בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הכנתי את עצמי למלחמה

בבוקר חורפי עורכים חייל ונער מטווח בחולות אשקלון, ומוצאים סירה שהסערה פלטה אל החוף. בתוך הסירה מוטל ילד באפיסת כוחות. זו נקודת הפתיחה של ספרו החדש של בן ורד (בבל), העוקב אחרי תהליך התבגרותו של נוני, ילד בן 15 רגיש ומסוגר שהתייתם מאמו

תגובות

יצאנו מהעיר אל החולות ולצדנו השתרע הים. מיכאל לבש מכנסי צבא ונעל נעליים צבאיות והחולצה שלו היתה לבנה ונקייה כמו בטקס. על גבי היה תלוי רובה צלפים. השתרכתי אחריו וחשתי בקור האורב לאותו בוקר של סוף נובמבר. צמצמתי את העיניים סביב מפרשית רחוקה ואמרתי, יהיה חורף קר. מיכאל הסיר מעליו את הרובה והניח את הרצועה באלכסון על כתפי. השרירים שלי נדרכו, קצב ההליכה גבר וכבר צעדתי לצדו. בצבא אמרתי, כל החיילים הם אחים. כשלא ענה הוספתי, לאיראן עוד מעט תהיה פצצת אטום. מיכאל הישיר את מבטו אל חולות הזהב. אז מה, אמר, גם לנו יש. כן, אבל מה אם הם יזרקו קודם? מה אתה דואג? אני לא דואג, יש לנו את חיל האוויר והחץ, את הסיירות והמוסד. הרובה נחבט בגבי והרגשתי קרבה גדולה למיכאל, כמו לאח. שלחתי יד ומיששתי את הנשק ואת המחסנית. צעדנו צפונה בתוך ארגז החול הענקי והשארנו מאחורינו את שטח ההפקר שבין העיר לחולות, חלקות אדמה קשות ומיושרות המבשרות את התפשטותה של העיר, מגרשים ריקים שחגורות בטון חובקות אותם ומוטות ברזל חלודים מזדקרים בהם. פה ושם היה אפשר לראות שלד של וילה הולך ונבנה שחזיתו פונה אל הים. עוד שנה יתפרשו הווילות על פני כל השטח הנראה לעין, אנשים יצביעו עליהן ויאמרו, כמו פטריות אחרי הגשם. מיכאל כיווץ את המצח והגבות והשקיף אל אשקלון שקו האופק שלה השתפל ממרומי ארובות תחנת הכוח אל בניינים לבנים שהצטופפו בצדן האחד ומצדן האחר אל הים הכחול. יצאנו מהעיר, אמר את המובן מאליו. מתחרט? שאלתי. על מה? ענה, ואחרי רגע הוסיף, מה פתאום. ואתה, מתחרט? אין סיכוי, אבל מיד גאה בי הפחד שהרגשתי מהרגע שיצאנו מהבית, הפחד מירי כדורים חיים.

בעומק החולות הדיפו שיחי הבר ריח חריף והנחיריים שלי נצבטו באוויר הקר. הנפתי את הרובה לכיוון הים וכיוונתי את הקנה אל שרידי המפרשית הלבנה שבאופק. הנחתי את האצבע על ההדק. מיכאל ניגש אלי, רכן אל האוזן והורה אש! לחצתי על ההדק הנצור ואמרתי פששיו....




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו