורת".

גונן: "באינטרנט השפה עוברת לחזית. מה שמתהווה באינטרנט זו השפה, אבל לא רק במובן של איך אנחנו מדברים, אלא במובן של תפיסתנו העצמית - איך אנחנו מציגים את עצמנו".

יש קשר בין אוריינות לאינטליגנציה ברשת?

וייסמן: "אני חושדת שלא. לא הייתי מציעה לסטודנטיות שלי שגולשות באתרי היכרויות לפסול גברים שמתפלקים להם סיכולי אותיות. הם לא ספורטאי מקלדת, אבל לאו דווקא טיפשים".

טיפש זה מגניב

אחת מתופעות הרשת הבולטות ביותר הוא גילויי השנאה. סקירת היער הגדול של ביטויי השנאה ברשת כורכת דוגמאות רבות, המאירות שסעים איומים בחברה הישראלית, ביטויים ששיאי בוטותם הם דמוניזציה והכללות כמו "שמאלנים, בג"צ, תשקורת", וכמו "לא פלא ששנאו אותנו בחו"ל והיתה שואה" (על החרדים). לטענת וייסמן, שיח השנאה באינטרנט, טוקבקים למשל, הוא לא רק אלימות של פחדנים. "השנאה פורצת ברשת בגלל שיש מתווך בין השונא והשנוא, המרביץ והחוטף", היא מסבירה. "התיווך מספק ריחוק, שמסייע לממש את השנאה חזק יותר ממה שרוב השונאים היו אולי עושים במפגש פנים אל פנים, שבו אתה רואה את הקורבן מולך, עם הבעות הפנים שלו. היו השערות על שיח השנאה הישראלי האינטרנטי, הסברים לעובדה שהוא מתרחש בבוטות כזאת. השערת האנונימיות הופרכה - הרי יש שיח שנאה גם בפייסבוק, כשזהות השונא ידועה; חשבו גם שזו פשוט עוד תופעה ישראלית, כי אנחנו הרי נורא דוגרים וכסאח, אבל התברר שיש ביטויי שנאה יוקדת גם בשיח אינטרנטי בגרמניה, באנגליה ובצרפת".

פרק ארוך ומפורט מאוד בספר מוקדש ל"פקצית", תופעה לשונית שפרחה לפני שנים אחדות בבלוגים של נערות ישראליות, שוייסמן וגונן הם חוקריה הראשונים. ב-2004 הופיעו בישראבלוג כינויי משתמש ושמות בלוגים שנכתבו באורתוגרפיה ייחודית, שנראית כמו כתב חידה. האורתוגרפיה ואוצר המלים של הבלוגים האלה ביטאו משחקיות, דוגמת שילוב מספרים במקום אותיות כאשר למספר יש צורה חיצונית דומה (3 במקום צ), או בגלל מצלול דומה (100מם במקום מהמם), ורצון ל"חמידות" (Cuteness).

הבלוגים הופיעו על רקע ורוד ילדותי, עם אנימציות קיטשיות מנצנצות ועם אייקונים של תרבות נוער, למשל תמונות ידוענים אמריקאים. בלוגרים אחרים כינו בשם "פקצות" את הנערות האלמוניות שכתבו בלוגים אלה, כינוי שזיקתו ל"פוסטמה", "בהמה" ו"פרחה" ידוע. בספר, "פקצה" היא פחות או יותר "פרחה דיגיטלית".

"פקצה זו לא מישהי מסוימת, והפקצות אינן קבוצה מסוימת של בנות בשר ודם", מסביר גונן. "אלה זהויות אינטרנטיות, דמויות של נערות בגילי עשרה מוקדמים".

וייסמן אומרת כי "המחשה עכשווית ברורה של הסטריאוטיפ הפקצי היא ליטל ב'היפה והחנון', משום שהשפה של ליטל אופיינית. בכל משפט כמעט יש אצלה מלה משובשת, אבל לשיבוש יש הצדקה, יש בו משהו חינני, לרבות שימוש באונומטופיות".

"גם היא לא פקצית בשר ודם", מוסיף גונן, "כי למרות שמדובר בתוכנית ריאליטי, הדמויות שם משחקות זהויות. דוגמא נוספת של השיח הפקצי היא סצינת שיעור שהוקרנה בטלוויזיה באחד ממערכוני 'קצרים'. קרן מור בתפקיד המורה, יש בכיתה ילדה שמדברת פקצית, ויש מתורגמנית, כדי שהמורה תבין".

פקצית היא שפה של מתבגרות, אומר גונן, שבניגוד לעידן הטרום-אינטרנטי, לא כבולות לזהות האתנית הביוגרפית שלהן, אלא יכולות להחליף זהויות "וגם טבעי שיחליפו".

מה אופייני לטקסטים של הפקצות ברמה התוכנית?

וייסמן: "התמקדות במראה החיצוני. הן בונות לעצמן זהות הוליוודית של בלונדינית שעוסקת רק בצורה שלה ובשופינג, נרטיב של דיסנילנד ושל מושלמות. הפקצה היא ילדה שמחה".

גונן: "אלה זהויות שבנויות על הרעיון שטיפשות זה מגניב".

פקצות הן פרחות אופייניות? לאו דווקא. לפי הספר, לפקצה יש מאפייני זהות שונים משל פרחות. הן לא תוקפניות צעקניות, אלא משדרות עמדה של חולשה, רוך, התיילדות, חמידות, גם אם הן "צועקות את המוחלשות", על פי וייסמן.

את הכרת גם פקצות אמיתיות, כשחקרת את התופעה?

"הכרתי אחדות. לדעתי, רוב הפקצות ברשת לא היו צפוניות, למרות שבנו לעצמן זהות של צפוניות, אלא גרו בפריפריה. אי אפשר לדעת כמה פקצות ממשיות עמדו מאחורי הזהויות הפקציות האינטרנטיות".

השיח הפקצי פרח באמצע העשור. למה מעניין לעסוק בו גם כיום?

גונן: "כי קיומה של ליטל ב'היפה והחנון' מראה שמה שלפני חמש שנים היה תופעה שולית, אינטרנטית בלבד, עבר כיום למרכז הבמה".

ויש כיום עדיין בלוגים של פקצות?

וייסמן: "אני מאמינה שרוב הבלוגים שנכתבים כיום בפקצית הם לא פקצות אמיתיות, כי זו כתיבה בעגה פקצית מוגזמת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו