בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על פרקטיקת ההוקעה בחוגי השמאל

תגובות

מתי כפרת בדעות האופוזיציה, לפני או אחרי שזינובייב שלח את בקשת החרטה למפלגה?

"ההכרה בטעותה של האופוזיציה התחוורה לי בהדרגה, אבל מכתבו של זינובייב בהחלט הכריע את הכף".

מה תאמר על מכתב החרטה שבו כתבת שאין לך קשרים עם האופוזיציה?

"לא הייתי חבר בסיעה. ולא נכחתי בנשף של קוטוזוב... מעולם לא שמעתי על בית הדפוס ולא ידעתי דבר על הפצת עלונים אופוזיציוניים".

(חקירה בולשביקית המובאת בספר "הטיהורים הסטליניסטיים" מאת יגאל חלפין, רסלינג 2006)

אני רוצה לכתוב כאן על פרקטיקה נפוצה בחוגי השמאל, שאותה אכנה "פרקטיקת ההוקעה". לאחרונה נראה לי שהשימוש בהוקעה הגיע לשיא מסוים, עד שהוא מאיים לקבור כל דיבור אחר. כל פרסום שלישי באינטרנט נושא מבנה מהסוג הבא:

- "מ' חשף את פרצופו האמיתי! השמאל האמיתי צריך להתנער מאנשים כאלה!"

- "ז'?! הוא אף פעם לא היה בשמאל. רק בישראל אנשים כמוהו מחשיבים את עצמם לשמאל".

- "איך אתה מעז לעשות X ולקרוא לעצמך סוציאליסט?"

- "מי שמשתתף ב-Y לא ראוי להיחשב לשמאל. אני והוא לא שייכים לאותו מאבק".

הפרקטיקה הזאת כל כך נדושה וברורה מאליה למי שהתנסה בלהיות שמאלני, שנראה שמיותר לדבר עליה. אפילו אצלי, ההוקעה והטיהור הם חלק ממבנה מחשבה אוטומטי - ולכן חשוב לי לכתוב עליהם.

הפרשה שדחפה אותי לכתוב על הנושא היא ביטול כנס הבלוגרים באוניברסיטת תל אביב, שהייתי אמור להשתתף בו בשבוע שעבר. הכנס בוטל על ידי ראש החוג לספרות ד"ר אורלי לובין, לאחר שנשים וארגוני נשים האשימו אותה בפגיעה בנשים. חטאה היה שהזמינה לכנס גם את עיתונאי "הארץ" בני ציפר, שבעבר התייחס בביטול לטענות שהסופר יצחק לאור הטריד נשים. וכך, בפעם הראשונה שבה הושתקתי - ההשתקה באה דווקא "מתוך המחנה". בנוסף, נפלתי לאחרונה קורבן להוקעות בסגנון "חשפת את פרצופך האמיתי!" בעקבות איור מימי הביניים שהעליתי לבלוג! ויש להודות, שגם אני ביצעתי את אקט ההוקעה. הפרקטיקה הזאת הפכה למחלה, שמעטים חפים ממנה.

חכה חכה, אני אוקיע אותך

לאקט ההוקעה יש מבנה קבוע. השאלה היא אף פעם לא: "האם אתה מנוול?" אלא: "האם מנוול כמוך רשאי להחשיב את עצמו לשמאלני/ פמיניסטית/ סוציאליסט/ הומואית?" התוצאה היא, שכל מה שנדרש ממך כדי להסיר מעליך את אימת ההוקעה, הוא להצהיר מראש שאתה לא איש שמאל. מי שלא מתיימר להיות בשמאל הוא כמו אזרח סובייטי מתקופת הטיהורים, שלא היה חבר במפלגה - אפשר אפילו לחבב אותו, כמו שסטלין חיבב את דוסטויבסקי הריאקציונר. ההבדל הוא שבישראל העכשווית, אתה אפילו לא שואב טובות הנאה מהשתייכות לשמאל.

דפוס מעניין אחר הוא עקרון "המוקיע הופך למוקע". גיליתי זאת כשיצא לי להתקרב למוקיעים הגדולים במחנה. התברר לי שהם עצמם סובלים מאימת ההוקעה! ומכיוון שמשפט החברים מאיים מעל ראשם, הם מתגוננים באמצעות הוקעה. רבת עם מישהו? חכה שהוא יעשה טעות פוליטית, תוקיע אותו ותגמור עניין. "חשבת להוקיע אותי? היית מת. אני אוקיע אותך עוד לפני שתספיק לכתוב סטטוס בפייסבוק. אתה מחוסל, בייבי! לא תוכל להראות את פרצופך בהפגנות".

עולה חשד לפעמים, שההיגיון הנסתר של פרקטיקת הטיהור, הוא אמונה מטאפיזית בכך שכשיבוא יום הדין הפוליטי, אלה ששרדו את כל הטיהורים ונותרו בקבוצה הטהורה והנבחרת, ייגאלו ויחיו בגן עדן חסר סתירות.

החבר א', בהפגנה שנערכה ברחבת סינמטק תל אביב, נצפית משוחח עם אנשי "שלום עכשיו".

"כן, אלה אנשים חלשים מבחינה פוליטית, אבל הם הצביעו ל'עיר לכולנו'".

"החבר א', זו תשובה מפוקפקת. 'עיר לכולנו' מלאה יסודות תבוסתניים! החבר א', האם קראת בכתב העת 'מטעם' בעריכת לאור אחרי 15.2.2010?"

"כן, כלומר לא, כלומר: אני מנוי אבל אני שוקל לא לחדש את המינוי. כלומר כן! אני בטוח לא אחדש את המינוי!".

החבר א', ביום ראשון 21.3 נשמעת מפזם את המנון הכיבוש "ירושלים של זהב".

"טעות בידיכם. לא הייתי מעלה בדעתי לשיר זאת. פיזמתי את שיר העם הבאסקי שממנו הציונית הפשיסטית נעמי שמר גנבה את המילים. חוץ מזה, לא שרתי אותו אלא ביצעתי גרסת דראג חתרנית".

החבר א', נודע לנו שאתה קורא בשירותים בספריו של עמוס עוז.

"לא! לא מאז 'לדעת אשה'! כלומר, ב-69' קראתי את 'מיכאל שלי', אבל דילגתי על הקטע עם חליל ועזיז!".

(דיאלוג בדוי, כמובן).

זה מה שנשאר

פרקטיקות ההוקעה והטיהור אינן חסרות טעם לחלוטין, ולא צמחו מתוך רשעות. יש בהן היגיון, למשל מכיוון שתרבות השלום והליברליזם שימשה אידיאולוגיה של המעמדות החזקים ביותר בחברה. או למשל, כי תחת הכסות של חתירה לצדק התקבעו במחנה השמאל פרקטיקות סקסיסטיות ומצ'ואיסטיות. חשוב לסמן גבולות ברורים. ויותר מכך: כיוון שכוחו של השמאל קטן, ההוקעה וההחרמה הן מהפרקטיקות הבודדות שנותרו לו.

אך באופן אירוני, הפרקטיקות האלה אפקטיביות בעיקר פנימה, כלפי אותם מעטים שמעוניינים לקחת חלק בפרויקט השמאל. בעידן שבו המילה "מקארתיזם" נישאת בפי כל, צריך להודות שההוקעה היא נשק ששוכלל בשמאל לכדי אמנות. וההשלכות הרסניות. הרבה אנשים נפגעים מהטרור הזה, באופן שאינו נופל מכמה צורות אלימות, שנגדן השמאל נאבק.

אני מרשה לעצמי להעריך, שאם השמאל היה מתעסק פחות בטיהור עצמי, הוא היה יכול להיות גדול פי כמה. הרבה אנשים מזדהים עם השאיפה לשלום ולצדק, אבל פשוט אין להם כוח להתעסק עם חרדת ההוקעה, ועם הסכנה שיציקו להם שאינם שמאלנים מספיק. ובצדק. לא ברורה לי התועלת הפוליטית בלפלוט אנשים החוצה מהמחנה. הבולשביקים לפחות חיסלו את חברי המפלגה שסרחו. שמאלנים ש"נחשף פרצופם האמיתי" פשוט יישארו בחוץ ויפתחו טינה כלפי השמאל.

אז מה עושים? יש מגוון דרכי התמודדות, אולם אני בוחר בזו הפחות אופטימית: אני פשוט מעדיף לא לראות את עצמי חלק ממחנה השמאל. גם "השמאל" לא יגזול ממני את חירותי. כמובן שזה מחייב רק אותי באופן אישי. לצורך העניין, ועד שיוכח אחרת, ראו בי בבקשה ריאקציונר. ברור שהעמדות שלי והפעולות שלי בנוגע לציונות, הצבא, האימפריה, הקפיטליזם, החברה ההטרוסקסואלית וכולי וכולי לא השתנו בכלום, אבל אני מעדיף לא לראות עצמי שייך למחנה כזה או אחר.

במצב הנוכחי, יש משהו משחרר בלא להיות בשמאל. במובן מסוים, רק ברגע הזה מתחילים להקשיב לך. ואני מרשה לעצמי לשאול אם הקטגוריה של שמאל היא בכלל שימושית כל כך בימינו מבחינת שינוי המצב, ומה יתגלה אם היא תונח בצד, ולו רק בתור ניסוי. *

גרסתו המלאה של המאמר פורסמה לראשונה בבלוג "ארץ האמורי"



צילום: גטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו