בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מילטון פרוכטמן, האיש מאחורי המצלמה במשפט אייכמן

פרוכטמן, בן 85, יזם את תיעוד משפט אייכמן בווידיאו והכניס לפנתיאון הישראלי את התמונות הדרמטיות מהאולם. איך הצליח המפיק הצעיר לגבור על רשתות עולמיות ולקבל את המינוי לתפקיד, ולמה הוא כועס על הממשלה?

תגובות

משפט אייכמן הותיר בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כמה סצנות בלתי נשכחות. התמוטטותו של הסופר יחיאל דינור (ק. צטניק) על דוכן העדים, נאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר ודבריו של המשורר אבא קובנר, מלוחמי המרד בגטו וילנה, הן רק חלק מהן.

הסצינות הללו נבחרו בקפידה מתוך מאות שעות של חומר גלם שצולם במשפט, להיות מוצגות שוב ושוב ולהיחרת בזיכרון הציבורי. סצינות אחרות, שלא נכללו בקנון הלאומי, שבהן נראה אדולף אייכמן מעיד על פעולותיו בניתוק רגשי ודקדקנות פקידותית, נאספו לסרטו של אייל סיוון, "הספציאליסט" (1999), שעורר פולמוס וניסה לבדוק את הקשר בין זיכרון להיסטוריה, ובין תיעוד לאמנות.

האיש שיזם את התיעוד הזה, שאיפשר את הקנון ואת הדיון המחודש בו, יושב היום בקליפורניה, ממורמר קצת על כך שתרומתו החשובה להיסטוריוגרפיה הישראלית אינה די מוכרת לדעתו.

בזמן משפט אייכמן, שנפתח ב-11 באפריל 1961, היה מילטון פרוכטמן מפיק צעיר בן 35. הוא בא לישראל ב-1952, לאחר לימודי תקשורת באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. בתחילה עבד בהפקת הסרט "סלומה" בכיכובה של ריטה הייוורת (1953). אחר כך החל לעבוד כבמאי סרטים באולפני גבע ואולפני הרצליה. הוא ביים את אחד הסרטים הראשונים שנעשו על הערבים בארץ וצילם מפעלי תעשייה בקיבוצים.

בתל אביב פגש את חוה שטרנברג, אחייניתו של שר המשפטים אז, פנחס רוזן, והשניים נישאו. מכיוון שתעשיית הקולנוע בישראל היתה בחיתוליה, ופרוכטמן לא הצליח להתפרנס ממקצועו, עזבו בני הזוג ובתם את ישראל לארצות הברית, שם עסק פרוכטמן בהפקה ובימוי סרטים עלילתיים ודוקומנטריים.

באותם כלים

כיום פרוכטמן בן 85. שבץ שלקה בו לפני כמה שנים החליש אותו פיזית אך לא פגם בקולו הרועם ובזיכרונו ההחריף. הוא מספר כיצד נולד אצלו הרעיון לתעד את משפט אייכמן באמצעים ויזואליים. ב-1959, בעת ששהה במינכן לצורך צילומי סדרת טלוויזיה, הוזמן להקרנה פרטית של סרט התעמולה מ-1934 של הבמאית הגרמניה תומכת הנאצים לני ריפנשטל, "ניצחון הרצון", שתיעד קונגרס של המפלגה הנאצית בנירנברג.

בעת הקרנת הסרט, התמלא הפאב שישב בו פרוכטמן בקריאות עידוד ותמיכה בנאצים. פרוכטמן אומר שהבין כי הדרך היעילה ביותר להיאבק בנאצים ובממשיכי דרכם היא בנשק רב העוצמה שהם השתמשו בו - אמצעי התקשורת ובפרט הקולנוע. שנה לאחר מכן, כששמע על תפיסת אייכמן בארגנטינה, נסע לישראל כדי לשכנע את הממשלה לאפשר לו לתעד את המשפט בווידיאו - המצאה טכנולוגית חדשה ומהפכנית אז.

פרוכטמן מציג את סיפורו כמאבק דון קישוטי כמעט נגד כל תחנת רוח (וטלוויזיה) אפשרית. התגובה הראשונית של ממשלת ישראל לרעיון, טוען פרוכטמן, היתה שלילית. באותם ימים לא היתה טלוויזיה בישראל, בשל התנגדותו של ראש הממשלה אז דוד בן גוריון להכנסת המכשיר "המשחית".

לדבריו, בן גוריון לא רצה שהמשפט יצולם, כי חשש שיגידו בעולם שישראל הופכת אותו למשפט ראווה. לאחר שקיבל תשובה שלילית נסע פרוכטמן לכנס השנתי של איגוד רשתות הטלוויזיה האירופיות בספרד, כדי לבדוק את מידת ההתעניינות שם בהקרנת קטעים מהמשפט. מלבד כמה רשתות טלוויזיה קטנות מגרמניה ומבריטניה, שהודיעו שירצו לסקר את המשפט, לא נרשמה התעניינות.

כששב פרוכטמן לניו יורק הצליח להלהיב את נשיא חברת ההפקה הקטנה "קפיטל סיטיס", פרנק סמית, שעשה אתה פרויקטים שונים. פרוכטמן נסע שוב לישראל, הפעם כנציג קפיטל סיטיס, כדי לנסות לשכנע את בן גוריון לאפשר לו לצלם את המשפט.

לדבריו, הוא הצליח לפגוש את בן גוריון כי שנים ספורות קודם לכן צילם ראיון עמו לרשת הטלוויזיה אן-בי-סי. "באותו ראיון", מספר פרוכטמן, "בן גוריון אמר לי שאבוא לבקרו אם אזדמן לירושלים, ונסעתי אליו".

פרוכטמן השיג לקפיטל סיטיס חוזה בלעדי לצילום המשפט. סמית הסביר בעבר שממשלת ישראל העדיפה לתת את הזיכיון לחברה קטנה ועצמאית יחסית, ולא לגוף תקשורת גדול.

תנאים קשים

איש אינו יודע להסביר כיצד קרה שדווקא מפיק צעיר וחברת הפקה קטנה ולא מוכרת הצליחו לקבל את הזיכיון הנחשק, שהתקוטטו עליו בהמשך חברות טלוויזיה גדולות מארה"ב. גם תעשיית הקולנוע המקומית הקטנה לטשה עיניים לזיכיון ותבעה לקבלו ממניעים ציוניים.

החוזה שהושג לא היה בדיוק אידיאלי מבחינה עסקית. התנאים היו נוקשים: הצילום חייב להיות של המשפט במלואו, הפרויקט חייב להיעשות שלא למטרות רווח וכל ההכנסות שלא נועדו לכיסוי ההוצאות ייתרמו לצדקה. התיעוד השלם של המשפט יאוחסן בארכיון המדינה הישראלי. התנאי הקשה ביותר היה שהשופטים, שעדיין לא מונו אז, יוכלו לבטל את הצילום אם יחליטו שהוא מפריע לתקינות ההליך השיפוטי והגינותו.

ד"ר עמית פינצ'בסקי מהאוניברסיטה העברית, שחקר את הסיקור התקשורתי של משפט אייכמן, טוען שהתנאים המגבילים שיקפו את האמביוולנטיות של ממשלת ישראל ביחס לצילום המשפט. לדבריו, כבר בשלב מוקדם היתה ממשלת ישראל מודעת לחשיבות של צילום המשפט, בדיוק משום החשש שייתפס כמשפט ראווה. זו היתה דרכה של הממשלה להראות לעולם שמדובר בהליך משפטי אמיתי, במשפט צדק.

"מלכתחילה לא היה ברור איך יטפלו בזה מבחינה תקשורתית. בשלב מסוים רשתות זרות התחילו להפעיל לחצים על נציגים ישראלים בחו"ל, והיה ברור שזה הולך להיות אירוע גדול. אז התחיל מאבק בין משרד המשפטים למשרד החוץ, משום שמשרד החוץ רצה לנצל את המשפט לצרכים פוליטיים, ולמשרד המשפטים היה חשוב שהמשפט יהיה בשליטה. הפתרון היה לתת את האפשרות לצלם בתנאים מאוד מגבילים. אלה היו תנאים שאף אחד לא יכול היה לעמוד בהם, אבל פרוכטמן התחייב להם והצליח לשכנע את קפיטל סיטיס. אף אחד לא יודע איך הוא קיבל את החוזה, יש מי שטוענים שהקשרים המשפחתיים שלו לא הזיקו. בכלל לא היה מכרז", אומר פינצ'בסקי.

העובדה שלא היה מכרז ושלא ניתנה לגופי שידור אחרים הזדמנות להתמודד על הזיכיון לצילום המשפט עוררה תרעומת קשה בעולם ובישראל.

על הזעם שעוררה הבחירה והניסיונות להשפיע על מקבלי ההחלטות, לחזור בהם, מעידים מכתבים רבים ששלחו אז רשתות טלוויזיה שונות. כך למשל פנה נשיא רשת אן-בי-סי לשרת החוץ גולדה מאיר וטען כי לקפיטל סיטיס אין היכולת או הניסיון הדרושים להפקת מבצע שידור כזה. פינצ'בסקי מציין שהחברה אף הבטיחה להטיס לישראל צוות טלוויזיה וציוד שיושאר בארץ בתום המשפט, אם יינתן לה הזיכיון לצילום המשפט. היא נענתה בשלילה.

ניסיון נוסף עשה צבי זינדר, ראש מרכז ההסברה אז, שניסה לקדם הסדר ולפיו רשת אן-בי-סי תספק אמצעים טכניים לשידור הקלטות טלוויזיה של המשפט באורך שעתיים, באולמות קולנוע ובמועדונים בתל אביב. טלוויזיה לא היתה עדיין. גם רעיון זה נדחה על ידי משרד המשפטים. כך נוצר מצב שלא היה אפשר כמעט לצפות במשפט בישראל, בזמן אמת.

האפשרות היחידה שעמדה לרשות הסקרנים הרבים היתה להיכנס למנזר רטיסבון בירושלים, מעברו השני של הרחוב שבו שכן בית העם - שם התנהל המשפט - ולצפות במשפט שצולם בטלוויזיה במעגל סגור. אבל החדר ברטיסבון יכול להכיל רק כ-600 צופים, ורבים נותרו מדי יום מחוץ לאולם. יומני החדשות שהופקו מצילומי המשפט הגיעו לבתי הקולנוע כשבועיים אחרי שצולמו, וההעברה מסרטי וידיאו לפילם גררה ירידה ניכרת באיכות ההקרנה.

גם אולפני ההסרטה המקומיים שפעלו בישראל באותה תקופה - אולפני גבע בראשות יצחק אגדתי ומרדכי נבון, ואולפני הרצליה בראשות מרגוט קלאוזנר - התרעמו על הבחירה בחברה זרה לצילום המשפט.

מוקצה

במכתב חריף ששיגרו, בפברואר 1961, מנהלי אולפני גבע לטדי קולק, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, כתבו כי "לשכת העיתונות הממשלתית החליטה, כידוע לך, וללא כל מכרז, לתת את הזכות הבלעדית לצילום המשפט לחברה זרה לצילומי טלוויזיה בשם ?קפיטל סיטיס'... הננו רואים בכך החלטה פוגעת ביותר".

מנהלי האולפנים טענו שהתבקשו על ידי לשכת העיתונות הממשלתית להגיש שלוש הצעות להסרטה בעת המשפט, אבל לא קיבלו שום תשובה להצעותיהם. "והנה, לפני חודשים מספר הופיע בישראל מר מילטון פרוכטמן, צעיר שעבד בישראל וירד ממנה ימים מספר לפני מבצע סיני, והחל מנהל משא ומתן עם הגורמים האחראים לסדרי משפט אייכמן... נדהמנו כליל לשמע הצלחתה של החברה הזרה. אנו יכולים לקבוע בבטחה כי הגורמים המוסמכים מטעם המשטרה ולשכת העיתונות הממשלתית הצהירו והבטיחו קבל עם ועדה כי העבודה הקשורה לצילומי משפט אייכמן תיעשה בארץ... אם עלה בידי צוות ישראלי ללכוד את אייכמן, צוות ישראלי מנהל את חקירתו, וממשלת ישראל דחתה כל ניסיון למסור את שפיטתו לידיים זרות - הרי ודאי שמן הראוי היה להשאיר גם את עניין הסרטת המשפט בידיים ישראליות", מסכמים הכותבים.

פרוכטמן אומר כי לאולפני הסרטים הישראליים לא היו האמצעים המתאימים לצילום המשפט. "בישראל ידעו לצלם רק בפילם, ואני רציתי לצלם בווידיאו. האור בבית המשפט לא הספיק לצלם בפילם. חוץ מזה, במשפט אתה חייב לשלב ארבע מצלמות. זה המון חומר גלם. לאולפנים הישראליים זה היה בלתי אפשרי מבחינה כלכלית וטכנית".

ההסתדרות התעקשה שפרוכטמן ישתמש, לצורך הצילומים, באנשי מקצוע מקומיים שיפעילו את המצלמות המיוחדות שהביא. ארבעה צלמים ישראלים למדו לראשונה להפעיל מצלמת וידיאו. בכך עדיין לא תמו התלאות, כי כמה ימים לפני פתיחת המשפט באו השופטים לסייר באולם המיועד והודיעו שאינם מסכימים לנוכחות מצלמות טלוויזיה במקום.

פרוכטמן גייס צוות נגרים שבנו תאים מיוחדים, שבהם הוסתרו המצלמות. התחבולה הזו שיכנעה את השופטים להתיר את הצילום.

כאשר נחתם החוזה העריכו מנהלי קפיטל סיטיס שעלות צילום המשפט תגיע לחצי מיליון דולר. מעברו השני של הרחוב נבנה חדר הבקרה, עם ארבעה מוניטורים ששלטו על ארבע המצלמות. שם ישבו הבמאים והורו לצלם זה או אחר במה להתמקד. מדי יום נעשו תקצירי הדיונים ונשלחו במטוסים למדינות שביקשו לשדר אותם. פרוכטמן אומר בסיפוק כי לפי מחקרים שקרא, 80% מהמבוגרים בגרמניה נחשפו אז לשידורי המשפט.

מכיוון שהמשפט נועד להימשך 14 שבועות והחומר שצילמו ארבע המצלמות צריך היה להיערך בעת הצילומים, צירף פרוכטמן לצוותו את הבמאי ליאו הורוביץ. "היתה רשימת אנשים שלא יכלו לעבוד באותה תקופה בגלל הרשימות השחורות של סנטור מקארתי (עם שמות אנשים שנחשדו בסיוע לקומוניזם). ליאו הורוביץ היה ברשימה הזאת, הוא לא יכול היה לעבוד בארה"ב. אז ביקשתי שהוא יביים. אבל הוא לא הבין עברית או גרמנית. אני הבנתי גם גרמנית וגם עברית, אז יכולתי לחפות עליו. כשהרשת שמעה על זה, הם התעצבנו, אבל אני התעקשתי שהוא יקבל את הקרדיט על הבימוי".

גם על הבחירה הזו פרוכטמן מתמרמר היום, כי הורוביץ לא נתן לו לטענתו את הכבוד המגיע לו. "אירגנתי לו ראיונות עם הניו יורק טיימס כי רציתי שאנשים ידעו שהוא שוב עובד. הוא לא הזכיר את שמי ולקח לעצמו את כל הקרדיט".

פרוכטמן טוען שלא רק רשתות הטלוויזיה האמריקאיות רחשו לו עוינות בעת צילומי המשפט. גם גורמים ניאו-נאציים איימו על חייו. בתיווכה של ההיסטוריונית אסתר כרמל חכים מאוניברסיטת חיפה, העביר באחרונה פרוכטמן לגנזך המדינה את כל המסמכים שברשותו, שמתועד בהם המשא ומתן עם ממשלת ישראל על צילום המשפט.

למרות התחושה שאין בישראל די הכרה בפועלו, פרוכטמן בטוח שתרומתו להיסטוריה ממשית. "בסופו של דבר, כל תחנות הטלוויזיה בגרמניה הראו קטעים מהמשפט כל ערב. ילדים שלא למדו על הנאצים בבית הספר, שמעו לראשונה על המלחמה. כשהתחלתי לעשות את זה, אמרו לי שאף אחד לא יתעניין במשפט, אבל אחרי המשפט אמרו לי שזו הוכחה לכך שאינדיווידואלים יכולים לשנות את ההיסטוריה". *



אייכמן בבית המשפט. השופטים לא הסכימו להציב מצלמות


פרוכטמן עומד מימין, בחולצה לבנה בחדר הבקרה של ההפקה. ''אמרו שאף אחד לא יתעניין במשפט, אבל אחריו אמרו לי שזו הוכחה לכך שאינדיווידואלים יכולים לשנות את ההיסטוריה''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו