בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמת וקול האמת

הברון מינכהאוזן היה מתעצב מאוד לגלות לאן התגלגל השם שלו

תגובות

באוגוסט 2001 התכנסה ועדה מטעם מדינת קליפורניה לדון בעתידו של השופט פטריק קאונברג. התברר, כי קאונברג שיקר כדי להתמנות לשופט, המשיך לשקר בשעה שכיהן כשופט, וביודעין סיפק מידע שגוי לוועדה במהלך חקירתו. הוא שיקר בכמה הזדמנויות שונות לשופטים, לעורכי דין, לכתבי חדשות ולוועדה לבחינת שופטים. בין היתר סיפר לוועדה, תחת שבועה, כי השתתף במבצעים סודיים של הסי-איי-איי בדרום-מזרח אסיה ובאפריקה וכי הוא בעל תואר בפסיכולוגיה. הוא לא הסתפק בכך ואף טען כי הוענק לו עיטור לב הארגמן אחרי שנפצע במלחמת וייטנאם ולא זו בלבד אלא שרסיס של פגז נותר עדיין תקוע במפשעתו, זכר לעלילות הגבורה שלו במלחמה.

כל זה, כמובן, לא היה ולא נברא. השופט קאונברג מעולם לא היה שותף לפעילות כלשהי של הסי-איי-איי, לא היה ברשותו תואר בפסיכולוגיה, והוא כלל לא נלחם במלחמת וייטנאם, כך ששום רסיס פגז לא הסתתר במפשעה שלו, או בכל מקום אחר בגופו.

פסיכיאטר שהופיע כעד מומחה בפני הוועדה טען כי השופט השקרן סובל למעשה מתסמונת פסיכיאטרית ושמה פסיאודולוגיה פנטסטיקה (שקרנות פתולוגית), וכי אין בהפרעה נפשית זו כדי להשפיע על שיקול דעתו ולמנוע ממנו להמשיך לשבת על כס המשפט. ההפרעה תוארה כ"נטייה לספר מעשיות שעל פי רוב יש בהן שילוב מורכב של אמת ובדיה".

עם כל הכבוד לנפלאותיו של השופט מקליפורניה, הן ללא ספק מתגמדות לנוכח סיפוריו של הברון מינכהאוזן, שגרסה שלהם למבוגרים יצאה לא מכבר לאור בעברית (ידיעות ספרים/ספרי עליית גג, בתרגומו של ירון בן-עמי ובלוויית איורים של דוד פולנסקי). הברון, שנהפך מאז פורסמו הסיפורים לראשונה בשנת 1785, לסמל ומופת לכל שקרן וגוזמאי, היה ודאי מחייך בסלחנות לנוכח סיפורו חסר הדמיון של השופט על רסיס הפגז התקוע במפשעתו; הלוא בסיפוריו שלו הוא עצמו נורה מקנה של תותח כמו פגז.

האם גם הברון פרייהר פון מינכהאוזן, שנולד בשנת 1720 וחי בעיירה קטנה שבגרמניה, סבל מפסיאודולוגיה פנטסטיקה? האם האיש הזה, שנהג לשעשע את חבריו בסיפורי מעשיות מן הימים ששירת כקפיטן בחיל הפרשים, היה למעשה שקרן כפייתי? ובעיקר, איך קרה שהתפרסם כל כך בעולם עד ששמו נעשה סמל לשקרנות?

אבני החן הנעלמות

כדי שהברון מינכהאוזן יזכה לפרסום עולמי נדרש שקרן אחר, מתוחכם יותר, תכליתי יותר, משכיל יותר ומוכשר כמו שד, ולא פחות מכל אלה, רודף בצע. או במילים אחרות: רודולף אריך ראספה. בצו המעצר שהוצא נגדו, כשהיה כבן 38, תואר ראספה כ"אדם בעל פנים מוארכות, עיניים קטנות, חוטם עקום והליכה מעוותת". מדוע הוצא נגדו צו מעצר? משום שלא עמד בפיתוי וגנב אבני חן ומדליות מהאוסף שהיה ממונה עליו.

תחילת דרכו של ראספה דווקא היתה מבטיחה למדי. הוא היה סטודנט מוכשר עד מאוד באוניברסיטאות של גטינגן ולייפציג, שם למד פילולוגיה ומדעי הטבע. בתום לימודיו עבד בספריית האוניברסיטה. היה לו ידע עצום בשירה אנגלית שזיכה אותו בהערכה גדולה. ב-1769 הוא אף נבחר לחברה המלכותית בלונדון, אחד ממוסדות המדע היוקרתיים בעולם, אחרי שפירסם מאמר על העצמות והשיניים של פילים ושל חיות אחרות שנמצאו בצפון אמריקה. הוא גם כתב מאמרים חשובים בתחומי הגיאולוגיה, הליתוגרפיה והכלים המוזיקליים.

אלא שראספה היה גנדרן גדול ובזבזן, וחשק ככל הנראה בחיים קצת יותר זוהרים מאלה שמצבו הכספי הרשה לו. הוא נטל אפוא הלוואות ושקע בחובות גדולים. זו היתה תחילתם המופלאה של חיי שקר, גניבה וכזב. אחרי שהתגלה דבר גניבת היהלומים הוא ברח לאנגליה, ושם הסתבך שוב אחרי ששתל עופרת באדמות בצפון סקוטלנד, בעת ששימש כגיאולוג מומחה, משום שביקש להטעות את המשקיעים ולגרום להם לחשוב כי במקום ישנם מרבצי פחם.

והנה, בעת שהה באנגליה, צץ במוחו של ראספה עוד רעיון כיצד להרוויח כסף. הוא נזכר בסיפוריו של הברון מינכהאוזן, שאחדים מהם אף פורסמו במגזין גרמני כמה שנים קודם לכן, והחליט לקבצם בספר. הוא כמובן הוסיף עוד עלילות מפרי דמיונו הקודח ופירסם את הספר בעילום שם בשנת 1785. הספר זכה להצלחה כבירה, תורגם כעבור שנה גם לגרמנית על ידי המשורר גוטפריד אוגוסט בירגר, ושמו של הברון מינכהאוזן, השקרן הגדול, נודע בכל אירופה.

ומה באשר לברון עצמו? האיש האומלל היה עדיין בחיים בעת שהתפרסם הספר של ראספה. הצלחת הספר לא שימחה אותו כלל, ההפך הוא הנכון. הוא לא אהב את העובדה שנהפך לשקרן המפורסם ביותר באירופה כולה. על פי השמועה, מאז פרסום הספר ועד יום מותו ב-1797 הוא לא הוסיף עוד לשעשע את אורחיו בסיפורי המעשיות שלו.

החולה המדומה

אילו היה נותר בחיים עד שנת 1951, היה הברון ודאי נעשה אומלל עוד יותר. משום שאז זכה לכך שתסמונת פסיכיאטרית תיקרא על שמו, "תסמונת מינכהאוזן". "זכה" זו כמובן לא המילה המתאימה משום שהסובלים מן התסמונת הזאת, שאת שמה העניק לה ריצ'רד אשר, בודים תלונות ותסמינים רפואיים כדי למשוך תשומת לב. הסובלים מן התסמונת אינם חסים על בריאותם; הם מזריקים רעלים לגופם, מרעיבים ופוצעים את עצמם, כל זאת כדי שיאשפזו אותם, יטפלו בהם בתרופות ואף ינתחו אותם. הם עושים זאת בשום שכל, וקודם להתחזותם משקיעים זמן רב במחקר התסמינים של המחלות שהם טוענים כי לקו בהן.

במקרים מצמררים יותר, המכונים "תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח", הם מנצלים ילד או חסר ישע אחר כדי לזכות בתשומת הלב הזאת. זכור המקרה מ-2009 של האם החרדית מירושלים שהואשמה כי הרעיבה את בנה בן השלוש בזמן שסעדה אותו בבית החולים. בכתב האישום שהוגש נגדה נטען כי "במהלך ששת האשפוזים בהר הצופים נהגה הנאשמת לנתק את הצינור שהוביל נוזלים דרך וריד ידו של ח' ואף את הצינור שהוביל מזון ישירות לקיבתו. בחלק מאותם מקרים נספג המזון בשמיכותיו של ח'. במועדים אחרים נהגה הנאשמת להטמין את הצינור המנותק בין שמיכותיו של ח'".

האם הואשמה גם בכך ששיקרה לצוות הרפואי ובעקבות זאת גרמה נזק עצום לבנה. "בתקופה הרלוונטית נהגה הנאשמת למסור נתונים כוזבים, והכל תוך הונאת אנשי הצוות הרפואי, שקיבלו, עקב כך, שורה ארוכה של החלטות שגויות בעניין הטיפול בח'", נאמר בכתב האישום. "בעקבות אותם דיווחים אושפז ח' בבתי חולים לתקופות ארוכות וקיבל טיפול רפואי מיותר, מכאיב ומסוכן".

אבל הרפתקאות הברון לא שימשו השראה רק לפסיכיאטרים אלא גם לאנשי עולם המחשבים. איך קשורים סיפורי קצין הפרשים מן המאה ה-18 למתכנתי המאה ה-20? מתברר כי יש קשר בסיסי מאוד. לתהליך הפעלת המחשב נהוג לקרוא "boot" או בשמו המלא "bootstrap" (רצועת מגף).והסיפור הוא כזה: כדי שהמחשב יפעל נדרשת לו תוכנת הפעלה, אבל מי יפעיל את תוכנת ההפעלה? במובן מסוים המחשב צריך למעשה להדליק את עצמו. לצורך זה טמונה בתוכנת ההפעלה של המחשב תוכנה קטנטנה שנזקקת רק לזיק חשמלי קטן כדי לפעול והיא שמאפשרת לתוכנת ההפעלה העיקרית לפעול. ולמה קוראים לזה "רצועת מגף"? משום שהתהליך מזכיר את אחד מסיפורי הברון שבהם הוא שוקע בביצה וכדי להיחלץ הוא אוחז ברצועת המגף שלו ומושך עצמו כלפי מעלה (בגרסאות אחרות הוא מושך בשערות ראשו).

הסופר ששיקר לי

הסיפורים של הברון נודעו בעיקר בשל ההרפתקאות היוצאות מגדר הרגיל ששבו את דמיונם של הקוראים, והיו אולי מבשרות הקומיקס והסרטים המצוירים, אבל כל מי שקורא היום בגרסה החדשה יבחין על נקלה שכמו "מסעי גוליבר" של ג'ונתן סוויפט מ-1726 ו"דון קישוט" של מיגל דה סרוואנטס מ-1605, כך גם המסעות הפנטסטיים של הברון הם רק רקע לביקורת חברתית ולסאטירה מושחזת.

ראספה לא היה ככל הנראה סתם שקרן ונוכל, אלא אנרכיסט אמיתי, חד לשון ובעל מודעות חברתית גדולה. הנה כך למשל מסופר בפרק שבו נורה הברון מלועו של תותח: "נוריתי מעל הבית אל עברו השני של הנהר, אל חצר של חווה בין ברומונזי ודטפורד, שם נחתתי על ערימת שחת מבלי להתעורר, והמשכתי לישון שינה עמוקה עד שהקש נעשה נדיר ומחירו התייקר".

באחד הסיפורים האחרים לועג ראספה לאצולה. כאשר מתנפלות על הברון 300 מוכרות דגים ביללות ובשאגות הוא שוקל להשתמש בחרבו, אבל אז מחליט לנהוג בדרך ערמומית יותר. הוא מכריח אחת מהן לכרוע ברך ומכתיר אותה לאבירה בחרבו "דבר שהטיל על השאר אימה כזו שהן השמיעו צווחה איומה ונמלטו בריצה מהר ככל יכולתן, מחשש פן יוכתרו אף הן לאבירות וייהפכו לבנות אצולה".

גם הרופאים לא יוצאים נקיים מתחת שבט לשונו של ראספה. כאשר הברון מינכהאוזן קושר את בניין אגודת הרופאים לכדור פורח בשעה שהרופאים סועדים את לבם בארוחה מפוארת וממריא איתם לשמים, מתברר כי "במשך אותם שלושה חודשים שבהם היתה אגודת הרופאים תלויה בין שמים וארץ, ועל כן לא מסוגלת לטפל בחולים, לא אירעו שום מקרי מוות, למעט כמה שנקצרו בחרמשו של אבא-זמן", ועוד מוסיף ראספה וכותב: "אלמלא היו הרוקחים פעילים מאוד באותו פרק זמן, חצי מהקברנים היו ודאי פושטים את הרגל".

כך שמבין כל השקרנים והגוזמאים שהוזכרו, נראה שדווקא לראספה ייעשה עוול גדול אם ייזכר ככזה, כי בראש ובראשונה הוא היה סופר מבריק. כדי ללמוד כמה אירוניה שלובה בספר די לקרוא את דברי הברון מינכהאוזן, כפי ששם בפיו ראספה באחד הסיפורים: "כאשר הגענו למרחק שני ימי מסע מן האונייה, הבחנו בשלושה גברים תלויים מעקביהם על עץ גבוה; בתשובה לשאלות על סיבת העונש הזה, גיליתי שכולם היו טיילים, ועם שובם הביתה הם כיזבו לחבריהם, תיארו מקומות שלא ראו מעולם וסיפרו דברים שמעולם לא התרחשו: הדבר לא העלה בי כל חשש, כיוון שמאז ומעולם הגבלתי את עצמי לעובדות".*

שקרנים שכאלה

1. ביל קלינטון. "לא קיימתי יחסי מין עם האשה הזאת", אמר ה-42 של ארצות הברית בשנת 98', והתכוון להאשמותיה של מוניקה לווינסקי שהיתה מתמחה בבית הלבן. אבל מחוץ לחדר הסגלגל הודה קלינטון, בעדות תחת שבועה, כי שיקר. הוא אף ויתר על רישיון עריכת הדין למשך חמש שנים.

2. ריצ'רד ניקסון. סרטי ההדבקה, ציוד ההאזנה, הגרון העמוק והאקדח המעשן - קיצור תולדות "פרשת ווטרגייט". ניקסון לא הודה בפה מלא במעורבותו באירועים מאחורי הקלעים שהובילו לבחירתו מחדש לנשיאות ארצות הברית ב-72', אבל בסופו של דבר הוא התפטר, ואף הודה כי פעל בחוסר יושר.

3. בן ג'ונסון. זכה במדליית זהב במשחקים האולימפיים בסיאול ב-88' אחרי שקבע שיא עולמי בלתי נתפס לריצת 100 מטר - 9.79 שניות. אבל חגיגות הניצחון שלו נמשכו רק 48 שעות. מדליית הזהב נשללה ממנו בבושת פנים אחרי שהתברר כי השתמש בסמים אסורים.

4. מישה דפונסקה. גדלה כילדה יהודייה לצד זאבים והרגה חייל גרמני. כך לפחות כתבה דפונסקה בספר הזיכרונות "לשרוד עם זאבים" שראה אור ב-97', תורגם לשפות רבות ועובד לקולנוע. אבל שנים אחדות לאחר מכן היא הודתה כי שמה הוא בכלל מוניק דה ואל, והיא לא יהודייה. הוריה נרצחו בידי הנאצים, אבל זה היה בגלל פעילותם במחתרת.

5. ג'יימס פריי. ספרו האוטוביוגרפי, "מיליון רסיסים קטנים", ראה אור ב-2003, אבל אחרי שהפך לרב מכר עולמי התברר כי הוא אמיתי רק בחלקו, ופריי המציא כמה פרטים על חייו. בין השאר כתב בו שהיה כשלושה חודשים בכלא לאחר שיצא ממרכז גמילה, בעוד שבפועל שהה במעצר רק שעות ספורות.

6. בנימין וילקומירסקי. ספרו, "קרעים", שראה אור ב-95' בשווייץ, תיאר את זיכרונותיו כילד בתקופת השואה. הספר נהיה לרב מכר עולמי אבל כעבור שלוש שנים חשף העיתונאי דניאל גנצרפיד כי וילקומירסקי הוא בכלל ברונו דוסקר, לא יהודי, לא היה במחנות ריכוז, והמציא לעצמו אוטוביוגרפיה דמיונית.

7. ג'ייסון בלייר. העיתונאי השחור נחשב להבטחה גדולה ב"ניו יורק טיימס", אך ב-2003 התברר כי הוא העתיק כתבות שלמות מעיתונים אחרים, וחתם בשמו. הוא עזב את העיתון, ולא נותרה לו ברירה אלא לכתוב בעצמו ספר על הפרשה.

8. סטיבן גלאס. היה אחד מהכוכבים הצעירים של כתב העת היוקרתי "ניו ריפבליק". אבל בשנת 98' גילו עורכיו כי רוב הכתבות שלו היו רצופות בציטוטים כוזבים, מקורות בדויים ואירועים שלא התרחשו, והאיש פוטר. סיפור חייו עובד לסרט "זכוכית שבורה" והוא עצמו כתב על כך רומן.

9. ריצ'רד ומיומי היני. אמריקה עצרה נשימתה באוקטובר 2009 בעקבות הודעתם של בני הזוג היני כי בנם פלקון בן השש (בתמונה) עף לשמים עם בלון הליום ענק. כעבור כמה שעות התגלתה התרמית: ההורים המציאו את הסיפור בעוד בנם הוחבא בבית, מפני שרצו להיות כוכבי ריאליטי. במקום זה, הם נשפטו ונידונו למאסר. איתמר זהר


האמת כואבת על ההבחנה בין שקר לשקר

כולם אומרים "האמת כואבת", אבל רק השקרן עושה משהו בנידון. שקרנות חולנית, או כפייתית, היא תופעה מעניינת ועד לנקודה מסוימת אפילו שובת לב. בפסיכיאטריה מקובל להבחין בין שקרנות המשרתת רווח "חיצוני" מובהק לבין שקרנות "פתולוגית", שעונה על צרכים נפשיים. השקרנות מן הסוג הראשון אינה שונה במהותה מהשקרנות שבה רוב בני תמותה משתמשים מעת לעת לשם השגת מטרות "מציאותיות". כדי להבין את השקרנות מהסוג השני יש צורך לרדת לקומות התחתונות של חיי הנפש ולשאול: מהם אותם "צרכים נפשיים" שגורמים לשקרן לעוות את המציאות, ולהפוך את ההתקפה על האמת למשאת נפש ולעתים לאורח חיים ממש?

מנקודת מבט פסיכולוגית-דינמית, בני אדם תופסים את המציאות, חווים אותה ומנסים להשפיע עליה לא רק בהתאם למשאלות ולצרכים נפשיים מודעים, כי אם בהתאם לפנטזיות ולחרדות שנמצאות מחוץ להישג ידה של התודעה. לנקודת מבט זו יהיו השלכות על האופן שבו נבין, למשל, אדם המציג עצמו באופן כוזב כגאון פיננסים, כגיבור מלחמה או כקורבן של ניצול מיני, וזוכה עקב כך בהערצת הסובבים, ברחמיהם או אפילו בגמול כספי. אמנם, השקרן הזה עשוי בתנאים מסוימים להודות בכך שהוא מעוות את המציאות, אבל קרוב לוודאי שגם לאחר שיעומת עם שקריו הוא יצביע על מניעים המצויים במישור הרציונלי או התועלתני.

השקרן הכפייתי על פי רוב אינו ער לכך שהשקרנות שלו משמשת אותו כסוג של נקמה, וכאסטרטגיה שבעזרתה הוא מנסה לייצב את זהותו העצמית, לממש משאלות ינקותיות, להדוף חרדות התפרקות, ולהכחיש את התלות בדמות מיטיבה. אדם כזה יחמוק אולי מהאבחנה של "שקרנות פתולוגית" ויוגדר כ"מתחזה", "נרקיסיסט" או אפילו כ"פסיכופת" הפוגע בזולת, אבל בפועל מדובר באדם הסובל מהפרעת אישיות קשה.

הפולמוס בשאלה, האם שקרנות פתולוגית מלווה בהכרח בפגיעה בשיפוט המציאות, טרם הוכרע. אבל אין ספק שבין השקרנים הפתולוגיים מצויים אנשים ברוכי כישרונות הנושאים במשרות רמות. בכל שקר, כמו בכל מחשבת שווא פסיכוטית, מסתתר גרעין של אמת נפשית שהאדם אינו מודע לה.

"שקרי ילדים", שזיגמונד פרויד היה ראשון לעמוד על משמעותם הפסיכולוגית, מאפשרים הצצה לכוח העצום שיש למציאות הנפשית הלא-מודעת על תפיסת המציאות החיצונית. על פי רוב מדובר בשקרים בעלי אופי משחקי ויצירתי, שאולי מכופפים את האמת אך לא מתקיפים אותה; שקרים אשר בדומה לפעולתה של בדיחה מוצלחת, מאפשרים למאזין להם לשמוט לזמן מה את אחיזתו מעולם ההיגיון ולהתמסר לעולם שבו הכל אפשרי. "שקרי ילדים" הם תחנה חשובה במסע ההתפתחותי שהילד עובר בדרכו להבחין בין המציאות הנפשית הפרטית שלו לבין המציאות המשותפת לו ולזולתו. ילדים משקרים אפוא בראש ובראשונה כדי לתחזק את תחושת הריבונות השברירית שיש להם על עולמם, לחקור את תגובתו של הזולת למתחולל בעולמם הפנימי, ולהרגיע את החרדה שעולמם הפנימי שקוף לעיני המבוגר.

ניתן להבין את השקרנות כפועל יוצא של חסכים רגשיים מוקדמים, כביטוי של קונפליקט פנימי המונע מאדם לקבל חלקים מסוימים באישיותו שהוא חווה כבלתי נסבלים, או כניסיון להתקיף את עולמו הפנימי של הזולת. כדאי גם להבחין בין שקרנות נוירוטית, שנובעת מהצורך להסתיר את האמת הכואבת, לבין שקרנות פרוורטית שתכליתה "להתקיף" את האמת, ולהתענג על השפלתם של ערכים אוניברסליים. השקרנות מהסוג השני קשה ביותר לטיפול משום שהלוקים בה ניחנים ביכולת בלתי רגילה לשקר בעזרת האמת.

ואולם, בין שנראה בשקרנות תגובה למפגש בלתי נסבל עם המציאות ועם הזולת, ובין שנראה בשקרנות תוצר לוואי של התקפה נואלת של חלקים הרסניים בנפש על המציאות הפנימית, לא נוכל שלא לקבל את קביעתה של הציפור בארבעת הקוורטטים לט.ס. אליוט: "בני אדם אינם יכולים לשאת מציאות רבה מדי".

ערן רולניק ד"ר ערן רולניק הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי



הברון מינכהאוזן נורה מקנה תותח. איור של אלפונס אדולף ביכרד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו