בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היום הם מבקשים קבב ומחר ירצו לאכול אסקלופ

מי שמחפש את הכתובת על הקיר למהפכה המצרית, יכול למצוא אותה באקרנים. דווקא בקולנוע אפשר היה לראות את ההמונים יוצאים לרחובות ולשמוע את דרישתם לזכויות, או לפחות ל"פיתות בהישג יד"

תגובות

"איש לא יכול היה לחזות זאת", נאמר שוב ושוב בכלי התקשורת בארץ ובעולם, שסקרו את "מהפכת ינואר" במצרים. אקדמאים, פרשנים לענייני ערבים, אנשי מודיעין, פוליטיקאים, כולם הופיעו במבוכה על שלא צפו מראש את ההתפתחויות הדרמטיות שהביאו להפלת משטרו של הנשיא חוסני מובארק. אבל הקביעה הגורפת כי אי אפשר היה לצפות את שהתרחש במצרים אינה מדויקת. מי שלא צפו את העתיד מרבים לעסוק בדרך כלל בכתביהם של אינטלקטואלים מצריים, בנאומיהם של מנהיגים פוליטיים, בדרשותיהם של אנשי דת ובאירועים מדיניים "גדולים", ופחות מכך בתרבות הפופולרית.

במאמר שהתפרסם לפני כשנה בכתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית", מנתח חוקר הקולנוע המצרי, שריאל בירנבוים, את סרט הקולנוע "דכאן שחאתה" ("החנות של שחאתה"), שביים חאלד יוסף ב-2009. כותרת המאמר, "היכונו למהפכת הרעבים במצרים של 2013?" מסתיימת בסימן שאלה, שכן עלילת הסרט מתרחשת בעתיד, בשנת 2013, ארבע שנים לאחר הפקתו. בסרט ביקש הבימאי לבשר על משבר המזון ועל האלימות שתבוא בעקבותיו. לאחר עליית מחירי הסחורות, שהחלה ב-2007 ופגעה קשות באוכלוסייה המצרית, צפה יוסף כי מרגע שהמשטר לא יוכל לדאוג ל"פיתות בהישג יד", יתבעו המורעבים את זכויותיהם. העם המצרי לא הסכים כנראה לחכות לתחזיתו של הבימאי, ואמר "עד כאן!" שנתיים לפני המועד החזוי.

יהיה זה יומרני לטעון כי בירנבוים הצליח לחזות את העתיד במצרים דווקא מפני שחקר סרט קולנוע פופולרי ולא את נאומו האחרון של מובארק. אבל קשה להתעלם מן העובדה שקל יותר למצוא את ניצני המהפכה בקולנוע המצרי מאשר בנאומי הנשיא. הסרט "דכאן שחאתה" התייחס לעתיד במפורש ובזה ייחודו, אבל אותות כאלה אפשר למצוא בסרטי קולנוע מצריים מתקופות מוקדמות הרבה יותר.

שר הבשר

תפישה רווחת בארץ ובעולם היא שהעמים הערביים מקבלים בהכנעה את מר גורלם. תפישה זו תרמה לא מעט למבוכה בקרב המומחים השונים לאחר הפעולה הנחושה העיקשת של ההמונים להפלת השלטון במצרים. גם במצרים עצמה זוהתה נטייה זו, כביכול היתה ממאפייניו של העם המצרי. "מאשיין גמב אל-חיט" (הולכים צמוד לקיר) אומרים על עצמם מצרים רבים, כביטוי לביטולם העצמי ביחס לשלטונות, כדי להימנע מבעיות.

בקולנוע המצרי זוהתה הנטייה הזאת כבעיה החמורה ביותר של העם המצרי. כשנה לאחר עלייתו לשלטון של אנואר סאדאת, יצא לאקרנים במצרים הסרט "פטפוטים על הנילוס", המבוסס על רומאן בשם זה, פרי עטו של זוכה פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז. הרומאן, שנכתב כבר ב-1957, התפרסם בקושי רב ב-1966, ועובד לקולנוע רק ב-1971, לאחר מותו של גמאל עבד אל-נאצר.

"קומו, אנשים! התעוררו!" קורא הגיבור בסוף הסרט, כשהוא צועד ברחובות קהיר. "אל תיקחו מהחשיש שאנו מעשנים". עיקר הביקורת מופנה אל שכבת האינטלקטואלים המצריים, המוצגים כמי שבגדו בארצם ובעמם. במקום לבקר את המשטר ולנסות לעצב חברה מתוקנת וטובה יותר, העדיפו לברוח אל חיי תענוגות, סקס, סמים ואלכוהול.

לאחר שקבוצת האינטלקטואלים הזאת דרסה למוות "פלאחה" (כפרייה) וברחה מן הזירה, מבקש אניס, גיבור הסרט, שיסגירו את עצמם למשטרה. אך לשווא. "מרוב פחד", אומר אחד מאנשי החבורה, "אנו כבר לא מפחדים מכלום. לא מהמשטרה, לא מהצבא, לא מהאנגלים ולא מהאמריקאים". גורל הפלאחה עצמה כלל לא מעניין אותם, והרי דמות הכפרייה בתרבות המצרית מגלמת את מצרים עצמה. לאמור: לא זו בלבד שחבורת האינטלקטואלים הרגה את מצרים, אלא שאינה מוכנה לקבל אחריות על מעשיה, וממשיכה בחיי ההוללות שלה כאילו לא אירע דבר.

בסרט מאוחר יותר, מ-1988, אמנם אין קריאה לעם שיתעורר וידרוש את זכויותיו, אבל נמתחת ביקורת חריפה על המשטר. הסרט "אשת איש חשוב" של הבימאי מוחמד חאן, מגולל את סיפורם של מונא, סטודנטית צעירה, מלאת תקוות ושאיפות (בהתאם למשמעות שמה בערבית), והישאם, קצין חקירות קשוח ומושחת, הנוהג באנשים סביבו כאילו היו זבובים.

אפשר לראות את הסרט הזה כמלודרמה פשוטה: הישאם מתאהב במונא, מבקש את ידה מאביה, השניים נישאים, אך נישואיהם אינם עולים יפה. הוא כולא אותה, חונק אותה, מרחיק אותה מחבריה, משכניה, ובעיקר מן הלימודים, סמל הקידמה וההתפתחות. הוא רודה בכל מי שעובד תחתיו ומתחנף אל מי שעשויים לתרום לקידומו האישי. הוא מזלזל בהערצתה של אשתו את הזמר עבד אל-חלים חאפת, המסמל את החלום שנשאה עמה מהפכת הקצינים החופשיים, אבל גם את שברו.

זמן קצר לאחר שמונא הרתה לבסוף, היא מפילה ושוב אינה נכנסת להריון. מעמדו של הישאם במקום עבודתו מתערער, יחסו לאשתו מידרדר, וכשהיא מבקשת שאביה יציל אותה מידי בעלה, הוא רוצח את אביה ומתאבד. לכאורה, סרט רומנטי עם סוף עצוב.

ואולם, כמו רבים מסרטי הביקורת הפוליטית בקולנוע המצרי, אפשר לקרוא גם את הסרט "אשת איש חשוב" כאלגוריה ליחסי מצרים ומשטר הקצינים החופשיים, שבה מונא מסמלת את מצרים והישאם את שלטון הקצינים. מונא עוברת מידי האב, מייצג הדור המלוכני, לידי הקצין הישאם, כשם שמצרים עברה מבית המלוכה לידי הקצינים החופשיים. בסופו של דבר אומר הסרט כי היחסים בין משטר הקצינים לבין מצרים היו יחסים עקרים.

עלילת הסרט מתרחשת אמנם בתקופת שלטונו של סאדאת, אולם לכל אורכו נשתלים רמזים לכך שאין זו ביקורת ספציפית על שליט זה או אחר, אלא על משטר הקצינים כולו. דוגמה לכך אפשר לראות בסצינה שבה מונא והישאם הולכים לקולנוע. מגישת החדשות מדווחת על אירוע לציון יום השנה החמישי למותו של גמאל עבד אל-נאצר, שנערך בנוכחותו של הנשיא סאדאת, סגן הנשיא מובארק, ועוד שורה של אנשים שלקחו חלק במהפכת הקצינים. לאמור: לא משנה מי היה או יהיה בשלטון, יחסיו עם מצרים נידונו לעקרות. באופנים שונים הסרט רומז לכך שמונא, מצרים, אפילו מעדיפה את השלטון המלוכני הקודם.

בכמה סצינות בסרט נראה הישאם כשהוא אוכל בשר בתאווה רבה. מונא ובני משפחתה, לעומת זאת, מתקשים לאכול בשר. יש בזה כמובן רמז לאכילה "חייתית" המאפיינת את השלטון. אך ברור גם כי יוצר הסרט מבקש להבדיל בין אלו שיכולים להרשות לעצמם לאכול בשר יום-יום, לאלה שהבשר הוא להם מותרות.

צעקה ללא מלים

רעיון דומה מופיע גם בקומדיה של הבימאי שריף ערפה, "טרור וקבאב" מ-1992. הסרט, בכיכובו של עאדל אימאם, מגולל את סיפורו של אחמד, פקיד זוטר, שמבקש להעביר את ילדיו לבית ספר קרוב לבית. ואולם הביורוקרטיה המצרית כופה עליו לחזור שוב ושוב אל משרדי המגמעה, אותו בניין ענק ואימתני המשמש מרכז אדמיניסטרטיבי, הממוקם בכיכר השחרור, שבה התרכזו הפגנות המהפכה. אחמד רב עם אחד הפקידים, ומאחר שבטעות מתגלגל לידיו כלי נשק, כולם משוכנעים שטרוריסט השתלט על הבניין והוא מחזיק בעובדי המקום כבני ערובה. כוחות הביטחון מקיפים את הבניין, ושר הפנים מגיע כדי לנהל משא ומתן עם "החוטפים". אחמד מחליט לנצל את ההזדמנות ולתבוע את דרישות העם.

כולם - ה"חוטף" ובני הערובה שרואים בו מושיע - מסכימים לדרישה פה אחד: "אנחנו רוצים קבב, עם קצת טחינה ומעט סלט", מודיע אחמד במכשיר הקשר לשר הפנים. אחד מיועצי השר מבקש להזהירו מלהסכים לדרישות "החוטפים": "מסוכן מאוד שיאכלו קבב", הוא אומר. "היום הם מבקשים קבב ומחר ירצו לאכול אסקלופ". אבל החוטפים-החטופים לא מוותרים ולבסוף משיגים את מבוקשם.

אלא שעכשיו, איש מהם לא יודע מה עוד לבקש. "דברו", אומר להם אחמד, "דרשו את זכויותיכם". מרוב מצוקה נראה שכולם שכחו מה רצו, מה זכויותיהם ומה מותר להם לדרוש. קריאה זו להמונים שיתעוררו מן התרדמה התודעתית, שיפתחו את פיהם ויזעקו את מצוקותיהם, חוזרת ברבים מסרטיו של אימאם, שדווקא בימים אלו, לאחר המהפכה, נתפש במצרים כאופורטוניסט, תומך משטרו של מובארק. אימאם, גדול הקומיקאים המצרים בשלושת העשורים האחרונים, זוהה עם המשטר וגם הביע בגלוי את תמיכתו בנשיא. בתחילת גל המהומות קרא למפגינים "פרחחים". בעקבות לחצים שינה את עמדתו והבהיר שהוא תומך בדרישותיהם של המפגינים.

למרות תמיכתו בשלטון מובארק, אימאם ידוע בסרטי הקומדיה הפופולריים שלו, שבהם מתח ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת. כך למשל, בסרט "אל-נום פי אל-עסל" (שינה בדבש), שיצא לאקרנים ב-1996 בבימויו של שריף ערפה, קורא אימאם לעם המצרי להתלונן ולהביע את מחאתו.

בסרט זה פורצת בקהיר מגיפת אימפוטנציה שפוגעת בכל הגברים בעיר. הבחירה באין-אונות אינה מקרית. האימפוטנציה הגברית בסרט היא סמלית, ומאפשרת לאימאם לנגוע בבושה שקיימת בחברה המצרית סביב הדיבור על מין ועל בעיות מין, ולהציגה כגורם העיקרי לחוסר היכולת לטפל בבעיה. האין-אונות המינית היא חוסר היכולת לטפל במצוקות העם, במכאוביו, בעוניו ובחולייו, וגם האין-אונות הנובעת מן המבוכה שבדבר.

אימאם מגלם בסרט את תפקידו של קצין חקירות שנאלץ פתאום לטפל במקרים רבים של אלימות בין בני זוג, ומגלה כי הסיבה לפרץ האלימות הזה טמונה באימפוטנציה, אך איש לא מוכן לדבר אתו על כך בגלוי. המוני גברים פונים אל רופאי אלילים, אל עושי כשפים ואל כותבי קמיעות, פונים אל הדת ואל מרפאות פרטיות ומושחתות, ובלבד שלא לדבר על בעייתם. הקצין המתוסכל מתפטר, יוצא לרחוב, אוסף אחריו אנשים מהשוק, מן המסגדים ומהכנסיות, וכולם יחד צועדים אל בניין הפרלמנט כשבפיהם צעקה אחת ויחידה: "אההה..." - ללא מלים.

הסיקור התקשורתי של המהומות במצרים לווה בשאלה, שחזרה שוב ושוב מפיהם של אנשי התקשורת: "מה הם מבקשים בעצם? מה הם רוצים?" כביכול אמורים "פשוטי העם" להציע משנה פוליטית סדורה ונוסחה כלכלית לפתרון מצוקותיהם. אך זה תפקידם של הפוליטיקאים, של אנשי הרוח ושל האינטלקטואלים בחברה. תפקידו של "העם" לצעוק "עד פה!" "את זה אנו לא רוצים עוד!" או במלה אחת: "אההה...". כך פעלו ההמונים בסרטו של אימאם, וכך גם בכיכר השחרור.

מהומות המונים והתקוממויות עממיות אפשר למצוא עוד למכביר בקולנוע המצרי, במיוחד בסרטים שנעשו בשנים האחרונות, דוגמת סרטו האחרון של יוסף שאהין, "כאוס". סביר להניח שמי שביקר בקהיר בשנים האחרונות יכול היה להבחין בשינוי שחל במצרים: קריקטורות ובדיחות ישירות על הנשיא, דבר שלא היה נהוג קודם לכן, אמירות נגד המשטר ויחסו לעם, ביקורת ישירה על הממשל ועל מובארק עצמו - כל אלה קיבלו ביטוי בעיתונות, בסרטי הקולנוע וברחוב המצרי. במאמרו על הסרט "החנות של שחאתה" מתאר בירנבוים בין היתר נסיעה במונית ברחובות קהיר, שבה גידף הנהג את הנשיא בגלל עליית המחירים של מוצרי היסוד.

השימוש בנסיעה במונית, בשיחת רחוב, בסרט קולנוע, בתוכנית ריאליטי, ברשתות חברתיות באינטרנט כבמושאי מחקר, עדיין לא זכה למעמד שווה לזה של נאום הנשיא, ספרו השערורייתי של איש השמאל ודבריו המתריסים של איש הימין. אין לבטל את חשיבותם, אבל אותם אלה הקרואים "המונים", ניזונים בעיקר מסרטי קולנוע, מסדרות דרמה טלוויזיוניות, מהפייסבוק ומיו-טיוב, ממוסיקה פופולרית ומאירועים "קטנים", יום-יומיים, שיש בהם עניין אנושי, ושהצרפתים מכנים "fait divers".

המקרה של חאלד סעיד, אותו נער שהוכה למוות על ידי שוטרים מצריים, היה לסוג כזה של fait divers. אין זה מקרה יוצא דופן במיוחד, שלא קרה כבר קודם. אלא שהפעם, בזכות הרשת החברתית, דווקא המקרה הזה הניע את גלגלי המהפכה. מי שיש לו חברי פייסבוק מצריים, לא יכול היה להתעלם מדף הפייסבוק שנקרא "כולנו חאלד סעיד", ומכך שאלפי צעירים שינו את תמונת הפרופיל שלהם לתמונתו. בתוך שבוע נהפך הדף הזה לעמוד הנצפה ביותר במצרים, ובו נרקמה ההתארגנות להפגנות מחאה שנהפכו למהפכה. נראה כי הגיע הזמן למהפכה קטנה גם בתחומי המחקר והסיקור.



מלמעלה למטה: תמונות וכרזות של הסרטים 'טרור וקבב', 'אשת איש חשוב'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו