בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה איננו מסוגלים לזרוק? 7 ישראלים חושפים

נדמה לנו שאנחנו מסדרים את הבית לפסח. אבל רובנו מקטלגים, כל שנה מחדש, את אותם חפצים שהזולת עלול היה לראות בהם אשפה - וממשיכים לשמור אותם.

תגובות

שי דורון, 26, כדורסלנית אליצור רמלה והשחקנית הישראלית הראשונה ב-WNBA בימים אלה: עשתה היסטוריה מקומית כשזכתה עם קבוצתה, בגביע היורוקאפ, בגביע המדינה ובאליפות המדינה

1. מה יש לך בבוידעם? לצערי, מכיוון שבכל שנה אני בקבוצה אחרת ולפעמים במדינה אחרת, אין לי בית משלי, ואני חיה על מזוודות, בהן יש בעיקר בגדים. אפסנתי את כל החפצים והמזכרות שלי בבוידעם של סבא אריה וסבתא רחל בקיבוץ יסעור, שנוסד בשנת 1949. אפשר להגיד שהמדינה השתנתה אך הבוידעם נשאר אותו דבר.

פוטבול: כשהייתי בת 3 משפחתי עברה לגור בדאלאס, ושם למדתי מה זה פוטבול, וכמה חשוב לאהוד את הדאלאס קאובויס. כשהייתי בת 13, דאלאס שיחקו נגד פילדלפיה איגלס, האויבת המושבעת שלהם. פתאום התגלגל לידי כדור פוטבול של הקבוצה המתחרה. קפצתי מעל לגדר, ודחפתי אותו מתחת למעיל. השחקן של פילדלפיה חיפש את הכדור אבל אני שיחקתי אותה תמימה. הכדור הזה שימש אותנו למשחקים בחצר, נהגנו לישון אתו במיטה.

גופיית כדור-סל של נדב הנפלד: בחטיבת-הביניים ?עלומים' בה למדתי ברמת השרון, נערך בצורה מסורתית אחת לשנה משחק כדורסל בהשתתפות אחד מהבוגרים של החטיבה. באחת השנים הגיע נדב הנפלד, ובסיום המשחק הוא העניק לי את הגופייה שלו. נורא התלהבתי מזה, למרות שהיא היתה מלאת זיעה. הגופייה הזו הפכה להיות כרית לכל הסיכות שאספתי למזכרת במשחקים.

ספר מחזור: ידיד כתב לי בסוף החטיבה: "שי, בואי נדבר דוגרי, את לא שחקנית כזאת טובה ואם באמת הייתי מנסה הייתי אוכל אותך בלי מלח לא רק בזה, אלא גם בהורדת ידיים. סתם... את פצצה של ילדה, שחקנית ענקית ונראית טוב, אני יודע שעוד נתראה. בהצלחה ב-WNBA. אוהב, רן". כל הברכות בספר המחזור שלי מתייחסות ל-WNBA, כבר אז רציתי להגיע לשם.

מיני כדורסל: כשעברתי לניו יורק בתחילת התיכון, הצבתי לעצמי שלוש מטרות: לשחק בקולג', להגיע ל-WNBA, והכי דחוף - כדי להוכיח שאני אחת מהשחקניות הכי טובות בארצות הברית - להיבחר ל"מקדונלדס אול אמריקן". מדובר במשחק ראווה של תריסר הבנים והבנות הטובים מליגות התיכונים באמריקה. הצלחתי. לצדי שיחקו קנדיס פרקר, לברון ג'יימס הצעיר, כריס פול, ועוד שחקנים מבטיחים שמימשו את ההבטחה ובגדול. בסוף המשחק קיבלנו כדורי סל קטנים, וחתמנו אחד לשני עליהם.

טבעת אליפות: כשניצחנו בטורניר אליפות המכללות בכדורסל, ניתנו לנו - בנות מרילנד, שתי אפשרויות: לקבל טבעת אליפות עדינה בסגנון טבעת נישואין, או את הדבר האמיתי - טבעת עם נוכחות, עבה וכבדה, שאי-אפשר לטעות בה. החלטנו שאנחנו מעדיפות שכל מי שייתקל בנו ידע שהשגנו אליפות. על הטבעת מוטבעים פרטים כמו תוצאת המשחק, השם ומספר החולצה שלי. היא משובצת יהלומים ובמרכזה סמל הצב של מרילנד. אחסנתי אותה פה בבוידעם, אבל אני לא מוצאת אותה. הפכתי את כל הארגזים פעמיים והיא פשוט נעלמה. אני מקווה שיום אחד היא תצוץ מחדש.

תעודת הוקרה מפרקט: בעקבות אותה זכייה עם מרילנד, פירקו את הפרקט באולם. חצי מהפרקט נחתך יפה והוענק לשחקניות ולהנהלה, והחצי השני רוצף מחדש באולם שלנו, לצד הגביע והתמונות.

2. מדוע שמרת את החפצים? יש בי הרבה נוסטלגיה לימי האליפות במרילנד, התקופה המאושרת בחיי. גם ברגע האמת ידעתי שהגעתי לשיא. ישבנו יחד, כל הבנות מהקולג', ושאלנו את עצמנו האם אי פעם נהיה שוב שמחות עד כדי כך? בקולג' למדתי קרימינולוגיה, ובניגוד לשחקניות כדורסל אחרות, הלימודים באמת עניינו אותי. אבל לא באמת היינו צריכות לדאוג לכלום, לא לאוכל ולא ללימודים. זו היתה תקופה נהדרת.

3. איזה חפץ היית צריכה לזרוק כבר מזמן ולא הצלחת?

כשהייתי בת 4, אחותי הצליחה להוציא דובי ממכונת מזל. אני לא הצלחתי, אז סבתא שלי קנתה לי את דובי פונצ'קי בתחנת הדלק הקרובה. בילדותי הייתי ישנה עם הדובי המרופט הזה בתוך החולצה. בבית ברמת השרון הוא ישב בתוך הגביעים. אני שומרת אותו למרות שאין שום סיבה, הוא עבר גם כמה תפרים ותפס די הרבה אבק פה בבוידעם, אבל הוא תמיד היה אתי.

4. במבט לאחור: מהם הדברים ששווה לשמור? הכל וכלום. מצד אחד, כל הזכרונות נמצאים בראש, מצד שני אפילו דברים קטנים ומצחיקים יכולים להזכיר אירועים גדולים ומשמעותיים.


ריקי בליך, שחקנית, 31 בימים אלה: משחקת בהצגה 'מונוגמיה' בתיאטרון הבימה ומצטלמת לסדרה '100' בערוץ 10

1. מה את שומרת בבוידעם?

* ארנק של ז'וז'ו חלסטרה: בארנק זכיתי במשחק בינגו אי שם בשנות ה-90, כש'קומדי סטור' היתה תוכנית להיט. הוא מכיל תעודות שונות מפסטיבלי סרטים, כרטיס תלמיד של תלמה ילין, את הדרכון הראשון שלי וגם טלכרדים. * תעודת סיום של קייטנת נווה נופש: באחת הקדנציות שלי בקייטנה הייתי אמורה לככב בהצגת הסיום שלה, ולמערכון הסופי נדרשתי להביא שקית חול. חשבתי שההורים שלי לא ירשו, אז מילאתי שקית חול בסתר והחבאתי אותה בחדר המדרגות. בבוקר של הצגת הסיום, השק הכבד מאוד עיכב אותי, ופספסתי את ההסעה, וגם את ההופעה.

* עצומה נגד אורי מכיתה ח'2: הוא ירק עלי באחת ממלחמות המים ברחבת בית הספר והתעצבנתי - אז הורדתי לו את המכנסיים, ובטעות גם את התחתונים, מול כולם. מתוך רגשות האשם ארגנתי עצומה נגדו, אולי בגלל שבזמנו חשבתי שהדרך הכי טובה להתגונן היא להתקיף. הנוסח מאוד בוגר: 'אנחנו מבקשים להביא לידיעתך את התנהגותו של אורי מכיתה ח'2. מתחילת השנה ואף בשנה שעברה, אורי מכה בנות, מכאיב להן ופשוט משפיל אותן, לעתים לעיני ילדים אחרים. עד עכשיו אף אחת לא העזה להתלונן ואולי כמה התייחסו אל התנהגותו כבדיחה, אבל הגיעו מים עד נפש, ואנחנו לא מוכנות לסבול זאת עוד, מבקשות להעניש אותו בחומרה ואף לערוך שיחה עם הוריו'. אף אחד לא שש לחתום כי אורי היה הכי פופולרי ואני הכי לא. חמשת החתומים פה הם הילדים הכי חנונים.

* יומן: בילדותי ניהלתי יומן. מתועדת בו הפעם הראשונה שבה נסעתי באוטובוס - ב-9.4.1990. הדבקתי את כרטיס הנסיעה, שעלתה אז שקל שלושים, וסיפרתי על פגישתי הראשונה עם פקח. בהוראת אחות בית ספר, ניהלתי גם יומן מחזור, שבו כתבתי על כל פעם שקיבלתי.

* התכתבויות בפקס: חברתי דנה היתה פקידה בצבא בזמן שאני הייתי פקידה במשרד של קרובי משפחה שלי. נהגנו לשלוח אחת לשנייה שירי שביזות של מזכירות, שכתבנו לפי לחנים ידועים.

* יומן שרית חדד 2000-2001: היינו ציניים בתיכון תלמה ילין.

* קופסת נעליים לבנה, קשורה בשרוך: שמרתי בה את המכתבים הדרמטיים שנכתבו לי. דבר שהיום כבר אף אחד לא עושה. כיף לי להיזכר במכתבי אהבה ממחזרים נושנים. אחד מהם השאיר לי בתיבת הדואר מכתבים בכל לילה, ואני הייתי נבוכה בטירוף ולא ידעתי איך להגיב לזה. הוא שלח לי פעם אחת מכתב מודפס שכתוב בו המשפט היחיד ?אני לא אובססיבי אני סתם מאוהב', במרכז של דף.

2. בשביל מה שמרת את החפצים האלה?

כתבתי מכתבים במטרה לשמור אותם. בתור ילדה, היה לי ראש זקן. עשיתי המון פעולות במטרה שכשאתבגר אזכר ואהיה נוסטלגית. הייתי מודעת. הכל נעשה במחשבה קדימה. שמרתי את כל הזיכרונות, מתוך המחשבה כמה מרגש זה יהיה. וצדקתי, כי שמרתי רק דברים שארצה להיזכר בהם.

3. איזה חפץ את רוצה לזרוק ולא הצלחת?

לרוב אני קודם זורקת, ואז חושבת. אבל שמרתי על ערימת הקסטות המכובדת שלי, שהיא באמת די מיותרת. קלטות של משינה, אתי אנקרי, מערכונים שהקלטנו בחבורה, והמון מוזיקה שאהבתי. משהו בי מסרב לזרוק אותן.

4. מה עבר לבוידעם בניקיון האחרון?

ליום הולדת 30 שלי, קיבלתי מבעלי מחסן לגינה. מדובר בהשקעה חד פעמית של סכום של שכר דירה, אבל הוא שווה את מחירו בזהב. הוא מלא בציוד, טקסטים, ופריטים שמקומם במחסן.

5. במבט לאחור: מה שווה לשמור?

לשחקן - את המחזות שבהם השתתף. יוצא לי הרבה פעמים לשלוף אותם מהמחסן ולהשתמש בהם. זה מאוד מרגש להסתכל אחרי שנים על הקריירה שלך בקלסרים. כל סדרה אני שומרת פרק ראשון, ואם אני במחזה, אני שומרת את כולו.


שמואל ברו, קומיקאי ובמאי, 35 בימים אלה: עובד על סרט באורך מלא על אודות מבצע משה ועל תסריט לסרט תיעודי-קומי בכיכובו

1. מה יש לך בבוידעם?

הבוידעם שלי הוא תקרת הדיקט הנמוכה של המקלחת בביתי בשכונת כרם התימנים בתל-אביב. כדי להגיע אליו אני צריך לעלות על מזוודה, וממנה לזנק על המקרר, משם יש ראות טובה.

* מזוודה: יש לי כמה מזוודות גדולות מאוד מלאות בטקסטים שכתבתי. מדי פעם, כשאני מעיין בהם מחדש, הם מאוד מאכזבים אותי, ממש קשקושים חסרי פואנטה. במזוודה אחסנתי גם פריטים מתקופת בית הספר התיכון, ספר מחזור וכמה אלבומים. אבל מאוד קשה לי לדפדף בהם, כי כמה חברים טובים מהמחזור שלי נפטרו צעירים.

* מיקרוגל: יש לי פטיש לאסוף דברים מבחוץ, גם אם אני יודע שלא אשתמש בהם, או שהם לא עובדים. ערב אחד ראיתי מיקרוגל לבן וחדיש ברחוב, ומיד אספתי אותו. בבוקר גיליתי שהוא קטוע-תקע. כל החורף הוא ישב מחוץ לבית, אבל חשוב לי לשמור עליו למקרה שיום אחד אצטרך מיקרוגל וארצה לתקן אותו. לדעתי יש הבדל גדול בין לאסוף ולשמור: אני לא שומר על פריטים קיימים, אני אוהב לאסוף ולקנות פריטים למטרת שימוש עתידי. אני חושב שלמדתי את זה מאבא שלי. כשהוא שמע על דיל טוב, נגיד למקרר יד שנייה, הוא פשוט קנה את המקרר והעמיד אותו בסלון, עד שאחד מהאחים יתחתן. באיזשהו שלב היו לנו שלושה מקררים. אמא שלי, לעומת זאת, תמיד זורקת דברים מיותרים, ותמיד היו להם ויכוחים.

* קלטות וידאו: באמצע שנות ה-90 כיכבתי לצד חבר שלי יוסי וואסה בשלוש קלטות קומיות. הקלטות האלה הפכו לקאלט. אין בית אתיופי שלא מכיר את יוסי ושמואל. אבל אני כבר לא נראה כמו בתמונת העטיפה הקדמית כי אין לי אפרו, ולא כמו בעטיפה האחורית, כי אני לא לובש שמלה.

* גלילי בד: כשאני עובר בנחלת בנימין, יש תמיד מבצעים של בדים, אז לפעמים אני קונה, שיהיה. עדיין לא מצאתי להם שימוש.

* מזכרות אהבה: אחרי פרידות, אני שומר את כל הפריטים שהאקסיות שוכחות אצלי בתוך קופסאות נעליים. מגומיות לשיער ובשמים ועד בגדים תחתוניים... האמת היא, שאני מתאר לעצמי שיום אחד הן יבקשו את הפריטים האלה חזרה, ומפחד שיתעצבנו אם אזרוק אותם לפח.

* קופסאות ריקות: כשאני קונה מוצר אני לא זורק את הקופסה, למקרה שאצטרך לעבור דירה, ואז אוכל לארוז הכל בקלות. את קופסת האוזניות האדומה שמצאתי בבוידעם אני לא מזהה, אין לי אוזניות כאלה. אולי היא לא שלי.

* אגורות: בכל מקום שבו אני מבקר אני אוהב לאסוף כסף קטן. את כל הגרושים אני מכניס לבקבוק פלסטיק. הוא כבר די כבד. מילאתי אותו באגורות ישראליות, בסנטים, ביורו, ובכסף האתיופי - בר. לפעמים אני משחק משחק עם האורחים שלי, בו הם צריכים לנחש כמה כסף הבקבוק מכיל. אם הם צודקים - הם מקבלים את הבקבוק. אם הם טועים - הם צריכים לתת לי את הסכום האמיתי בשטרות.

2. בשביל מה אתה שומר את החפצים?

אני לא רוצה להצטער על כך שזרקתי משהו שיום אחד אני אזדקק לו. גם יש לי הרגשה שכשאני אחליט לזרוק - אזרוק הכל. לא רק את גלילי הבד למשל, גם דברים שאחרי זה אצטער שזרקתי. את שקיות הבגדים שאני שומר בבוידעם, אני מתכנן יום אחד לתת להומלסים באתיופיה.

3. מהו אתה צריך לזרוק אבל לא מצליח?

הטלוויזיה שלי מיותרת לחלוטין. ערב אחד רציתי לראות משחק כדורגל, אז חברה שלי קנתה לי טלוויזיה לחדר. זאת טלוויזיית LCD רחבה ומתוחכמת. מאז שהשופט שרק ונגמר המשחק אין לי כל שימוש בה. היא תופסת קיר שלם, אבל היא לא מחוברת לא לכבלים ולא לחשמל.

4. מה עבר לבוידעם בניקיון האחרון?

הפריטים האחרונים שהעליתי לבוידעם היו פוסטרים של הסרט שלי, 'זרובבל'. כל עוד הם היו תלויים מולי הרגשתי כאילו התהליך לא מאחוריי.

5. במבט לאחור: מה שווה לשמור?

אני לעולם לא אזרוק תשובות שליליות מקרנות קולנוע. הן מניעות אותי לפעולה.


אורי פינק, אמן קומיקס, 46 בימים אלה: עורך את עיתון זבנג, עובד על ספר זבנג 23 ומתכנן פרויקט הסברה לאומי באמצעות קומיקס

1. מה יש לך בבוידעם?

* ערכת צביעה של דיסני, המכילה שקופיות: אחסנתי בקופסה הזו שקופיות שאבי צילם כשהייתי ילד. לא משנה מה אמרנו לו, הוא תמיד התעקש על צילום שקופיות. מסתבר שהוא צדק, כי כל תמונות הילדות של בני דורי הצהיבו ורק התמונות של משפחת פינק נראות כאילו הן צולמו אתמול.

* חוברת ירוקה: בחוברת הירוקה עם סימני הרטיבות, ישנו הטקסט של המחזמר ?אנני' שבו השתתפתי בחוג לדרמה בבית הספר ליידי דייויס. אני לא זוכר מה היה התפקיד שלי. ידוע שכל ציירי הקומיקס מכוערים מדי בשביל להיות שחקנים. באותם ימים הייתי פריק של להקת הסטרנגלרס, אז איירתי בשולי הטקסט את פרצופו של הסולן שלהם. בעמוד אחר כתבתי את המלים לאחד מהשירים שלהם. נאלצתי לאזן את המתקתקות המתסכלת של המחזמר עם קצת מוזיקה בועטת.

* מכתבים: מצאתי פה מכתב מעריצים. לשולח קוראים אורן מרחובות. מכיוון שלא מצוין תאריך השליחה, המכתב יכול להיות באותה מידה מלפני עשרים שנה או מלפני חודש. אבל זה כנראה ישן כי אף אחד לא שולח לי מכתבים יותר, הכל במייל.

* ציורים ותעודות מימי בית הספר: יש לי פה את עיתון בית הספר שאיירתי, והרבה מזכרות מימיי בליידי דייויס, בית הספר בו מתרחשות העלילות בזבנג. אמא שלי גם שמרה לי את כל התעודות: בכיתה ח' קיבלתי מספיק בשרטוט, ומספיק במלאכה. בכיתה ט', מספיק בקושי בשרטוט, ומספיק באמנות טכנית. יש פה המון סקיצות וציורים שציירתי. מצאתי ציורים על הצד השני של קבלות של מפעל קופולק למזון לתרנגולות, שבו אבי עבד. כשהייתי ילד והגעתי עם אבא לעבודה, אני זוכר שמנהל החשבונות הרומני, וילי, היה קונה ממני ציורים ב-10 אגורות. זה נורא שימח אותי.

2. בשביל מה אתה שומר את החפצים האלה?

האמת היא שאמא שלי שמרה את כל הדברים, וזו הפעם הראשונה שבה אני עובר עליהם. כשלקחתי אותם מביתה, כשעברה לבית אבות, הצצתי וראיתי כמה ציורים ישנים שלי, ולכן זרקתי לבוידעם. חבל שהיא הפסיקה לאסוף, היא היתה יכולה להיות ארכיונרית מדהימה. מה שהיא שמרה פה עשה לי את היום. אבל השאלה האמיתית היא למה אני לא זורק את הניירות מהבנק השמורים בקופסאות ישנות של חיתולים. יש אמונה כזו שאם מגיע נייר מהבנק אז צריך לשמור אותו. את כל החיובים אני שומר בערימות. ישנו חשש תמידי שיום אחד יתקשרו אליך מהבנק וישאלו אותך איפה המסמך שחתמת עליו לפני שבע שנים.

3. מהו החפץ שאתה צריך לזרוק אבל אף פעם לא מצליח?

יש לי חולצות ישנות של הראמונס ולהקות פאנק שונות שאשתי מתעקשת שאני אהפוך לסמרטוטים, אבל אני לא מסכים. בזכות מכון הכושר יש זכות חדשה לחולצות המרופטות הללו.

4. איזה דברים מיותרים בבית שלך עברו לבוידעם בסידור פסח האחרון?

הדבר האחרון שהכנסתי לבוידעם הוא גלובוס שפעם קנינו לילדות בחנות צעצועים ברמת השרון, והופתענו לגלות שבמקום ישראל כתובה רק המלה Palestine. הוא ישב על מדף גבוה תקופה ארוכה, עד שהחלטנו לגנוז אותו.

5. במבט לאחור: מהם הדברים ששווה לשמור?

חשוב לשמור ציורים ישנים. מסתבר שצריך לתת לילדים לעבוד על נייר טוב יותר מנייר עיתון. הכל פה מתפורר, ומזל שהבוידעם הוא מקום בו הדברים שורדים בו יותר ממקומות אחרים. אני ציירתי יותר מזה, אבל אלה הציורים שאמא שמרה. בזכות זה שעברתי מבוידעם לבוידעם, הדברים האלה שרדו.


אביגדור פלדמן, עורך דין, 62 בימים אלה: פרקליטו של הנשיא לשעבר משה קצב

1. מה יש לך בבוידעם?

יש עדיין אנשים שמתחזקים בוידעם? לי אין. אני מאחסן את הפריטים בקופסאות פלסטיק ובארונות נסתרים. אני מתייחס לפריטים מאותו הסוג כאל אוספים, ואני אוסף אותם באדיקות, למורת רוחם של בני משפחתי.

* אוסף אלקטרוניקה: האוסף שלי מורכב משרידים של יצורים אלקטרוניים שלא קיימים יותר כמו: מיני דיסק, אייפודים מקולקלים, מחשבי מקינטוש, כבלים של מחשבי מקינטוש, שעון בלי מחוגים, פנסי אופניים, די-וי-די נייד, כונני אחסון, רשמקולים ושלטים של מוצרים שעברו מהעולם ואי אפשר לתקן אותם. אני הכי גאה באוסף החוטים שלי. מדי פעם אני יושב ומתחיל להתיר את הקשרים, בהצלחה מועטה מאוד. יש פה הרבה חוטים שאין לי מושג למה הם שייכים. מפתיע אותי בכל פעם איך הכבלים מסתבכים בתוך עצמם בתוך דקה בצורה בלתי ניתנת להתרה.

* אוסף מצלמות: יש לי מצלמות ישנות של חברת קאנון, הולגה, לייקה, אולימפוס, שתי מצלמות פולארויד, אחת מהן חדשה, עדשות, קופסאות לעדשות, מצלמות סרט קטנות, ומצלמות גדולות שאני מאחסן בנפרד מסבך הכבלים. בתוך הסבך ישנן מצלמות מאוד לו-טקיות, כמו שתי מצלמות חד-פעמיות שחצי מהפילם שלהם נוצל בתחילת שנת 2000 ואני מחכה להזדמנות לצלם בהן שוב, ואז סוף-סוף לפתח ולגלות מה מסתתר בהן.

* אוסף מפתחות: מעולם לא זרקתי מפתחות. יש לי קופסת פח גדולה וכבדה בתוכה ישנם מפתחות לאופניים שגנבו לי מזמן, למגירות שמקומן לא ידוע, לדלתות אחוריות ולבתים שעזבתי.

2. בשביל מה אתה שומר את החפצים האלה?

הרבה מהקניות שלי הם של דברים שהיו לי ואבדו במהלך השנים. אני חושב שאם אזרוק, איאלץ לקנות כל דבר שוב. אני זורק מעט מאוד, אני משער שמתוך חוסר ביטחון קיומי שמאפיין את הדור השני. כמו שלא משאירים בצלחת, לא זורקים טכנולוגיה. המחשבה שמובילה אותי היא שאולי יגיע יום פקודה בו כל החוטים האלה ישמשו איזושהי הגנה עבורי. חוץ מזה, אני לא מסוגל להתיר את סבך החוטים. הפחד שלי הוא שאם אזרוק את כל המוצרים האלקטרוניים האלה בבת אחת, אגלה בהמשך שחוט אחד בעצם היה שימושי, ושיותר לא אוכל להעביר תמונות מאחת המצלמות למחשב. בסופו של דבר, אני די אוהב את האופן שבו הכבלים מתפתלים אחד בשני, ממש כמו תחנות החיים שלי.

3. מהו החפץ שאתה צריך לזרוק אבל אף פעם לא מצליח?

הטכנולוגיה המתקדמת משאירה מאחוריה טונות של חוטים, תקליטים ואביזרים שאין בהם כל שימוש. אני מניח שאני צריך לזרוק את התקליטים שלי מכיוון שאין לי פטיפון, ואני לא מאזין להם בכלל. אבל אני פשוט לא יכול. אני שומר עליהם בחירוף נפש. הם זוכים לאיום השלכה אחת לחודש, לכן אני מחביא אותם מאחורי תמונות. את אוסף התקליטים טיפחתי עד שיצאו הדיסקים. כיום יש לי המון עטיפות דיסקים שאין בתוכן דיסקים, ודיסקים שאין להם עטיפות - אבל הם לא מתחברים.

4. מתי בפעם האחרונה העברת משהו ללא-בוידעם שלך?

אני לא פעיל בהעברת חפצים לאחסון, נדמה לי שבעצמם הולכים ונעלמים לאט-לאט. חפצים שמבחינים שאני לא משתמש בהם, זוחלים לכל מיני פינות מתוך חשש שאזרוק אותם. אבל אין להם סיבה לחשוש כי אני לא משליך כלום על דעת עצמי.

5. במבט לאחור: מהם הדברים שכן שווה לשמור?

אני מציע לשמור תקעים חשמליים אוניברסליים, כי הם מאוד שימושיים. האנגלים, האמריקאים והצרפתים שונים זה מזה. אני תמיד שוכח לקחת אותם אתי לחו"ל ואז נאלץ לקנות שם חדשים, לכן יש לי אוסף מרשים.

6. אתה בטוח שאתה לא צריך בוידעם?

במידה מסוימת, זו בעיה שאין בוידעם. יש המון דברים שלא רוצים לזרוק אלא רק להעלים מהעין, ואז פעם בכמה שנים להפתיע את עצמך ולראות מחדש. היו לי דירות שבהן היו חדרים שלמים ששימשו בוידעמים, לרוב הם היו החדרים ללא החלונות. במלחמת המפרץ בוידעם כזה שימש את המשפחה שלנו כמרחב מוגן.


אראלה איידינגר, 55 מנהלת מוקדי השירות והשימור של מפעל הפיס בימים אלה: מודיעה על הזכיות לבני-המזל

1. מה יש לך בבוידעם?

* שני פסלי חמורים: את בעלי, יונה, הכרתי בצבא. הוא צייר גאון, שתמונותיו תלויות בחדרים שונים בבית, אך במקצועו הוא קבלן שיפוצים. במכתבים שכתבתי לו בתחילת יחסינו נהגתי לאייר חמור קטן. כמה שנים לאחר שנישאנו, ראיתי פסלי חמורים ממש דומים לאלה שהייתי מציירת לבעלי. התאהבתי בהם ומיד רכשתי אותם. בתחילה היה להם מקום מיוחד בבית, אבל בהמשך החלטתי להעלות אותם לבוידעם. מה שבטוח זה שאני לא אזרוק אותם לעולם.

* המון ספרים: בבית שלנו אסור להשליך ספרים לפח, כך התחנכנו על ידי הורינו וכך חינכנו את ילדינו. הבית הזה עמוס בספרים, ספרי קריאה, ספרי אמנות וספרי עיון. אנחנו אפילו לא מעבירים ספרים הלאה, כי זה כמו לעזוב ילד - אז בטח ובטח לא זורקים. מבחינתי זה חילול קודש. כדי לפנות מקום לספרים חדשים, את הספרים שכולנו סיימנו לקרוא אנחנו מעלים לבוידעם.

* סרביס שקיבלנו בירושה: סבתו של בעלי, מטילדה, הורישה לנו סרביס ענוג שעלה יחד איתה מבוקרשט. הכלים בהירים, עדינים וחגיגיים מאוד. אני עוטפת אותו במהלך השנה בניילון, כדי שלא יתלכלך. כמה כלים בערכה חסרים, אבל כיוון שאנחנו משפחה קטנה, כשאנחנו חוגגים לעצמנו אנחנו משתמשים בזה. אני מודעת לזה שיש סרביסים דומים בצ'כיה, עם כל החלקים ובמצב יותר טוב, אבל את הסרביס הזה אני אשמור לעולם.

* תיקייה עם ציורים: בנותיי, גל (28) ודין (22) מאוד מוכשרות. במהלך השנים אספתי את כל יצירותיהן - מציורים מהגן ועד לספרים מאוירים שכתבנו ועיצבנו יחד ופסלוני פימו. הכנסתי את כל הציורים לתיקייה, ולפעמים אני עולה על סולם, מורידה אותה מהבוידעם ומעיינת בה להנאתי.

* נורות צבעוניות ועטיפות מתנה: בנותיי מאוד אוהבות מתנות, אז הן המציאו את חג המתנות, אותו אנחנו מקפידים לחגוג בכל דצמבר. לקראת החג שלנו אנחנו מקשטים את הבית במנורות צבעוניות וקונים אחד לשני מתנות מושקעות עם הרבה חשיבה. בערב החג אוכלים ארוחה טובה בכלים יפים ויוצרים לעצמנו סיבה למסיבה. בשיא המסיבה אנחנו מחליפים מתנות. החלק המרכזי ביותר במתנות הוא עטיפתן, שנבחרת בקפידה ולעתים נרכשת בחו"ל. עטיפות רבות נשמרות בבוידעם, כי חבל לזרוק אחרי כל ההשקעה.

* בובות ברבי: בכל סוף שנה הברביות הבאמת שוות הגיעו לחנויות, אלו עם שמלות הקטיפה ושרשראות היהלומים. אותן שמרתי, הברביות הפשוטות נזרקו אחרי שעברו התעללויות שונות - גזרו להן את השיער, קלעו להן צמות.

2. בשביל מה שמרת את החפצים האלה?

אני שומרת חפצים נוסטלגיים כי הם חלק ממי שאני - אשה, אמא, ירושלמית. לא מדובר בפריטים שאי פעם נשתמש בהם. הבוידעם מעשיר אותי בחוויות שאספתי בחיי. הוא חלק מהחיים שלי. לכל דבר יש ערך רגשי ולא ערך כספי. אף אחד לא יתעשר אם תהיה לו גישה לבוידעם הזה.

3. איזה חפץ מיותר אף פעם לא הצלחת לזרוק?

לפני ארבעים שנה קניתי שמלה ערבית בסמטאות מזרח ירושלים: שמלת סאטן מבהיקה ושחורה שקרצה לי, כי כולה רקמה אדומה צהובה וחומה בעבודת יד. זו מזכרת שאני אף פעם לא אזרוק, למרות שמעולם לא לבשתי אותה ולא אלבש אותה, אפילו לא בפורים.

4. איזה דברים מיותרים בבית שלך עברו לבוידעם בסידור פסח האחרון?

לקראת פסח לפעמים אני אומרת: בלי רחמים! ומחליטה לנקות הכל. השנה החלטתי להעביר מהארון את כל הבגדים, גם את החשובים שלבשתי לאירועים מכריעים בחיי, או השמלות היפות של בנותיי מילדותן. אבל מאוד קשה לי לזרוק. כדי להיפרד מחפץ בתחילה אני מרחיקה אותו בעדינות מהעין, ומניחה אותו במרפסת. כשהעין מתרגלת לכך שהוא לא בסביבה, בעלי מנצל את ההזדמנות ומעלים את החפצים, לרוב בזמן שאני ישנה בשבת בבוקר. כך הפרידה הופכת ליותר נסבלת.

5. במבט לאחור: מהם הדברים ששווה לשמור?

חפצים עם ערך רגשי נוסטלגי שנוצר במהלך השנים. אנשים לא קונים חמורים מעיסת נייר ואומרים לעצמם שהם לא יזרקו אותם בחיים, ההילה אופפת את החפצים האלה במהלך השנים, כשהם הופכים לחלק מהוויתך.


סמי מיכאל, סופר ונשיא האגודה לזכויות האזרח, 84 בימים אלה: ספרו החדש ?מעוף הברבורים' יצא לאור השבוע בהוצאת כינרת זמורה ביתן

1. מה אתה לא שומר, בבוידעם שאין לך?

אני משתדל להימנע מכל אלה:

* צבירת עודפים: המציאות שלנו מוצפת בכל כך הרבה טראש, המורכב גם ממוצרי צריכה וגם מ'מוצרי רוח' - ספרים וחוברות, וערימות של ניירות. אני סוער מבפנים - הצונאמי נמצא בתוכי, לכן אני אוהב שהכל מסודר, וללא פריטים מיותרים בנוף חיי. לפני שאני קונה מוצר חדש, אני חושב על הישן - אם לתת אותו למישהו או לזרוק אותו לפח. בביתי אני לא מחזיק בכפילויות של ישן וחדש. אני תמיד רץ לעתיד, מתרגש לקראת כל דבר שצופן לי הלילה והערב, הגעגועים שלי למחר. העבר חלף לו.

* טיוטות: אני כותב ספרים שלמים בכתב יד, באמצעות עט, גיליונות נייר ומאות פתקאות. אם אני מייצר טקסט בעייתי שצריך לתקן ולשייף, אני מעדיף לזרוק אותו ולכתוב הכל מחדש. ישנם קטעים שבקריאה שנייה אני מוצא שהם מזעזעים, אז אני משליך אותם לפיר. גם קטעים טובים שאינם הולמים את מרקם היצירה אני משליך. בסיום הכתיבה, לאחר שהטקסט הועבר למחשב, אני נפטר מכתב היד.

* תמונות: אין לי אלבומים כי אני לא אוגר תמונות. מבחינתי אני מוותר על תמונות מהעבר. אשתי רחל הצילה כמה צילומים, והיא עושה את זה בלי לשאול אותי.

* אוספים: אני לא אספן של פריטים גשמיים. חייתי בתקופה שבה אספו בולים, מטבעות, מקלות, אבנים וגולות, אך כבר כילד לא אספתי כלום. היה לי ידיד שאסף פסלי ינשופים. כדי לשמח את לבו, תרמתי לאוסף שלו ינשוף כמתנה. לאחר כמה חודשים נתקלתי במודעה בעיתון: ?אוסף ינשופים ענק למכירה'. מסתבר שהוא עבר דירה, וגילה שהדירה החדשה קטנה מלהכיל את להקת הינשופים המאובנים.

* בוידעמים: היה לי פעם בוידעם בסמוך לחדר המקלחת. כשבדקתי מה יש בתוכו גיליתי שכל תכולתו התפוררה ונרטבה, אז זרקתי הכל לאשפה. הבוידעם של חמותי וחמי היה מוצר של דור אספנות. אחרי שהם נפטרו גיליתי שהיו להם אוספים של פריטים רבים, ובהם אוסף מכובד של מסמרים עקומים. אף אחד לא היה מוכן לרכוש את האוספים שלהם, לכן נאלצתי לשלם כמה מאות שקלים למישהו כדי שיפנה את הבוידעם. בוידעם דומה להיסטוריה. אני מוכן למכור לך את ההיסטוריה של כל העמים ולו כדי לנקות את המודעות המשוכתבת שכופים עלינו שוחרי העבר.

2. מה מחליף עבורך את הבוידעם?

כאן בקומה השמינית של בניין המגורים שבחיפה יש לנו פיר מבורך במטבח. מעין תעלה אופקית לגיהינום או לעולם הבא, בצורת חור אפל שאליו נשלחים דברים ונבלעים בקרבו. למרות שהפיר הזה הוא שחור, קטן, ומלוכלך, הוא קוסם גם למבוגרים וגם לילדים. יש לנו חברה, פרופסורית מארצות הברית, שתמיד מבקשת שנשמור לה אוסף ניירות כדי שהיא תוכל להשתעשע בהשלכתם אל הפיר הבולעני. יום אחד גיליתי לאן הפיר מוביל וזה גרם לי לאכזבה גדולה. הוא נשפך למעין בית קברות נייד - חדר עם זוג עגלות אשפה.

3. למה אנשים שומרים חפצים?

אין לי הסבר. בלי לפגוע באף אחד - ייתכן שלאגרנים אין אחיזה מעגנת בהווה. האוספים שלהם מהווים עוגן שמעניק להם הגנה מפני הפחד משינויים. במושג זמן יש חוק ברזל - אי אפשר לנוע בו אחורה, אלא רק קדימה. כמו האדם, גם בעלי החיים והטבע לא הולכים אחורה. הגוף שלנו לא בנוי לצעוד אחורנית, זה נורא מעייף. אולי בגלל חוסר היכולת לחזור אחורה בזמן, אנשים מנציחים שרידים מהעבר. אבל לא ניתן לשחזר את העבר על סמך השרידים שנותרו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו