בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיכר העיר ריקה

ישראל זקוקה נואשות למהפכה חברתית, אבל הלחץ הביטחוני, קשיי היום-יום של האוכלוסיות המוחלשות ואובדן הסולידריות מונעים את מימושה. אולי השבת האמונה באידיאולוגיות הגדולות ובתוקפם של מושגי יסוד כמו צדק ואמת יכולה להביא לשינוי. פסח הוא המועד המתאים ביותר להתחיל בכך

תגובות

את הבוקר המאושר ביותר בחיי המקצועיים חוויתי ב-10 בנובמבר 2005. עם עלות השחר, אחרי לילה ללא שינה, התברר סופית שעמיר פרץ גבר על שמעון פרס בבחירות לראשות מפלגת העבודה. קשה לתאר את תחושת השמחה שאחזה בי משנודע דבר הניצחון. אחרי תקופה ארוכה של שיתוק, שבה נדמה היה כי כבר לא נוכל לחולל תיקון חברתי אמיתי, תיקון שביכולתו להשיב את ישראל להיות המדינה שמייסדיה ראו בעיני רוחם, שטפו את לבי אדוות של תקווה. נדמה היה שהגשמת החלום קרובה מאי פעם.

גם עמיר פרץ היה נרגש עד מאוד. לקראת הצהריים הוא ביקש ממני להצטרף אליו ולעלות לקברו של יצחק רבין. שם, בינות העצים ירוקי העד של הר הרצל, אמר לי: "זהו. קיבלנו הזדמנות אמיתית לעשות סוף סוף את המהפכה שאנחנו חולמים עליה כל השנים האלה. צריך להתחיל לגייס את כל הפעילים החברתיים". הבטחתי לו שכבר למחרת נתחיל לפעול בדיוק בכיוון הזה. באותן שעות הייתי משוכנע באמת ובתמים שהפעם, בניגוד לכל ניסיונות העבר שהייתי שותף בהם, המלאכה תהיה קלה. שיערתי, אולי רציתי להאמין, שעצם ההשתלטות על מפלגה כה מרכזית מקפיצה את המאבק החברתי לזירה של "הגדולים".

חשבתי שהניצחון של פרץ יסחוף רבים, שעד אז ראו במאבקים להשבת הצדק החברתי לישראל פיקנטריה לא רצינית. הייתי בטוח שרבבות פעילים חברתיים, שעד לאותו רגע עמדו מנגד, ימהרו לזנק על עגלת התקווה החדשה. לידינו התגלגלה הזדמנות, סברתי, לתעל את פעילותם לתחום ההשפעה העיקרי - התחום הפוליטי. ההתלהבות שדבקה בכל גרמה לי להאמין שהמהפכה נמצאת במרחק נגיעה, שאפשר ממש לשמוע את קול פסיעותיה ההולכות וקרבות.

כשעמדתי בהר הרצל באותו בוקר שטוף שמש, ב-10 בנובמבר 2005, האמנתי בכך בכל לבי. התבדיתי. שישה חודשים מאוחר יותר נאלצתי להודות כי טעיתי גם בפניו של עמיר פרץ. הפעילים לא באו, המהפכה לא יצאה אל הפועל. מבחינה פוליטית אכן הושג הישג תקדימי מרשים (שבעה מנדטים "קשים" עברו ממחנה הימין למחנה השמאל, תהליך שאיפשר הקמת ממשלת מרכז-שמאל בראשות אהוד אולמרט), אבל לא היה בו די להביא לשינוי ממשי בשיטה.

השאלה שעולה, כמובן, היא מדוע. לאן נעלמו כל אלה שמבקשים מהפכה וכל אלה שכל כך זקוקים לה? לו היה זה הכישלון היחיד במאמץ לקדם מהפכה חברתית בישראל, אפשר היה להניח שהאשם רובץ לפתחם של פרץ, של אנשים כמוני שסבבו אותו או של מפלגת העבודה. לדאבון הלב, אין זה מקרה חריג. להפך. מאז "הפנתרים השחורים", קשה להצביע על הישגים ממשיים של תנועת הצדק החברתי בישראל, הישגים שיכולים להתהדר בתואר "מהפכה". פה ושם יש ניצחונות קטנים, רבעי הישגים, לעתים נדירות מתרחשות אפילו פריצות דרך (חוק ביטוח בריאות ממלכתי, למשל). אבל הפיכה של ממש או שינוי חברתי במובנו הטרוצקיסטי - מהפכה מתמדת - אין. כיכר א-תחריר? כיכר טיינאנמן? נסו קודם למצוא חניה בכיכר המדינה.

אנשים אחרים

לא בכדי חיפשתי חניה דווקא שם. לפני תשע שנים צמח בכיכר המדינה הדבר הקרוב ביותר לכיכר א-תחריר הישראלית. בלב-לבו של הצפון התל-אביבי השבע, בין חנויות שמוכרות מזוודה ב-11 אלף שקל וזוג מכנסיים ב-7,499 שקל, התפוצצה המורסה הגדולה מכולן. מרחוק זה נראה כמו תפאורה של סרט זול במיוחד. 150 מטרים מפתח תיאטרון בית ליסין צמחה עיר קטנה של אוהלים, קרוואנים ואוטובוסים מושבתים. המבנים וכלי הרכב הישנים, המאובקים ועמוסי הגרפיטי נראו מוזרים, תלושים, לא שייכים. גם השלטים שניצבו בסמוך לרחוב הסובב את הכיכר, רחוב ה"א באייר, בלטו בזרותם. מה ל"300 אלף מובטלים גוססים והעולם שותק" ולכיכר המסמלת יותר מכל את הניכור המוחצן של האלפיון העליון?

בוקר אחד קמו בעלי הבית הנוכחיים של הכיכר וגילו שמן האדמה עלו ובאו אנשים "אחרים" - מחוסרי דיור, משפחות חד-הוריות, ילדים חסרי תקווה וקשישים רמוסי כבוד. בהנהגתו של פועל צדק אמיתי, ישראל טוויטו ז"ל, הם כבשו את הכיכר מחדש, וכמנהג המקום מיהרו להציב שלט שהכריז על זהותה החדשה: "כיכר הלחם". עצם הבחירה בכיכר המדינה - המקבילה הישראלית לנייטסברידג' הלונדוני - כאתר המחאה של המודרים והנידחים, היתה זעקה נגד אובדן הבושה של בעלי הכוח. נגד אלה שמעיזים לנסוע במכוניות יוקרה שלוגמות גלונים של סולר, שעה שיש במדינה תושבים שאין להם סולר לחמם את בתיהם; נגד מנהלים שמשתכרים משכורות עתק, בעוד עובדיהם נזקקים לקצבת השלמת הכנסה; נגד אלה שלא יודעים שובע, אף שסביבם רבים כל כך יודעים רק רעב.

טוויטו וחבריו פעלו במתכוון שלא כמצוות החוק. הם ביקשו לומר שהניכור אינו חד-סטרי. אם המדינה והחוק משרתים רק את העשירים, אין לעניים סיבה להיענות להוראותיהם. אבל ההמונים בוששו לבוא גם לאתר המחאה המשמעותי ביותר שקם בישראל לראשונה זה עשרות שנים. היעדרם של ההמונים איפשר לממסד להימנע מהשאלות הקשות שעלו מכיכר הלחם ולהעביר את המחאה מהרחוב אל בתי המשפט. שם, מטבע הדברים, המחאה עוקרה והמאבק נשחק. כשהתפנו המוחים מכיכר המדינה אמר לי טוויטו בזעם: "אני עם מערכת האין-צדק הזאת גמרתי... סתם בזבזנו כוחות... אמרו לי שאין לנו מה לחפש שם ושרק באלימות זה הולך כאן, אבל אני הרגעתי אותם... בפעם הבאה לא יהיה יותר ישראל טוויטו, ואז הם יראו מה זה לבגוד בשכבות החלשות". עמדתי לידם, שותק, והוא הוסיף בעצב: "אם היו באים כמה אלפים, הם לא היו יכולים לעשות לנו את זה. למה הם לא באים? אני אשכרה לא מבין. למה?"

תולדות התסכול

לא מעט תשובות ניתנו לשאלת יסוד זו. הבלויה מכולן נתלית בלחץ הביטחוני המתמיד ומסבירה כי הוא משתק את החיים האזרחיים במדינה (ובינתיים יוצר תחושת אחדות מזויפת); אחרת מצביעה על המורשת היהודית, שהעדיפה תמיד לפתור בעיות באמצעות קומבינות הנתפרות בחדרי-חדרים, ולא בדרך של עימותים חזיתיים; תשובה שלישית, המקובלת על רבים, גורסת שהאוכלוסיות המוחלשות טרודות בהישרדות יום-יומית ולכן אינן פנויות להשתתפות במאבקים ארוכי טווח. מעמד הביניים, שיכול להוביל מאבקים אלו, אינו רוצה לזהות את עצמו עם החלשים בחברה ומבכר להזדהות דווקא עם החזקים; הגירסה הרביעית היא, שמחסור במשאבים - ובעיקר בכסף - הוא הסיבה המרכזית לקושי להשיק בישראל מאבקים לשינוי חברתי. פשיטת הרגל הכלכלית של האיגודים המקצועיים בישראל, שבימים כתיקונם היו הראשונים לממן את המחאה, מחריפה את הבעיה עוד יותר.

לכל אלה יש לצרף את ההרס השיטתי של האמון הציבורי ביכולת לתקן את מה שכל כך התקלקל פה. מצעד המבטיחים (מפוליטיקאים ועד לארגונים חברתיים) שעברו בשכונות, הבטיחו הבטחות וביום המחרת התנערו מהן כליל, בגלל חוסר כנות או חוסר יכולת, שחק את התקווה לשינוי באמצעות השיטה הקיימת. אי פירעון שטרות של הבטחות לשינוי הוליד תסכול וייאוש, שכידוע אין דבר משתק ממנו. לכל התשובות האלה יש להוסיף הסבר המתבסס על התהליכים שחוללה "החברה האזרחית" בתנועת המחאה בישראל. בעקבות תהליכים אלה נפגעה היכולת האמיתית להשיג שינוי חברתי, ולכן המהפכה הדרושה כאן כל כך מתעכבת. הסיבה לתהליכים המשתקים האלה היא הרוח הנושבת במפרשי החברה האזרחית זה עשרים שנה, הרוח הפוסט-מודרניסטית.

הפוסט-מודרניזם מכה באידיאולוגיות הגדולות, מימין ומשמאל, ומציג את כולן כדכאניות. הרלטיביזציה המאפיינת את הפוסט-מודרניזם מציגה את אמות המידה שבאמצעותן קובעות האידיאולוגיות הגדולות את אמיתות היסוד שלהן - מה נכון ומה שגוי, מהי אמת ומהו שקר, מהו צדק ומהו עוול - כיומרות ריקות. אין אידיאולוגיות מוחלטות, אין ערכים נעלים, הכל יחסי.

אלא שבלי עורף אידיאולוגי אי אפשר להוביל מהפכה. אידיאולוגיה היא תנאי הכרחי לגיבוש ההמון, לבניית קואליציות פעולה ולסימון כיווני התקדמות ויעדים. אידיאולוגיות הן ספרי ההפעלה של המהפכה, מפות דרכים שלפיהן אפשר לנווט. רק תשתית רעיונית יכולה לייצר חלופה של ממש לסדר הקיים. בהיעדר חלופה מחשבתית, איש לא ייצא למאבק ולא יהיה נכון לשאת במחיר הכבד הכרוך בניהולו.

הפוסט-מודרניזם מייצר עולם אפוף אפלה, שבו לא רק הכל יחסי ועמום, אלא המניע היחיד לפעולה הוא הרצון לממש אינטרסים אישיים. הכל ניתן למכירה ולקנייה. השאלה הרלבנטית היחידה היא בכמה. אם אין למי להאמין, אין גם נגד מי להיאבק. העובד הקהילתי היוצא להפגנה, נציג איגוד העובדים המארגן שביתה ונבחר הציבור המבקש לקדם אג'נדה של צדק חברתי מייצגים כוחות דכאניים לא פחות מהמעביד העושק שהם מבקשים להיאבק בו או מפקיד האוצר המבקש לשרת אותו. אם צדקתם של המפגינים והמוחים אינה עולה באופן מוחלט על זו של המעסיקים ובעלי בריתם, מדוע כדאי לעובד מן השורה ללכת דווקא אחר אלה שמתיימרים לייצגו ולהסתכן באובדן פרנסתו ובנשיאה במחירים כבדים אחרים? אם אין תורת מוסר צודקת יותר, בעלת עדיפות, הכל למעשה מותר. המסקנה הסופית היא שאין טעם להיאבק ושמוטב להשאיר על כנו את המצב הנוכחי.

מחאה מעוקרת

קשה ליצור סולידריות חברתית במצב זה, משום שכל תנועה וכל ניסיון לצאת למאבק לשינוי חברתי מחשידים את יוזמיהם בדכאנות ובשאיפה לממש אינטרסים אישיים. אבל בלי סולידריות והתאגדות, לקורבנות השיטה אין כל יכולת אמיתית להתמודד עם בעלי הכוח. זה נכון בכל תחום שמתחרים בו האינטרסים של המעטים שיש להם מול האינטרסים של הרבים שאין להם. בלי התאגדות אין כוח, ובלי כוח אין מהפכות. לא בכדי הפירוד והמגזור הם כלי הנשק החזקים ביותר של בעלי הכוח. אלה הרי אויביהם הגדולים ביותר של המבקשים להביא לשינוי חברתי. באופן זה הטהרנות כובשת כל חלקה טובה והיכולת להגיע לפשרות פוליטיות בין קבוצות שונות של קורבנות, בשאיפה לאחד כוחות, אינה קיימת באמת. כך המחאה מעוקרת מאופיה הפוליטי ואינה יכולה לאיים באמת על השיטה. שקיעת האמונה בכך שיש רעיונות הגדולים מהאדם המשרת אותם הביאה לקריסת הסולידריות. כיכר המהפכה מעולם לא הסתפקה בבני אדם בודדים. מאז ומעולם היא נזקקה להמונים כדי שתוכל למלא את ייעודה.

אם באמת רוצים להביא לכאן את המהפכה שאנו כה זקוקים לה, יש להחזיר את האמונה באידיאולוגיות הגדולות, בקיומו של צודק ושגוי ובקיומם של סולמות הערכה חברתיים אמיתיים. אין מתאים מחג הפסח לעשות כן. לפי המסורת, עם ישראל נולד מחדש במועד זה, מכיוון שבו קיבל את זהותו האמיתית מידי אלוהיו: לא עוד עם כשאר העמים, אלא "אור לגויים". לא עוד עם עבדים, כי אם קהילה של בני חורין. כחלק מהזהות החדשה הזאת, עם ישראל קיבל מחדש גם את הכוח לזעוק, ובצדו את החובה למחות.

עניין זה טעון הבהרה. מקובל לומר שעד שהגיע זמן הגאולה לא יכלו בני ישראל, שנאנקו במצרים, אפילו להיאנח. הם ישבו מובסים ומושתקים, בעוד המצרים התעללו בהם.

לקראת יציאתם לחירות הפסיקו בני ישראל להחריש אל מול הרודים בהם: "וייאנחו". אחר כך, מגלה התורה, עברו בני ישראל לשלב הבא בהתעצמותם, "ויזעקו". לפי המסורת, בפסח התחדשו בעם ישראל היכולת להיאנח וגם הכוח לזעוק ולדרוש. לא בכדי טמונות בשם החג שתי המלים "פה" ו"סח". עם ישראל יצא מעבדות לחירות לא רק במישור הפיסי, אלא גם במישור הפנימי - לבני ישראל הושב קולם שהושתק.

לכן פסח הוא הזדמנות מצוינת לספר את סיפור המהפכה שטרם הגיעה ולהזכיר את חובת כולנו לסייע בתקומתה, בין אם על ידי הפסקת שימת הדגש על הרבדים האישיים והכוחניים שבהם מתנהלים חיינו, בין אם בחידוש האמונה ברבדים האידיאולוגיים והערכיים שאמורים לסייע לנו בניהול חיינו ואם בדרכים אחרות. אחרת, ההמונים ייוותרו ספונים בבתיהם, החזק ימשיך להתעצם, המוחלש ייוותר בחולשתו וכיכר המהפכות שלנו תישאר בשיממונה. את המחיר נשלם כולנו. גם אלה שגרים לכאורה במרחק הרב ביותר מאלה שכל כך זקוקים לה.



כיכר רבין, תל-אביב. וייאנחו, ויזעקו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו