בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמיר אורן | תורת הסיכויים של כיפת ברזל

אחרי עשר שנות ספיגה של נשק תלול מסלול, ביצועי "כיפת ברזל" העניקו לראש הממשלה ולשר הביטחון שבוע של נחת. להישג הטכנולוגי והמבצעי יש משמעות המגיעה עד איראן וסוריה; הוא חיזק את התומכים בהנחתת מהלומה על טהראן

תגובות

לאופוזיציה בישראל אין ומעולם לא היתה ממשלת צללים, במובן הבריטי של כפיל לכל שר, המצפה בדריכות לזנק מהספסל למגרש. כנגד השלטון ניצבת יותר ממפלגה גדולה אחת החותרת לבוא במקומו, עם יותר ממועמד אחד לראשות הממשלה ועם מתחרים רבים על התיקים החשובים, שיסכימו רק לשיבוץ יוקרתי. אף על פי כן, במרכז ממשלת הצללים שאיננה, פועלת מעין ועדת שרים לביטחון - המסגרת המצומצמת של הפיקוח הפרלמנטרי על המהלכים האסטרטגיים של ממשלת בנימין נתניהו ואהוד ברק.

חברי ועדת הביטחון של ממשלת הצללים שואפים לכל הפחות לשוב ולהיות מה שהיו: שרת החוץ לשעבר ציפי לבני, שר הביטחון לשעבר שאול מופז, שר האוצר לשעבר רוני בר-און, שלושתם מקדימה, ושר הביטחון לשעבר עמיר פרץ, מהעבודה. בראשם הרמטכ"ל בדימוס מופז, בתוקף תפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון בכנסת. כולם שותפי סוד בסוגיות הכמוסות ביותר. הארבעה, יריבים לממשלה וגם בינם לבין עצמם, הם תחנה חשובה בטופס הטיולים של ההכרעות הגדולות. נקיטת יוזמה צבאית הרת גורל ללא בדיקה מספקת, מראש, של תגובתם הציבורית, תהיה מסוכנת מדי לנתניהו ושריו.

בחודש שעבר זימנה עצמה כנופיית הארבעה לשיחה נוקבת עם נתניהו וברק. רק השישה יודעים מה בדיוק נאמר בחדר הסגור, אבל ודאי שדילגו על התעמולה ועסקו במישרין במהות. ספק רב אם התשובות הניחו את דעתם של הצללים.

השבוע מיהרו נתניהו וברק להצטלם לצד הצעצוע האופנתי של אביב 2011, "כיפת ברזל". לכאורה, עוד הזדמנות צילום, כדוגמת הסופר-טנקר או (עד שהתבטל) ג'סטין ביבר. למעשה, היה בכך לא רק רצון לקבע בתודעה בעלות על הצלחה מרנינה, אלא גם תקווה להקיש מהקרוב אל הרחוק, מהגראד הפלסטיני אל השיהאב האיראני.

ב-16 באפריל 2001, מחר לפני עשר שנים, נורה הקסאם הראשון מעזה, לעבר שדרות. עשר שנות ספיגה של נשק תלול מסלול, ובתוכן שבוע אחד של נחת מביצועי "כיפת ברזל". אחרי שנים של מחדל, הישג של פיתוח טכנולוגי ויכולת מבצעית. מובן שאין זה סוף למחלוקת ואף לא פתרון לכל אמצעי המופעל מנגד. בקיץ שעבר, בתום ניסוי מוצלח של "כיפת ברזל" נגד גראד, שנציגי המטכ"ל חגגו בפרצוף חמוץ, נוצלו יתרות הזמן והמשאבים ליירוט כמו מאולתר של פצצות מרגמה בקוטר 120 מילימטרים. גם ניסוי זה הסתיים בהצלחה, אבל מחיר יישומו המבצעי יהיה גבוה מדי; בנוסף לזה, בעתיד יתחמש החמאס בפגזים ארטילריים מונחים, וכך הלאה.

אפשר לחיות

אבל המשמעות האמיתית חורגת מעזה ומגיעה ללבנון, לסוריה ואף לאיראן. עד ל"כיפת ברזל" חש הציבור מאה אחוזים של חוסר אונים לנוכח הידיעה שרבבות רקטות וטילים מצפון, ואלפים מדרום, ינחתו בסביבתו. ההצלחה ביירוט שמונה מתוך תשע (או תשע מתוך עשר) רקטות נתנה תימוכין להערכה ששיעור הפלת הטילים, גם במפגשים בין החץ לסקאד ולשיהאב, יהיה בין תשעים למאה אחוזים. עם שיעור כזה של אי-ודאות אפשר לחיות.

אם כך, פוחת משקלו של אחד הגורמים הפועלים נגד מבצע, לא חשוב של איזו מדינה, לסיכול ההתגרענות האיראנית. לא משנה אם איראן תספוג התקפה אמריקאית, סעודית או ישראלית; בכל מקרה תואשם ישראל, בדיוק כפי שמהצד ההפוך של המטבע ייוחס לאיראן כל טיל ממזרי שיגיח לעבר ישראל. כאשר על כף המאזניים בישראל מונחת התועלת שבמהלומה צבאית מצד כלשהו על איראן, לעומת עלות התגובה האיראנית שתופנה נגד ישראל, הציפייה ליירוט השיהאבים (הנושאים ראש קרב לא גרעיני) מחזקת מעט את טיעוניהם של חסידי ההתקפה.

ויכוח הגרעין האיראני חוצה מפלגות פוליטיות וזרועות ביטחון. אין עמדת משרד הביטחון, עמדת צה"ל, עמדת המוסד. לאנשים שונים יש עמדות שונות. ולמעט אצל נתניהו וברק, הן אינן בהכרח קבועות. הליהוק בשני הצדדים משתנה בהתאם להקשר. מי שתמך בסיכול הרועם של הגרעין העיראקי עשוי להתנגד לתוכניות דומות במדינות שכנות.

בשנה שעברה תואר ציר לוחמני של נתניהו וברק מול ציר מתון של הנשיא פרס והרמטכ"ל הקודם, גבי אשכנזי. ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, סומן אז כקרוב לציר פרס-אשכנזי. יורשו, תמיר פרדו, נכנס לתפקידו כשעמדתו בתהליך גיבוש, ללא הזדהות מובהקת עם אחת משתי האסכולות. הוא יפתיע אם יסטה בחדות מהקו של קודמו, הנקוט כמדומה גם בידי מי מחבריו במטכ"ל. זה אינו קו של השלמה כנועה עם גרעין איראני ושל התנגדות מוחלטת לסיכולו, אלא של "איך" ו"מתי", וגם של בחינת האפשרות לייסד במזרח התיכון משטר ביטחון אזורי.

איראן בראש

נתניהו שיווה לעצמו חזות התקפית עוד לפני 20 שנה, כסגן שר זוטר שהתאמץ להשפיע על ראש הממשלה יצחק שמיר לשלוח את צה"ל להכות בעיראק של הסקאדים. ברק נוסע לאותו כיוון, אבל על שולי הכביש. בינואר 2008 בא לירושלים הנשיא ג'ורג' בוש, לשיחות עם אהוד אולמרט ועם ברק, על מה שה"ניו יורק טיימס" ואחרים תיארו אז כמאמץ ישראלי לקבל היתר אמריקאי לתקוף באיראן. בחוץ, לתקשורת, בחר בוש במצג נוקשה כלפי איראן, בפנים שידר וטו. "הבחור הזה", אמר על ברק, "נורא מבהיל אותי". הביטוי העממי, הלא-מצונזר, ששימש את הנשיא, הלם יותר חווה בטקסס.

ברק לא נואש. ביוני, באותה שנת בחירות, פגש את ברק אובמה, המועמד לנשיאות, ולימד אותו שיעור בהלכות מצביאות. אובמה הוצף בהערכות סותרות על חומרת ההתגרענות האיראנית ועל קשיי הטיפול בה. ברק הציע לו להתעלם מהלחצים, למצוא מומחה מנוסה אך לא בכיר מדי, בדרג של אלוף משנה, ולקבל ממנו נתונים מדויקים על תוכנית הגרעין האיראנית; אחר כך, הוסיף, יש לבקש מאותו מומחה, או משכמותו, חוות דעת מקצועית על היכולת הצבאית לפעול נגדה.

מאז חלפו כמעט שלוש שנים. אובמה עודנו מתלבט. 2011 היא השנה שלפני שנת בחירות. כזאת היתה גם 2007, שבה הותקף הכור הסורי, אבל ב-2007 עמד בוש לקראת סוף תקופתו בבית הלבן, ואילו אובמה רוצה לחדש את החוזה שם. אובמה גם תקף בלוב, פרשה שטרם הסתיימה. בקיץ עלולה לקום במצרים, לאחר בחירות, ממשלה צוננת יותר לישראל מהשלטון הצבאי הנוכחי. קהיר עשויה אז לאותת לוושינגטון שהיא מתנגדת לכל מהלך כוחני, אמריקאי או ישראלי, נגד איראן; היא גם יכולה לשאוף בגלוי לגרעין.

אחד הנעלמים במשוואה זו יהיה הרמטכ"ל, בני גנץ. אשתקד נחשב גנץ מזוהה עם אשכנזי, האיש והקו, אבל עכשיו הוא המפקד. ברשימת האיומים שלו מופיעה איראן בראש, לפני סוריה/לבנון, לפני עזה ולפני התעוררות הדרגתית של החזית המצרית. זה עדיין אינו אומר שגנץ מעדיף את ההתקפה על ההגנה. בחודשיים האחרונים בילה ברק שני ירחי דבש עם גנץ, כאילו הוא ולא יואב גלנט היה בחיר לבו. במיוחד שיבח ברק את גנץ על תמיכתו בהצבת "כיפת ברזל" בדרום לפני תום הניסויים.

ברק הוא מומר נלהב לדת יירוט הטילים. כסגן הרמטכ"ל וכרמטכ"ל, לאחר מלחמת 1991, הסתייג מההשקעות במערכת החץ ואמר שאין להקיש לעתיד מבהלת הציבור בלילות הסקאדים - עדיין מוטב לרכוש יכולת התקפית, שתביא לסיום מהיר של המלחמה. כראש הממשלה ושר הביטחון, גם לאחר "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", לא העניק עדיפות ליירוט הקטיושות. אבל ברק הוא תלמיד זריז ומפוכח של עובדות. בלבנון, ב-2006, קלט את רישומה של התגובה הציבורית לאלפי רקטות שנחתו בישראל; הרי תגובה זו היא שסייעה להחזרתו להנהגת העבודה.

בשובו לתיק הביטחון ערך לעצמו ברק סדנה בהשתתפות מפתחים, קצינים ומומחים ובהם דוד עברי, הרצל בודינגר, עוזי רובין ואריה הרצוג. בתום הסדנה הורה לזרז מה שצוות בראשות רפאל הציע ב-2004. הרעיון גבר על 13 הצעות מתחרות, התקבל עקרונית-טכנולוגית ב-2005 והופשר מקיפאונו בהחלטה שקיבל פרץ ב-2006, למרות האי-נחת שהובעה במטכ"ל, בחיל האוויר ובמשרד הביטחון.

ערב פסח, לפני 15 שנה, החליט ראש הממשלה ושר הביטחון פרס להגיב על מתקפת הקטיושות של חיזבאללה על קרית שמונה במבצע "ענבי זעם"; ברק היה שר החוץ שלו ונתניהו מילא את תפקיד היריב שהתחזק בעקבות התיקו במבצע. השבוע, בעזה, הסכים למעשה נתניהו לגרסה עכשווית של הבנות "ענבי זעם", שאסרו פגיעה הדדית במטרות אזרחיות וכך סיפקו היתר להמשך הפגיעה במטרות צבאיות. הפירוש המתבקש לנכונותו של נתניהו להשלים עם מצב שתמיד גינה הוא, שראש הממשלה התעודד מהיכולת החדשה ליירט רקטות - ושעזה היא גם בעיניו גזרה משנית, שאין להסתבך בה כאשר הסוגיה הראשונה במעלה היא איראן.

ברק ונתניהו רחוקים מהשגת יעדם, כי לא רק אובמה נותר ספקן. מנחם בגין אמנם תקף את הכור העיראקי למרות התנגדות ראש האופוזיציה פרס, אך רק לאחר שסגן ראש הממשלה יגאל ידין הסיר את הסתייגותו; והאשראי הציבורי של בגין היה גדול מזה של נתניהו וברק. עליהם לעבור את המשוכה הגבוהה של שכנוע מופז, לבני, בר-און ופרץ להצטרף לממשלתם - מהלך לא סביר במציאות הפוליטית הנוכחית - או לפחות לתמוך בתוכניתם האסטרטגית. כרגע, כל עוד עומד אביגדור ליברמן על סף כתב אישום, קלוש הסיכוי שתהיה להם ממשלה ושהיא תוציא לפועל את תוכניתם. *



סוללת ''כיפת ברזל'' ליד אשקלון. לא סוף למחלוקת ולא פתרון לכל אמצעי המופעל מנגד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו