בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים הובילו את פרופ' דני בלושטיין מלימודי גיטרה ועד לפיתוח משאבת עזר ללב

פרופ' דני בלושטיין רצה בכלל להיות טייס, או מוזיקאי. זה נגמר במענק של עשרה מיליון דולר למחקר ופיתוח ממשרד הבריאות האמריקאי

תגובות

דיק צ'ייני, שהיה סגן נשיא ארצות הברית, עבר כמה התקפי לב ומחכה לישועה. הישועה הזאת עשויה לבוא מדני בלושטיין, שקוראים ותיקים עשויים לזכור אותו כמי שהיה מבקר המוזיקה של "הארץ" בסוף שנות ה-80.

זו אינה התחלה של בדיחה. בחזהו של צ'ייני הותקנה משאבה, המסייעת ללב לבצע את עבודתו. זמנו בעצם קצוב. הוא עלול ללקות בדלקת, ונתון בסכנה להתפתחות של קרישי דם שעלולים לגרום לשבץ מוחי ולמוות. כדי למנוע זאת הוא נוטל תרופות לדילול הדם ולמניעת קרישה, אבל אם ייפצע הוא עלול לדמם עד מוות. הפתרון הטוב ביותר מבחינתו הוא השתלת לב, אבל יש מחסור בלבבות להשתלה וצ'ייני, בן 69, מתקרב לגיל שבו כבר לא מבצעים השתלות. את הלבבות משאירים לצעירים יותר.

הפתרון שעליו עובד דני בלושטיין אינו נמצא בתחום המוזיקה. בלושטיין לא הסתפק בכתיבת ביקורת מוזיקה ופיתח במשך השנים קריירה מגוונת. הוא למד הנדסה אווירונאוטית, עבד בפרויקט הלביא, עשה דוקטורט בתחום ההנדסה הביו-רפואית, יצא לפוסט דוקטורט בארצות הברית, ובמשך השנים היה לפרופסור ומרצה באוניברסיטת סטוני-ברוק בלונג איילנד, מרחק כשעת נסיעה מניו יורק, שם הוא עוסק בין השאר במחקר המתמקד בשיפור העזרים לחולי לב: לב מלאכותי, משאבות עזר ומסתמים מלאכותיים.

לשיפור שבלושטיין מפתח יש פוטנציאל גדול שזכה להכרה מן המכונים הלאומיים לבריאות (NIH), הזרוע של ממשלת ארצות הברית שמממנת את חלק הארי של המחקר הרפואי במדינה. ממנה קיבל בלושטיין מענק מחקר יוקרתי ששמו "פרס קוונטום", המיועד לפרויקטים שעשויים להיות קפיצת דרך מחשבתית ולתרום משמעותית לבריאות הציבור. בשלב הראשון, לפני שלוש שנים, קיבל שלושה מיליון דולר, שנועדו לבדיקת היתכנות של התפיסה המתודולוגית פורצת הדרך שגיבש. באחרונה הוא זכה במענק המחקר לשלב השני של הפרויקט - 7.5 מיליון דולר למשך חמש שנים.

ד"ר אלברט לי, האחראי על פיתוח טכנולוגיות ניתוחיות חדשניות במחלקה למדעים קרדיו-וסקולריים במכון לחקר לב, דם וריאות ב-NIH, אומר כי ליישום שפיתח בלושטיין יש פוטנציאל לפריצת דרך עצומה, והסיכוי להצלחה גדול. "זה יכול להיות הפתרון שימנע את הצורך במתן תרופות נגד קרישה. הפיתוח הזה יכול להשפיע על מאות אלפי חולים בשנה בארצות הברית. פרופסור בלושטיין הביא עמו מתחום האווירונאוטיקה הבנה מאוד לא שגרתית של זרימת הדם בלב המלאכותי, במשאבת הלב המלאכותית ובמסתמים המלאכותיים".

לדברי ד"ר לי, מענק המחקר שקיבל בלושטיין הוא מהגבוהים ביותר שאושרו לחוקר יחיד. "היישום הזה נבחן בקפידה רבה על ידי פאנל של 20 מומחים המבינים היטב במדעים קרדיו-וסקולריים, והם בחנו את הממצאים של בלושטיין בתחום", הוא אומר. "בנוסף, בלושטיין ושותפיו למחקר עשו בדיקות מקדימות בבעלי חיים שהראו תוצאות ראשונות חיוביות ועכשיו אנחנו מממנים אותו כדי שיבצע בדיקות מקיפות בבעלי חיים ובסופו של התהליך - בפציינטים אנושיים, כדי לראות איך היישום שלו ישפיע עליהם".

בלושטיין מודע לכך שהפתרון שהוא מציע, מהפכני ככל שיהיה, אינו הפתרון האופטימלי שאליו חותרת הקהילה המדעית - לב חלופי שייוצר מתאי גזע. "נכון, הפתרון שלי הוא פתרון ביניים עד שייצרו איברים מהונדסים מתאי גזע. אבל האתגרים בתחום הזה כל כך גדולים, שנצטרך להמתין עוד הרבה שנים לפתרון הגואל. זה יקרה אולי בעוד 20, 30 ואולי 50 שנה, מי יודע. דיברו הרבה על יצירה של צינור דם בעזרת הנדסת רקמות ועוד לא הצליחו לייצר אותו. אנחנו מתחרים באבולוציה שהתרחשה במשך מיליארדי שנים וזה לא עניין פשוט. הפתרון שלי, אם יצליח, יהיה התשובה לבעיה, כך אני חושב, למשך הרבה מאוד שנים".

ד"ר מרווין סלפיאן, מנהל מחלקת קרדיולוגיה פולשנית במכון הלב סארבר באוניברסיטת אריזונה, הוא גם המייסד והיו"ר של חברת סינקרדיה, המייצרת את הלב המלאכותי היחיד הנמכר בעולם. סלפיאן עובד עם בלושטיין על שיפור הלב המלאכותי, והוא אופטימי. "יש כיום בארצות הברית חמישה מיליון חולים עם הבעיה הזאת והמספרים יגדלו ככל שתוחלת החיים מתארכת. מאז 2001 אנחנו עובדים על הלב המלאכותי ומנסים להבין כל הזמן את זרימת הדם בלב המלאכותי ואת האינטראקציה בין המכשירים האלה לדם. זה כמו במנוע סילון: אם המנוע לא מעוצב מספיק טוב, המטוס לא יטוס מספיק טוב. לכן אנחנו מנסים לשפר את המכשירים הקיימים וגם מעצבים אותם מחדש, כדי שנוכל להוריד דרמטית את אחוז הסיבוכים אצל חולים עם לב מלאכותי או עם משאבת עזר ללב".

הימים העליזים

בלושטיין, בן 55, נשוי ואב לילדה בת 11, נולד באורוגוואי, לשם היגרו סבו וסבתו ממזרח אירופה. הם ראו את הנולד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, וכך ניצלו. כשהיה בגיל שנתיים עלתה משפחתו ארצה, והשתקעה ברמת חן. האב, כיום כמעט בן 90, ניהל את בית הדפוס "אמנים מאוחדים", שבו הדפיסו בין השאר כרזות להופעות ועטיפות לתקליטים. אמו, שנפטרה לפני כשנתיים, היתה מורה לאנגלית; בין תלמידיה היתה גם ציפי שביט.

הוא למד בתיכון בליך, וכנער למד גם נגינה בגיטרה. "כשהייתי בבליך היה לנו מזל גדול", הוא אומר. "אצלנו בבית הספר היו הופעות של חשובי האמנים בארץ. דני סנדרסון הופיע אצלנו עוד לפני שהקים את להקת כוורת, עם גיל דור ויצחק קלפטר. הופיעו אצלנו השלושרים, שלמה גרוניך, מתי כספי ואפילו אריק איינשטיין. ההופעות האלה, שהתקיימו בתנאים לא תנאים, הפכו אותי לחולה מוזיקה".

במקביל למוזיקה פיתח בלושטיין אהבה למטוסים. זה הוביל אותו לקורס טיס, שממנו הודח לקראת סופו. הוא נשאר בחיל האוויר וכמילואימניק השתתף במלחמת לבנון הראשונה ביחידת מסוקי תובלה שלא קיימת עוד. בחופשה קצרה מהמילואים, אחרי הטבח בסברה ובשתילה, אף הספיק להשתתף בהפגנת ה-400 אלף נגד המלחמה.

אחרי השחרור החל ללמוד בטכניון הנדסה אווירונאוטית, ובזמנו הפנוי התחיל להופיע עם הגיטרה בתל אביב. זה היה סוף תקופת בתי התה, ובעיר החלו לצוץ מועדונים ופאבים. "אם יש לי נוסטלגיה, זה לימים העליזים הראשונים של רחוב שינקין. זו היתה תקופה פרועה לחלוטין, מין עדלאידע בקנה מידה קטן ולא ממסדי, והכל התרחש בגלריה תת-רמה, קפה תמר וגלריה אחד העם, שבהם שרצנו כל היום".

כדי להתפרנס הוא מצא לעצמו עבודה כמהנדס בפרויקט לפיתוח מטוס הלביא בתעשייה האווירית. זה נמשך שנה וחצי. "מאוד לא נהניתי מהעבודה שם", הוא אומר. "בשלב מסוים התפטרתי. זה היה חסר תקדים לעזוב עבודה טובה בפרויקט חשוב".

בארץ התנהל ויכוח על נחיצותו של הלביא, מה היתה דעתך כמהנדס צעיר מבפנים?

"תוך כדי עבודה התברר לי שהפרויקט היה מיותר. הבנתי שהלביא יהיה שיפור קל לאף-16. השיפור הקל לא הצדיק לדעתי את ההשקעה האדירה בפרויקט. היה נימוק שהלביא יהיה משוחרר ממגבלות יצוא של האמריקאים ואנחנו יודעים היום שזה היה נימוק מופרך. בכל מדינה מסודרת, פרויקט כזה לא היה מאושר ובסוף הוא אכן בוטל, כי היו לו הוצאות חריגות וקשיים טכנולוגיים. מאז פרויקט הלביא, התעשייה האווירית למדה את הלקח והיא מייצרת דברים שאפשר לייצא".

פריחה מאוחרת

כשבלושטיין התפטר מהתעשייה האווירית, הוא החל לעבוד בתקשורת. תפקידו הראשון היה עורך מדעי ב"פנטזיה 2000", מגזין מדע בדיוני. באותה תקופה נוצר קשר בינו לבין הזמרת יעל לוי. בלושטיין ליווה אותה בגיטרה (יחד עם רוני ידידיה), והיה גם המפיק והמנהל האישי שלה. אלה היו שנתיים אינטנסיביות מאוד, הוא אומר. יחד עם עמיקם קימלמן, ממקימי בית הספר לג'אז רימון, הוא הפיק ליעל לוי תקליט והופעה שהתקיימה בבית ליסין. "זה היה תקליט אקלקטי של ג'אז, רוק, בוסה-נובה וטיפה מוזיקה קלאסית, כשהבון טון בארץ היה ניו ווייב", אומר בלושטיין, "העורכים המוזיקליים, חוץ מאלי ישראלי, לא ידעו איך לאכול אותו".

אחרי הכישלון הזה הוא החליט להתמקד בכתיבת מוזיקה, אבל אף אחד מהלחנים שכתב לא התפרסם. כשנפתחה ב-83' רשת המקומונים "רחוב ראשי", הציעו לו לכתוב על מדע. הוא הגיב בהצעה לכתוב על מוזיקה והצעתו התקבלה. אבל הרשת התמוטטה כעבור כמה חודשים, ובלושטיין עבר עם רבים מעמיתיו לעיתון "חדשות", ככתב לענייני מוזיקה וכמבקר. בתוך זמן לא רב עבר ל"מעריב", משם ל"ידיעות אחרונות" ובסוף נחת ב"הארץ".

השותף שלו לדירה בתל אביב היה אז שמעון גלבץ, שיצר עם אילן וירצברג את האלבום "בציר טוב", ובו הלחינו וביצעו שירים של יונה וולך. כך זכה בלושטיין להכיר את המשוררת. "יש לה מספר שירים שהשפיעו על תפיסת העולם שלי ואף על הקריירה שלי, כולל בעולם האקדמי", הוא אומר. "לדוגמה השיר ?אני הולך במישור'. יש שם משפט, למשל: אני מפיק הנאה/ כשמשהו צריך נשימה ארוכה'. זה בדיוק מה שקורה לי. וזה מזכיר לי ראיון שערכתי פעם עם מתי כספי ל'ידיעות אחרונות'. הוא אמר לי, ולא אשכח את זה: ?עד היום בקיבוץ חניתה יש אנשים שעדיין חושבים שאני מפגר'".

איך זה קשור אליך?

"דברים לוקחים לי הרבה זמן. אנשים שגדלו איתי לא היו מסמנים אותי כמי שיגיע לקריירה אקדמית משגשגת. בליך היה מקום מאוד תחרותי, היו לנו במחזור הרבה שנחשבו גאונים. אני נמצא היום בקבוצה שגם אני לא חשבתי שאהיה חלק ממנה. אני לא אחד שחשבו שהוא יפרוץ קדימה. אני לא איש של ספרינטים. אני איש של פריחה מאוחרת. עברתי תהליך ארוך של הבשלה כדי להבין מי אני ועל מה אני רוצה להינעל בקריירה שלי. לקח לי זמן להבין שאני בנוי למחקר ושזה מה שמתאים לי".

בסופו של דבר, בעודו ממשיך בכתיבה לעיתונות, החליט בלושטיין לחזור ללימודים ולעשות תואר שני במכניקת הזורמים, הבסיס של ההנדסה האווירונאוטית. אחר כך חיפש אתגר חדש. פרופ' שמואל עינב הקים אז באוניברסיטת תל אביב את המחלקה להנדסה ביו-רפואית, המשלבת הנדסה ורפואה, ובלושטיין היה אחד הסטודנטים הראשונים שלו ועשה דוקטורט בהנדסה ביו-רפואית.

"חייתי בצורת חיים כמו-סכיזופרנית", הוא אומר. "שמרתי את תחום המוזיקה ואת הצד ההנדסי בנפרד. פעם אחת הופעתי בטלוויזיה ב'עד פופ' עם יעל לוי, למחרת אנשים בפקולטה להנדסה היו בהלם. לא היה להם מושג שאני מנגן".

כשסיים את הדוקטורט שלו שאל בלושטיין את עצמו לאן עכשיו. "וכאן החינוך הפולני שיחק תפקיד חשוב", הוא אומר. "היה לי חשש להישאר בתחום המוזיקה הפופולרית. בגיל לא צעיר אתה עלול להיות פתטי. כשהפסקתי לכתוב על מוזיקה הרגשתי במידה מסוימת הקלה מכך שאני לא צריך לעקוב אחרי טרנדים ולבדוק מה הדבר הכי ?איני'. זה היה שחרור גדול. והנה סיימתי את הדוקטורט והפסקתי לכתוב - ואז הגיעה הצעה מאוניברסיטת מיאמי".

פתרון ביניים

הוא היה כבר נשוי, אשתו היתה אז סטודנטית לפסיכולוגיה, ובסוף 91' הם ארזו את המזוודות. במיאמי עשתה אשתו את הדוקטורט והוא לימד באוניברסיטה. משם עבר לאוניברסיטת פלורידה אינטרנשיונל, ואז קיבל הצעה מאוניברסיטת סטוני-ברוק, שהתכוננה לפתוח מחלקה ביו-רפואית. בלושטיין היה אחד ממקימי המחלקה.

במשך השנים הוא התמחה בלב המלאכותי ובמשאבות העזר ללב. "הלב הוא משאבה הפועלת בלי הפסקה שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. עם הזמן הלב מאבד, בגלל תהליכים פיזיולוגיים מורכבים, את היכולת לשאוב ולהזריק את הדם לגוף. מסוף שנות ה-70, הפתרון האולטימטיבי ללב כושל היה להשתיל לב שנתרם מקורבנות צעירים, בעיקר כאלה שנפגעו בתאונות דרכים. הבעיה המרכזית היתה שהגוף דחה את הלב השתול, אבל במשך השנים נפתרו רוב בעיות הדחייה של הלב השתול. הבעיה המרכזית כיום היא שאין מספיק לבבות להשתלה. זו בעיה שעולם הרפואה לא הצליח להתגבר עליה. בכל העולם כולו יש בשנה 3,000 עד 5,000 לבבות להשתלה. מספר הפציינטים הזקוקים ללב גדול עשרות מונים".

כאן החל המירוץ לפתח אמצעים חלופיים זמניים, עד שיימצא לחולים לב להשתלה. מדענים הצליחו לפתח משאבות עזר ללב כושל ולב מלאכותי שיחליף אותו. משאבת העזר, מסביר בלושטיין, היא מנוע דמוי מנוע טורבו סילוני קטנטן, המחבר בין קודקודו התחתון של הלב לעורק הראשי שלו ומזרים את הדם שהלב הכושל לא מצליח להזרים לגוף. משאבת העזר יכולה לסייע למי שלבו פועל באחוזי תפוקה נמוכים. במקרים שבהם אין דרך לסייע ללב הכושל נחוץ לב מלאכותי.

"הבעיה החמורה עם המכשירים - המשאבה, הלב המלאכותי ומסתמי הלב המלאכותיים - היא שכמעט כולם יוצרים קרישי דם", הוא אומר. "הדם, שהוא רקמה חיה, מגיב על מאמצים מכניים ביצירה של קרישים. תסחיפי הקרישה האלה גורמים התקפי לב או אירועים מוחיים. הפתרון הוא מתן מדללי דם, כמו למשל קומדין. זה לא מבטל את הסכנה לקרישת דם, כי האבולוציה שלנו מתוחכמת ויש לנו הרבה מנגנונים בגוף שגורמים להאצת תהליך הקרישה ולעקיפת התרופות נוגדות הקרישה. מצד שני קיימת סכנה כאשר הדם לא נקרש. מצבם הפתולוגי של החולים דומה לחולי המופיליה: אם הם נפצעים, הם יכולים לדמם למוות. לכן חייבים ליצור איזון בגוף החולה".

מה הפתרון שאתה מציע?

"הפתרון שהצעתי טמון בעיצוב המכשירים בצורה כזאת שיפסיקו להקריש דם. הרעיון שלי ליצרנים הוא במילים פשוטות: שנו את הצורה של אביזרי הלב המלאכותיים. יש סיבה מדוע מכוניות של היום נראות כמו שהן נראות: הצורה שלהן משפיעה על הביצועים ולא רק משום שזה נראה יפה.

"יש כיום בארצות הברית ובעולם עשרות אלפים חולים עם משאבות עזר ללב. למאות אלפים יש מסתמי לב מלאכותיים. האתגר הראשוני היה להחזיק את החולים בחיים עד להשתלה. משאבות עזר ללב האריכו חיים של בני אדם במשך חודשים ואפילו חצי שנה. לא חשבו על זה כעל פתרון קבוע. ובכל זאת, בחמש השנים האחרונות היתה פריצת דרך וכיום יש אפשרות להחזיק חולי לב בחיים גם חמש שנים לאחר השתלת משאבת עזר ללב. למרות זאת, יש צורך בפתרון יסודי יותר לבעיה".

בלושטיין עבד בעשר השנים האחרונות על עיצוב מחדש של המכשירים, כך שאופן פעולתם ישחרר את החולים מהצורך בטיפול תרופתי אנטי קרישתי. העיצוב מחדש של הלב המלאכותי, משאבות הלב ושסתומי הלב דומה לדבריו לעיצוב להב בטורבינה, או כנף מטוס, "אם כי מעצם היותו של הדם רקמה חיה, הוא מגיב בצורה שונה מאוויר, ודפוסי הזרימה שלו דרך אביזרי העזר ללב מציבים בעיה מורכבת ומאתגרת יותר".

מה ההבדל בין אווירונאוטיקה לתכנון לב מלאכותי?

"כאשר אתה בונה מטוס, אתה לא אומר ?בוא נבנה את המטוס הזה, נמריא בו, ואולי לא נתרסק'. הגישה היא של אפס תאונות. במוצרים רפואיים הגישה שונה: אתה כמובן מנסה להציל חיים, אבל מבין שגם אם אתה ממריא, אתה מתרסק הרבה פעמים. משאבת לב ללב כושל היא בעצם טורבינת סילון מיניאטורית שמזרימה דם במקום אוויר. באופן ספציפי, עבדתי על הרעיון של נקבת רוח, שבה מדמים את תנאי הטיסה של המטוס כדי לראות איך הוא יגיב על מצבי טיסה משתנים. תיכננתי מערכת ניסויית שמדמה בצורה מדויקת את תנאי זרימת הדם בלב המלאכותי או כל סוג של אביזרי העזר המלאכותיים ללב. קונספטואלית היא כמו נקבת רוח".

פרה חולבת

סינקרדיה היא החברה היחידה שהלב המלאכותי שהיא מייצרת מאושר להשתלה על ידי הרשות הפדרלית לתרופות ולמזון (FDA). את משאבות העזר מייצרת חברת מייקרומד מיוסטון. מייקרומד הגישה לאישור ה-FDA משאבת לב שעוצבה מחדש בשיתוף בלושטיין. משאבות לב כאלו הושתלו בבעלי חיים ולא גרמו לקרישי דם, מה שביטל את הצורך לתת להם תרופות נגד קרישה. "זו הסיבה שנתנו לי את מענק המחקר יוצא הדופן הזה, כדי לבטל את הצורך במתן טיפול תרופתי נגד קרישה", אומר בלושטיין. "אם נצליח בניסויים קליניים להוכיח שזה עובד אצל בני אדם, תהיה לכך השפעה אדירה בכל מה שקשור לאיכות החיים של החולים ובהוצאות הטיפול התרופתי בהם. אלה טיפולים יקרים, שיכולים להסתכם בעשרות אלפים עד מאות אלפים של דולרים".

אבל בלושטיין אומר שהדרך לא תהיה קלה, ולאו דווקא בגלל האתגרים הטכנולוגיים. "תעשיית התרופות לא תהיה מאושרת מהפיתוח שלי. הם עושים מיליארדים מהתרופות נגד קרישה, שהן יקרות מאוד. בתחום הרפואי, אם לחברה יש מוצר שקיים על המדף והשקיעו בו הרבה כסף, אז כאשר יש פריצת דרך, נניח בחברת סטארט-אפ שיכולה לחסל את המוצר המצליח והמוכר, הם יקנו את הסטארט-אפ וינסו לחסל את המוצר החדשני לפחות למשך כמה שנים, כדי להפיק את מקסימום הכסף מהתרופה או המוצר".

זה מזכיר לבלושטיין דוגמה מעולם המוזיקה - את ההתנגשות בין האינטרסים המסחריים חברות התקליטים לבין האינטרסים של האמנים והקהל. "קונצרנים השתלטו על תעשיית המוזיקה וככה גם המוזיקה נשמעת", הוא אומר. "המזל של המוזיקה זה האינטרנט, שהפך להיות כביש עוקף-קונצרנים. אולי הוא לא יבטל את המיינסטרים, אבל אני מאמין שהוא יביא לשינוי גדול, שחלק ממנו רואים כבר היום. חברות התקליטים מבינות מה קורה. מאז ומתמיד הם נלחמו בקידמה הטכנולוגית - ראה מקרה הקסטות, או מלחמת החורמה שהם ניהלו בנאפסטר - כי זה פוגע באינטרסים שלהם, אבל אי אפשר לעצור קידמה טכנולוגית ובסופו של דבר החופש שהאינטרנט מציע ינצח".

במה זה שונה מהתקופה שבה היית מבקר?

"המצב בתחום המוזיקה הוא כיום יותר רע ויותר טוב. תעשיית המוזיקה חושבת על עשיית כסף וזה תמיד היה כך, ועכשיו - כאשר חברות התקליטים הפכו לקונצרנים בינלאומיים - המצב מבחינה זאת הרבה יותר חמור. מבחינתם המוזיקה היא פרה חולבת. החדשות הטובות הן שהאינטרנט מסבך להם את החיים, וזה קרב שבו חברות התקליטים מפסידות. האמנים התחילו להבין שהם יכולים ליצור קשר ישיר עם הקהל ולשווק בעצמם את המוזיקה שלהם. התוצאה היא שחל שחרור, לפחות חלקי, מהתכתיבים של התעשייה. בדרך הזאת אפשר לחזור לאקלקטיות יצירתית שמאפשרת לכל אמן לשווק לקהל-יעד ספציפי. אנשים צעירים צורכים בדרך הזאת את המוזיקה שלהם וזה יתרון גדול לעומת המצב ששרר כשהייתי מבקר מוזיקה".

אילו לחצים הופעלו עליך אז?

"הייתי צריך להילחם בתכתיבים של תעשיית המוזיקה. מבקרים ועיתונאים הלכו בעקבות אופנה ודימויים אופנתיים, שחלק גדול מהם היו מכשיר שיווק של התעשייה. זה כמובן קיים גם היום, אבל בגלל הגישה היותר ישירה של אמנים לקהל שלהם, יש היום יותר חופש לעיתונאי מוזיקה ולמבקרים. רמת המוזיקה היום לפעמים אפילו טובה יותר משהיתה בתקופתי, למרות שהתעשייה מנסה לדכא כל עצמאות יצירתית. אז נכון שמוזיקה גרועה תמשיך להתקיים בהצלחה מרובה, וזה הצד המצער של התעשייה.

"יש, אגב, עוד הבדל לטובה בכך שהמוזיקה שנמכרת היום היא לא בתקליטורים ולא בתקליטים. הריבוי של הופעות חיות מחזק ומחדש את אמנות הנגינה. אם בעבר היו זמרים ומוזיקאים שהעדיפו לא לגעת בכלי נגינה והשאירו את המטלה המעיקה הזאת לנגנים ולמפיקים מקצועיים, הרי שכיום הצורך להופיע לפני קהל גרם לכך שאמנים צעירים רוצים לדעת לנגן, ולנגן טוב. לפחות כמה מהם הפכו לנגנים אדירים".

צניחה חופשית

כשאתה מבקר בישראל, ורואה דברים מזווית שונה, איך אתה מתרשם מהמוזיקה הישראלית?

"חסרה לי מידת התחכום שהיתה בשנות ה-70, למשל אצל שלמה גרוניך, שם טוב לוי ומתי כספי. תרבות הרייטינג לא מאפשרת לאמנים ליצור באופן יותר ניסיוני או להגיע להצהרה אמנותית משמעותית ברמה האישית וברמה הפוליטית. התוצאה היא צניחה לתוך הקונסנזוס החמים והנוסטלגי. וככה יש מקרים כמו זה של שלום חנוך, שעשה לפני מספר שנים מופע משותף עם שלמה ארצי ולדעתי זה סימן איך אפילו אמן הרוק החשוב ביותר במוזיקה הישראלית לוקח חלק במפגן הצניחה החופשית הזה - ואני לא מתכחש לאילוצים כלכליים. יחד עם זאת, בשוליים המוזיקליים יש דברים מדהימים. ראיתי למשל בארץ ולא מזמן גם במנהטן את תמר אייזנמן, שהיא מוזיקאית וגיטריסטית מדהימה. מלבד זה, התופעה המעניינת ביותר בארץ היא הפריחה של תחום הג'אז. הג'אז הישראלי הגיע להישגים מדהימים במנהטן.

"במוזיקה הפופולרית בימינו דינוזאורים לא נעלמים. ככה זה כאן בארצות הברית וככה זה גם בארץ. כשביקרתי באחרונה בארץ הייתי בהופעה של אנסמבל שם טוב לוי. עשו שם איחוד מחודש של ?צליל מכוון'. היה יפה לראות את האמנים הוותיקים האלה מופיעים מול קהל נאמן. יעל לוי סיפרה לי שהיא עובדת על מופע ותקליט חדש. דני דותן מקים מחדש את הקליק, וזאב טנא חי ובועט בתקליט חדש גם כן (ומייצר נקניקיות מופלאות). האמנים הוותיקים מרשים לעצמם לא להיעלם ולא להתחבא כי יש להם אפשרות לשווק את עצמם בדרך אחרת ולא דרך חברות התקליטים".

אתה נשמע מעודכן ומעורב, האם העיסוק במוזיקה לא חסר לך?

"כשנכנסתי לתוך המחקר הביו-רפואי התחלתי לנסוע לוועידות מדעיות. הסתכלתי על החוקרים ואמרתי לעצמי: מי אלו ה'יצורים' האלה? לי יש רקע מעיתונות ומוזיקה והאנשים האלה נראים לי ?חנונים' שכל חייהם במחקר ואין להם תחומי התעניינות אחרים. לקח לי זמן להבין שזו חשיבה סטריאוטיפית וגיליתי בין החוקרים הרבה חולי מוזיקה למיניהם, בדיוק כמוני, שאוהבים לנגן. יש כאלה שגם ניגנו בלהקות לפני ש'הידרדרו' לאקדמיה. כשגיליתי את זה יצרתי הרכב שקיים כבר שבע שנים ואנחנו מופיעים בוועידות מדעיות בין ההרצאות והסימפוזיונים. הלהקה כולל מדענים מרחבי ארצות הברית ואליה צירפנו גם מדענים מאירופה. יש לנו ארבעה עד שבעה נגנים שמתחלפים בהופעה, והרפרטואר שלנו כולל רוק קלאסי ובלוז, שירים של הרולינג סטונס, קרים וג'ימי הנדריקס. לפעמים אני מופיע גם במועדונים באזור מגורי. אבל באמת, כיום אין לי יותר מדי זמן לנגן".

וכתיבת הביקורת לא חסרה לך?

"לקראת סוף הדוקטורט השתחררתי מתפקיד המבקר המוזיקלי. השתחררתי מהצורך לעקוב אחרי מה שקורה ולהקשיב לכמויות של זיהום מוזיקלי שיכולות ליצור רמות זיהום גבוהות בגוף. יחד עם זאת, בראש אני תמיד כותב ביקורת. אני חבר היום בצוותי עריכה של כמה כתבי עת מדעיים ומשמש עורך-עמית של ?Journal of Medical Devices'. הניסיון שלי בכתיבת ביקורת בעיתונות עוזר לי מאוד להעריך כתבי יד מדעיים. אבל אם מישהו באמת רוצה להעריך את תפקידו של המבקר, הייתי מפנה אותו לקטע קצר שכתב בזמנו חנוך לוין, ?מילה בזכות הביקורת'. רק לקראת סוף הקטע המופתי הזה מבינים שהוא מתכוון בעצם למבקר כרטיסים באוטובוס: ?עלינו להאריך רוחנו ולעזור כמיטב יכולתנו לאותו מבקר שלוח החברה, אדם עם כובע של נהג אך בלי הגה, הנכנס בדלת אחת, נוסע ללא תכלית או מטרה, ויורד כעבור רגעים ספורים בדלת השנייה'".

כמי שמכיר היטב את שני התחומים, האם אתה מוצא צדדים משותפים בין מדע למוזיקה?

"אני רואה רצף בין מוזיקה, כתיבה ומחקר, ויצירתיות מובנית ברצף הזה. מבחינתי כל סוג של אמנות אינו מדורג מבחינת חשיבותו במקום שונה ממחקר אקדמי. היה לי הכבוד לראיין או לפגוש אמנים כמו מיילס דיוויס וג'ון מקלפלין, שמבחינתי התרומה שלהם לחשיבה האנושית אינה פחותה מהתרומה של כל מדען חשוב".*

חבר אמיתי יעל לוי על דני בלושטיין

"דני היה המנהל האישי שלי ושימש מפיק כאשר עשיתי את התקליט ?אהבה צעצוע'. ידעתי על הקריירה האחרת שלו. בתקופה שעבדנו יחד, לא פעם היינו צריכים לעצור כי דני היה צריך ללכת לאוניברסיטה. הוא היה חבר אמיתי במשך תקופה ארוכה וגם היום, כשהוא רחוק, אני מחשיבה אותו כחבר".

האשה שאיתו ד"ר ריטה גולדשטיין חוקרת את ההתמכרות לסמים

ד"ר ריטה גולדשטיין (בתמונה), רעייתו של פרופ' דני בלושטיין, היא נוירו-פסיכולוגית שחוקרת אספקטים של ההתמכרות לסמים במעבדה הלאומית בברוק-הייבן. במחקרה היא עוקבת אחר שינויים במוחם של מכורים לסמים באמצעות הדמיה מגנטית פונקציונלית (FMRI), במטרה למצוא פתרונות קליניים להתמכרות. המחקר שלה מעלה כי ההתמכרות היא לא רק עניין פסיכולוגי, אלא מחלה עם סממנים מבניים במוח, שבעיקר פוגעים בתהליך קבלת ההחלטות. זה מה שמקשה על המכורים להיחלץ ממצבם. כחלק מעבודתה היא נותנת הרצאות בתחום לשופטים, במטרה להבהיר להם את החשיבות של ההבחנה בין סוחר סמים לבין מכור לסם. הראשון הוא פושע והשני הוא אדם חולה.



דני בלושטיין, גיטרה, ובן קולמן, כינור, מנגנים בפתיחת גלריה 'תת-רמה', רחוב שינקין, תל אביב, 1985. ימים עליזים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו