בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על כן אני קיים

פילוסופיה

תגובות

על המתודה

רנה דקארט. תירגם מצרפתית: יהושע קנז. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 123 עמ', 88 שקלים

לא ברור אם כל פרטי האגדה אכן היו בדיוק כמו שמספרים הביוגרפים, אבל סיפורים יפים לא מקלקלים עם עובדות. בליל 10 בנובמבר 1619 חלם רנה דקארט בן ה-26 שלושה חלומות, שלא רק עיצבו את שארית חייו, אלא גם בישרו את לידתה של מה שתכונה מאז "הפילוסופיה החדשה". בחלום הראשון מצא את עצמו מהלך ברחובות בחוסר יציבות כשרוח חזקה סוחפת ומסחררת את גופו, מה שמתחבר למה שיכתוב 18 שנים מאוחר יותר בספרו "על המתודה": "כאדם הצועד לבדו, ובחשיכה, החלטתי להאט את צעדי, ולהקפיד כל כך על הזהירות בכל הדברים, כך שגם אם התקדמתי מעט מעט, לפחות נשמרתי לי מאוד שלא ליפול".

תלי תלים של הסברים נכתבו על ליל החלומות של דקארט. החל בהתחממות יתר של מוחו משהייה ארוכה מדי על יד תנור בחדרו שבבוואריה המושלגת, ועד התמוטטות עצבים מחוסר שינה. מה שבטוח הוא שדווקא הרציונליסט הגדול, שביקש להפריד את הפילוסופיה והמדע מהבלי המיסטיקה של הסכולסטיקה הנוצרית, שהחליף את הדוגמה הדתית בהיגיון האנושי, והעמיד את פרימאט התבונה כאבן בוחן לכל ידיעה, קיבל את השראתו מחיזיון מיסטי.

על דקארט, אולי גדול הפילוסופים בעת החדשה, נאמר שמעולם לא חטא בעבודה מועילה, וזאת בזכות קצבה משפחתית קבועה שהספיקה לקיומו. שגרת חייו היתה פנסיונרית כבר מגיל צעיר, כשהיה מאחר לישון בלילה ומקיץ לקראת צהריים, היה יוצא למסעותיו הגחמניים כדי לחקור את צפונותיו של "הספר הגדול של העולם". לעתים תיאר עצמו כחייל, מתמטיקאי, הוגה דעות וג'נטלמן, אבל אחרי שבחן את "עיסוקיהם השונים של בני האדם בחיים האלה", החליט להקדיש את חייו לטיפוח תבונתו, כדי שיוכל להתקדם ככל שיוכל ב"הכרת האמת".

לצורך העניין מילא את כרסו בספרים, אך בדומה לסוקרטס, נותר עם חצי תאוותו החקרנית בידו; ככל שהוסיף דעת מלומדים, כך גדלה הבנתו את תהום הספק וחוסר הידיעה. אריסטו היה בעיניו לעוס ומצופה בשכבות פרשנות בנות מאות שנים; התיאולוגיה המחניקה של תומאס אקווינס התיימרה לספק את כל התשובות אך לא ענתה על דבר; ואילו המטאפיסיקה היתה טובענית כביצה: "לא תמצא בה שום דבר שאין מתווכחים עליו, כלומר, שאינו מוטל בספק". אפילו המתמטיקה, שבה שם את מבטחו "בשל הביטחון והוודאות שבשיקוליה", הכזיבה בשל ודאויותיה הסתמיות והמנוכרות.

בצר לו, החליט הצעיר הצרפתי להשתחרר מדברים אשר תוקפם בא "מכוח הדוגמה והנוהג בלבד", תוך שהוא מציב לעצמו את המשימה המגלומנית למצוא מפתח קסמים לידיעת כל הקיים; לחפש את "המתודה האמיתית לידיעת כל הדברים שיוכל שכלי להשיגם". למוד ניסיון מרדיפתו של גלילאו ארבע שנים קודם החליט דקארט לפרסם את ספרו הראשון, על המתודה, בעילום שם ובלשון הצרפתית, שהיתה נגישה להדיוטות יותר מהלטינית. ארץ ההוצאה שנבחרה היתה הולנד, שבמאה ה-17 היתה אזור "הדיוטי פרי" של עולם הרוח האירופי. אזור שבו לא חייב אדם לשלם על רעיונותיו, קל וחומר לזכות ב"עיטורי כבוד" כנסייתיים כמו אישומי כפירה והעלאה על המוקד.

יריעת הנושאים שעסק בהם ספרו הצנום נראית כגובלת בשרלטנות: גיאומטריה (כמי שהציג לראשונה את הקואורדינאטות הקרויות על שמו); אופטיקה (חוק השתברות הקרניים), פיסיולוגיה, אנטומיה, מטאורולוגיה ואפילו הרהורים אנטי-אייג'ים על האטת קצב ההזדקנות. המתודה לחקירת כל תחומי הידע שהציע כללה ארבעה עקרונות, לכאורה בנאליים: "לא לקבל אף פעם שמשהו הוא אמיתי, עד שלא נוכחתי בוודאות שאכן הוא אמיתי"; "לחלק כל אחד מן הקשיים שאבחן לחלקים רבים ככל האפשר"; "להוליך את מחשבותי באופן מסודר, ולפתוח באותם דברים שידיעתם פשוטה ביותר וקלה ביותר"; ו"לערוך בכל עניין ספירות שלמות כל כך ובדיקות כלליות כל כך, עד שאהיה בטוח כי לא פסחתי על שום דבר".

עתה, כשהוא חמוש במתודה האולטימטיבית, המשיך דקארט אל פיתוח תרומתו הגאונית ביותר לתולדות המחשבה, המתחילה בשאלה: "מה נדרש מטענה כלשהי כדי שתהיה אמיתית וודאית?" לצורך העניין הוא מאתחל את מחשבתו, תוך שהוא מחליט "לבטל כשקרי לגמרי כל דבר שיכולתי לשער בו ספק שבספק". החל בכל מה שאנו מכירים באמצעות חושינו, דרך הטלת ספק בקיומו של גבול מובהק בין חלום למציאות, וכלה בספקות הזויים (כמו היתכנות קיומו של "שד מתעתע", המתזמר את קיומנו לפי גחמותיו), שאותם יעלה בספרו הבא והשיטתי יותר, "הגיונות".אחרי שסיים לערער את אמונתנו בכל הקיים, מנסח דקארט את הוודאות היחידה בהכרתו, שהפכה לסלוגן המפורסם בתולדות הפילוסופיה: "אני חושב, על כן אני קיים", לפי תרגומו הנוכחי של יהושע קנז. שהרי גם אם כל ידיעותי מוטעות, איני יכול להטיל ספק בעצם היותי מטיל ספק, או בניסוחו הקולע של הפילוסוף: "כדי לחשוב צריך לחיות".

דקארט אמנם נרגע עתה בנוגע לעצם קיומו, אך נותר ספקן בנוגע לכל ידיעותיו האחרות, למעט ידיעה אחת נוספת שאי אפשר לערער עליה: קיומו של אלוהים. הכרתו העצמית של דקארט את קיומו החסר לא היתה יכולה לברוא מעצמה ידיעה על יש מושלם, דהיינו אלוהים, אלמלא היה כזה בפועל. "החלטתי לחקור מנין למדתי על משהו מושלם יותר ממני", הוא כותב, "ונוכחתי בוודאות שזה חייב להיות איזה טבע שאמנם הוא מושלם יותר". לאלו המטילים ספק בהוכחתו הוא אומר, "כי כל הדברים האחרים, שאותם הם אולי חושבים כבטוחים יותר, למשל שיש לנו גוף, ויש כוכבים ואדמה, וכיוצא באלה, הם וודאיים פחות".

הקפיצה מספקנות מוחלטת בנוגע לכל מה שקיים לאמונה ודאית בבורא עולם נראתה לרבים כמשאלת לב במקרה הטוב, ומס שפתיים חנפני לכנסייה במקרה השני (ארבע שנים מאוחר יותר ניסח ב"הגיונות" את שלוש הוכחותיו הקטגוריות לקיום אלוהים, שעד היום מציתות פולמוסי מלומדים והדיוטות כאחד). מאמין או כופר, דבר אחד בטוח: גדולתו של דקארט ב"על המתודה" היתה לא רק בהשכלתו הרנסאנסית, סקרנותו האינסופית, אומץ לבו האינטלקטואלי ויומרתו לאתחל את מערכת ההפעלה של ההיגיון האנושי, אלא ביכולת לתרגם את כל אלה לשפת הדיוטות המפרקת שלב אחר שלב את התפתחות רעיונותיו; כמו זרם תודעה פילוסופי שאינו פוסח על אף טיפת מחשבה.

הצלחתו של דקארט להתחבר אל קהל רחב עלתה לו בחייו. כאשר נתקלה בכתביו כריסטינה, מלכת שוודיה הצעירה והעריצה, היא חייבה את הפילוסוף לבוא אל חצר ארמונה, כדי שיהיה המורה הפרטי שלה לפילוסופיה. שבועיים בלבד הצליח המורה להתמיד בשיעורים שהחלו לבקשת הוד מלכותה בחמש לפנות בוקר, עד שחלה בדלקת ריאות. הוא מת בפברואר 1650, בגיל 56, ונקבר תחילה בשטוקהולם. 13 שנים לאחר מותו, "כיבדה" הכנסייה את זיכרו בהכניסה את כל כתביו לרשימת הספרים המוחרמים. מאוחר יותר הועברה גופתו לפאריס ונקברה מחדש בכנסיית סאן ז'רמן, בלב הרובע הלטיני, שם הבטיח לי לפני שנים סטודנט חביב כי עדיין משמרים את מסורתו הספקנית של דקארט, ולא פחות חשוב את מסורת הקימה המאוחרת לפני הצהריים.

הערה קנטרנית לסיום: הסדרה הפילוסופית בעריכתו המשובחת של יהודה מלצר היא ללא ספק אירוע מבורך ואפילו מרגש במקומותינו, במיוחד שמדובר בהוצאה מסחרית המנגישה לציבור רחב שמות כמו אפלטון, דקארט, קאנט, מיל ועוד. אולם דווקא משום שכבודה של הסדרה מונח במקומה, כמו גם כבוד תרגומו המצוין כתמיד של יהושע קנז, יש לתמוה על ההתעלמות מתרגומו של עירן דורפמן ל"על המתודה", אך לפני שלוש שנים בהוצאת כרמל. מלצר אמנם חולק כבוד לתרגומו הקלאסי הראשון של יוסף אור בהוצאת מאגנס, אך מתעלם במפגיע מהתרגום העדכני, הן במבוא (המעניין לעצמו) והן ברשימת "כתבי דקארט בעברית", המופיעה בנספח הביבליוגרפי. דקארט היה וודאי אומר: אני מתרגם, על כן הוא לא קיים.

Discours de la method / Rene Descartes



ציור: סבסטיין בורדון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו