בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פחות לבנה בחומה?

גלית דהן קרליבך על ירושלים ההומוריסטית שיצרה ב?אחותי כלה והגן הנעול??

תגובות

אני מתגוררת בירושלים שנים רבות יותר מהשנים שהתגוררתי בשדרות, ובכל זאת, לו הייתי צריכה לבחור בין שני המקומות האהובים עלי, הייתי מנסה להתחמק מהבחירה. בחרתי בירושלים כערש מולדתו של רומן הביכורים שלי אחרי ששדרות פנתה לי עורף וכל כמה ששידלתי אותה וניסיתי לפייסה, לא התרצתה לי. אמרתי לה שאני זקוקה למבצר כדי לשתול שם את ארבע הדמויות הראשיות, ואיפה בשדרות יימצא כזה? טענתי בלהט שאני צריכה את כובד ההיסטוריה כדי לקבל קצת פרופורציות ועם כל הכבוד, בור שנוצר מרקטת קסאם שנפלה לפני חצי שעה לא מתחרה במהמורה הכי סתמית בירושלים.?

אז בחרתי בירושלים, והמשימה, התברר לי, לא קלה. סופרים רבים עשו זאת לפני. תמיד היו משחקי האור והצל בשעות בין הערביים, תמיד הלכו בה בבניין פיעל ותמיד בסמטאות. הבנתי שאני רוצה להתפרע בעיר הזאת, שטבולה בכל מה שאפשר להעלות על הדעת, פרט להומור. מבצר, כן, ארכיאולוגיה זה טוב, אבל הרצינות התהומית השפוכה על כל חניון ועל כל בית לא באה בחשבון מבחינתי.?

רציתי לטלטל את כל האנשים בירושלים: את כל מנהלי הוועדים למיניהם המנסים לשמור על צביונה של העיר, את הדתיים המנהלים מלחמות על העירוב כאילו היה חבל התלייה, את המוסלמים שמגבירים את קול המואזין דווקא בליל שירת הבקשות, את כרישי הנדל?ן שמתחרים עם קו הרקיע, הם והבניינים המכוערים שלהם, והנוצרים, שלו היו מפנים אלי את לחיים השנייה היו זוכים לסטירה מצלצלת, על המריבות שלהם בכנסיית הקבר. אפילו המשוגעים ברחוב התייחסו לעצמם בכבוד. אולי בכבוד רב מדי.?

כך התחיל משחק הקלישאות: במקום לשפוך אור בסמטאות של ירושלים, גלגלתי בהן פרשים, פיראטים ומשוגע נחמד, והצבתי באחת מהן בית אבן, שיהפוך למבצר מקולל. גם את חיי הכפר גררתי אל העיר: סביב המבצר נטעתי קקטוס אלים, הרבה לוונדר ושעועית שנהנית להתפרע בלי להתחשב בעונות השנה. במקום משפחה ירושלמית שורשית, הכנסתי אל המבצר ארבע נשים שעל פי המיתוס המשפחתי ?גברים לא במזל שלהן?. כאלה אפשר, אולי, למצוא גם בתל אביב, אבל אם שם הכל פתוח ונושם, ואל המרכול השכונתי הן יכולות לרדת גם באמצע הלילה, בירושלים הן נאלצות לחיות אחת עם השנייה, במרובע קשה?פשרות, ועם האבנים הכבדות הללו, מי בכלל רוצה לעסוק במזל??

הצבתי אותן בירושלים, בבית המזכיר את ביתי שלי, ועלי לציין שהן עמדו יפה במשימה. מדי פעם בפעם חרקה הרצפה בכעס. היא, תארו לעצמכם, שהיתה רגילה ליחס ממלוכי או צלבני, צריכה לגדל סבתא משוגעת ממרוקו שאפילו קוסקוס לא עושה כמו שצריך. והוא, הגג, שתמיד היה נושא בכבוד ערימות של משמשים ועגבניות, או להבדיל, איזו רוחצת מלכותית גזורה היטב, צריך לשאת בקבוקים מלאים בליקר שעועית.?

אני מודה: מדי פעם בפעם התפלקה פנימה איזו סמטה, אבל בי נשבעתי שהיה זה בגלל השעה המאוחרת והעיניים הטרוטות. זה קורה לכולם. חוץ מכמה סטיות לעבר הססגוני, ירושלים התנהגה באמת בסדר, והשתדלה להשתכשך בהומור, גם אם לעתים היה המפלס גבוה ולא תאם את כישורי השחייה שלה.?

ספרה של גלית דהן קרליבך ?אחותי כלה והגן הנעול? ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה?ביתן?



גלית דהן קרליבך בחצר ביתה ברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים. הבנתי שאני רוצה להתפרע בעיר שרצינות תהומית שפוכה בה על כל חניון וכל בית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו