בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדמיון לשלטון!

בתנועות הפוליטיות הרדיקליות של המאה העשרים היה שמור מקום מרכזי למשוררים. ממוסקבה ועד סנגל הם ביקשו לבצע ניסיונות חברתיים מודרניים באותו אופן שבו שברו את המוסכמות האמנותיות, וקיוו "לשחרר את האנושות באמצעות צורה חדשה"

תגובות

ממשלת המשוררים שלטה בבוואריה שישה ימים תמימים - מיום שני, 7 באפריל 1919, עד יום ראשון בשבוע שאחריו. ההכרזה על הקמת הממשלה נמסרה בחדר המיטות של מלכת בוואריה, שברחה מהארמון עם המלך כמה חודשים קודם לכן. בראש הממשלה עמד משורר האוונגרד ארנסט טולר - סטודנט יהודי וחייל משוחרר, בן 25, ששירת בצבא במלחמת העולם הראשונה ואחריה פנה לנתיב הפציפיזם והמהפכה. לשרים מונו כמה משוררים ופילוסופים אנרכיסטים, רובם צעירים יהודים. הם הכירו זה את זה בבית הקפה "עוגן הזהב", שבו נהגו לשבת ולנהל דיונים בחודשים שקדמו לתפיסת השלטון.

הניסיון הפוליטי של טולר התמצה בכתיבת מחזה אקספרסיוניסטי חדשני, שזכה להצלחה על בימות ברלין. ואולי אין מדובר בניסיון דל כל כך. אנשי התנועה האקספרסיוניסטית לא הסתפקו בתיאור עולמו הפרטי של המשורר. רבים מהם החזיקו באידיאולוגיה מהפכנית והיו פעילים בשמאל הקומוניסטי. "העולם נמצא. אין טעם לחזור עליו שנית", טען אחד המניפסטים האקספרסיוניסטיים וקרא "ליצור את העולם מחדש".

אבל גם התיאור הזה אינו מסביר כיצד הצליחה חבורה של משוררים ורדיקלים יהודים לתפוס את השלטון בנסיכות הגדולה ביותר של גרמניה. סיפורה של הרפובליקה האקסצנטרית קשור למצב ששרר בגרמניה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה. בערים שונות במדינה הוקמו רפובליקות מהפכניות, שדרשו להפיל את המשטר הקיים ואף זכו לתמיכה בקרב חלק מהחיילים המשוחררים ומהפועלים. ב-7 בנובמבר 1918, לאחר סדרה של שביתות, הכריזו מועצות פועלים וחיילים במינכן על הקמת "המדינה החופשית של בוואריה".

המלך לודוויג השלישי, בן לשושלת ששלטה בממלכה במשך כ-700 שנה, ברח ממינכן. לראש הממשלה נבחר העיתונאי היהודי השמאלי קורט אייזנר. אייזנר עמד בראש הממשלה שלושה חודשים, עד שנרצח על ידי מתנקש ימני. המועצות המהפכניות שהתכנסו במינכן בחרו במשורר הצעיר טולר למחליפו.

בעידן הטכנוקרטי שאנחנו חיים בו היום, קשה לחשוב על שני תחומים מרוחקים זה מזה יותר מאשר שירה וניהול מדינה. משוררים ואמנים נתפשים בימינו כטיפוסים תלושים, מהורהרים, שרק מעטים מסוגלים להבין את כוונותיהם ואת תפישת עולמם. אמצעי התקשורת כמעט שאינם נותנים להם בימה, ובוודאי שאינם מייחסים להם יכולת להנהיג המונים או לנהל מדיניות חוץ.

אבל בתנועות הפוליטיות הרדיקליות שצמחו באירופה בין שתי מלחמות העולם היה שמור מקום מרכזי יותר למשוררים. שהרי גם אם המשורר הוא גולה במציאות היום-יומית, המציאות החדשה שמחשלת המהפכה עשויה להעניק לו תפקיד חדש. לאורך ההיסטוריה האנושית הופיעו מדי פעם בפעם מנהיגים שפה ושם שלחו את ידם גם בכתיבת שירה - מהקיסרים נירון והדריאנוס, דרך סדאם חוסיין ועד יוסי שריד. טולר ובני דורו לא ראו באמנות עיסוק צדדי. כמו ששירתם היתה פוליטית, הפוליטיקה שלהם היתה פואטית. הם ביקשו לבצע ניסיונות חברתיים חדשים באותו אופן שבו שברו את המוסכמות האמנותיות וקיוו "לשחרר את האנושות באמצעות צורה חדשה".

המפתחות לשירותים נעלמו

באוטוביוגרפיה שלו, שכתב לאחר שברח מגרמניה עם עליית הנאצים, מספר טולר כיצד נראתה הממשלה ביום שאחרי ההשבעה. בעקבות נפילתו של המשטר המלוכני הסמכותני, נפתח הארמון לציבור הרחב והמוני יועצים לשעה נהרו אליו כדי לשוחח עם ראש הממשלה. "לכל אורך היום אנשים צבאו על חדר המבוא בציפייה לפגוש אותי. כל אחד מהם חשב שרפובליקת המועצות נוצרה כדי להגשים את שאיפותיו", כתב טולר. "לכולם היו תרופות בטוחות שבאמצעותן אפשר להפוך את העולם לגן עדן... היו שהאמינו שמקור הרע הוא אוכל מבושל, או בסיס הזהב, או תחתונים לא היגייניים, או מכונות, או העדר שפה אוניברסלית, או רשתות מסחריות, או הגבלת הילודה".

ניסיונית לא פחות היתה מדיניותה של הממשלה עצמה. שר האוצר האנרכיסט פתח ברפורמה רדיקלית שלא נוסתה מעולם לפני כן, שבמסגרתה התכוון להוציא את שטרות הכסף משימוש. אבל מי שהקשה במיוחד על תפקוד הרפובליקה היה שר החוץ, הד"ר ליפ. מעטים ידעו מנין הגיע האיש ומי בחר בו לתפקיד. היו שטענו שזמן לא רב לפני השבעתו הוא שוחרר ממוסד פסיכיאטרי. מיד לאחר שהתיישב בלשכת השר, החל ליפ לשלוח טלגרמות משונות לגדולי עולם. הטלגרמה הראשונה כוונה אל "החבר האפיפיור" ברומא. ליפ דיווח לו ש"הבורגנות הליברלית פורקה מנשקה" ושילב ציטוט מהחיבור "לשלום הנצחי" מאת עמנואל קאנט. הוא גם התלונן לראש הכנסייה הקתולית על כך שהנשיא הקודם של בוואריה ברח מהבירה ולקח אתו את המפתחות לשירותים.

מסוכנת לא פחות היתה טלגרמה אחרת של ליפ, שבה הכריז מלחמה על שווייץ, כי "הכלבים סירבו להעביר לנו באופן מיידי שישים קטרים". נראה היה שהמשטר הניסיוני יוצא לגמרי משליטה, למרות מאמציו של טולר לרסן את שר החוץ. אחרי פחות משבוע הודיעה המפלגה הקומוניסטית שהיא ממנה ממשלה חדשה, המורכבת ממהפכנים מקצועיים שינהיגו דיקטטורה של הפרולטריון. טולר הודח מראשות הממשלה, ולמרות עקרונותיו הפציפיסטיים מונה למפקד "הצבא האדום" של הרפובליקה.

גם השלטון החדש לא האריך ימים. בתוך שבועיים נכבשה מינכן על ידי יחידות ה"פרייקורפס" וכוחות ממשלת גרמניה שהגיעו מברלין. כמה מחברי הממשלה המהפכנית הוצאו להורג ואחרים, ביניהם טולר, נאסרו. הניסוי הפוליטי היצירתי של הרפובליקה הבווארית בא אל קצו. טולר התאבד באמריקה ב-1939, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לפני כן הספיק לכתוב עוד כמה מחזות פורצי דרך.

הדוצ'ה הראשון

הרפובליקה האוונגרדית של בוואריה לא היתה מדינת המשוררים היחידה שהוקמה באירופה באותה תקופה. בספטמבר 1919, כמה חודשים אחרי שחוסלה ממשלתו של טולר, הקים משורר אחר מדינה משלו - גבריאלה ד'אנונציו האיטלקי. להבדיל מטולר וחבריו, שהשתייכו לשמאל הרדיקלי, ד'אנונציו היה לאומן איטלקי. המשורר המפורסם, שנודע בפרשות האהבים הדרמטיות שבהן היה מעורב, זעם על הכוונה לספח את העיר פיומה (כיום רייקה) לקרואטיה. הוא קיבץ סביבו מיליציה של תושבי העיר האיטלקים וגירש ממנה את הכוח הרב-לאומי של מעצמות ההסכמה ששלט בה. ד'אנונציו הכריז על הקמת "הממלכה האיטלקית של קרנארו", שהשתרעה על שטח קטן מסביב לפיומה, ומינה את עצמו לדוצ'ה בעל סמכויות דיקטטוריות.

החוקה שקבע ד'אנונציו היתה רחוקה מלהיות שגרתית. הוא הקדיש את העיר לאמנויות והעניק למוסיקה מעמד דתי ופוליטי מיוחס. "עם דגול לא רק יוצר לעצמו אלוהים בדמותו שלו, אלא גם יוצר הימנון משלו לאל", קבע בסעיף 64 לחוקה והכריז שכל החינוך בבתי הספר יהיה מבוסס על לימוד המוסיקה.

ד'אנונציו לא הספיק לממש את תוכניותיו. פיומה נכבשה בתוך כשנה על ידי כוחות הממשלה המרכזית האיטלקית. עם זאת, לרעיונות של המשורר היתה השפעה על דוצ'ה מסוכן יותר שקם באיטליה: בניטו מוסוליני.

השירה שיחקה תפקיד משמעותי גם במהפכה הבולשוויקית. המשוררים הפוטוריסטים, ובראשם ולדימיר מיאקובסקי, קראו אחרי המהפכה לדמוקרטיזציה של האמנות. "חברים ואזרחים", הם כתבו במניפסט שלהם, "מעתה, יחד עם חיסול המשטר הצארי, מבוטל דיור האמנות במחסנים ובאורוות של הגאון האנושי - בארמונות, בגלריות, בסלונים, בספריות, בתיאטרונים... הציירים והסופרים חייבים לקחת ללא שהות סירים מלאי-צבעים, ובמכחולי אמנותם להאיר ולקשט את כל הצלעות, המצחים והחזות של הערים".

גם מנהיגיה הבכירים ביותר של המהפכה התעניינו בנעשה בחזית השירה. לב טרוצקי ידוע בתור מייסד הצבא האדום, שהקנה לקומוניסטים ניצחון במלחמת האזרחים שפרצה לאחר המהפכה. בין קרב לקרב, טרוצקי כתב מאמרים בתחום ביקורת הספרות. אחד מהם הוא החיבור "הספרות והמהפכה", שבו הכריז כי "האמנות החדשה עדיין לא נולדה" והיא תיווצר רק אחרי הצלחתה של המהפכה.

לא פעם, כידוע, החשיבות שייחסו מנהיגי המהפכה לתפקידה החברתי של השירה באה לידי ביטוי בדיכוי משוררים שסגנונם לא מצא חן בעיני השלטון. לנין דאג באופן אישי להגביל את כמות הנייר שהוקצבה למיאקובסקי לכתיבה. גם יוסף סטלין קרא שירה אוונגרדית - הרגל שגרם לו לשלוח למחנה עבודה את המשורר אוסיפ מנדלשטאם, שלעג באחד משיריו לשפמו של מזכיר המפלגה. משוררים מהפכנים אחרים נידונו למוות בתקופת הטרור הסטליניסטי.

לעתים קרובות המשוררים רוצים להשתתף במהפכה יותר משהמהפכה רוצה בהם. כזה הוא המקרה של הסוריאליסטים בצרפת בשנות העשרים של המאה שעברה. בשנים הראשונות לפעילותם עסקו הסוריאליסטים בעיקר בהשלטת הדמיון, הטירוף והחלום על היצירה והחיים, באמצעות טכניקות כמו כתיבה אוטומטית או "שינה יזומה".

אלא שבינואר 1925 פירסמה קבוצת המשוררים הצהרה שכותרתה "הסוריאליזם בשירות המהפכה". אותם משוררים שטענו כי השינה היא עבודתם, הכריזו על יעד חדש: חבירה למהפכה העולמית של הפרולטריון. "מנוי וגמור עמנו לחולל מהפכה", הם כתבו, והוסיפו שהסוריאליזם "הוא כלי לשחרור מלא של הרוח וכל כיוצא בה". חבורת המשוררים אפילו איימה על החברה הכללית באמירות כמו "אנחנו מומחים למרד" ו"אין אמצעי פעולה שלא נהיה מסוגלים לאחוז בו, במידת הצורך".

למרבה האכזבה, המפלגה הקומוניסטית לא הגיבה בהתלהבות הרצויה על הצטרפותם של יושבי בתי הקפה בפאריס. התברר שבקרמלין איש אינו מתכוון להקנות לחיילי הצבא האדום או להמוני הפועלים המתקוממים את היכולת לשחרר את התת-מודע שלהם. איש גם לא רצה לממש את דרישתם של הסוריאליסטים: "פתחו את שערי בתי הסוהר, פזרו את הצבא". ביטאון המפלגה הקומוניסטית בצרפת, "ל'הומניטה", תקף את הסוריאליסטים על גישתם "האנרכיסטית" ו"הבורגנית", העומדת בניגוד למרקסיזם.

הסוריאליסטים, ובראשם אנדרה ברטון, נעלבו כמובן. ברטון כתב ש"ל'הומניטה" הוא עיתון "מטמטם" ו"בלתי קריא", שאינו כשיר לחנך את מעמד הפועלים. הוא גם סטר ברחוב למשורר הסובייטי איליה ארנבורג, שכינה את הסוריאליסטים "חבורת פדראסטים". בעקבות מעשיהם והצהרותיהם החליטה המפלגה הקומוניסטית להדיח משורותיה את ברטון וחבריו.

הסוריאליסטים חברו לטרוצקי, מנהיג האופוזיציה לסטלין. ברטון פגש את טרוצקי במקום גלותו במקסיקו וחיבר אתו מניפסט בשם "למען אמנות מהפכנית עצמאית", התוקף את השמרנות האמנותית של הקומוניזם הסטליניסטי. בין המשורר למצביא המהפכני התגלעו גם מחלוקות - בפרט כאשר ברטון הטיל ספק בדוקטרינה הקומוניסטית שלפיה, לאחר ביטול המעמדות ייעלמו כל הניגודים והקונפליקטים עלי אדמות. שנתיים לאחר המפגש נרצח טרוצקי בידי סוכן סטליניסטי, והחיבור בין הסוריאליסטים למהפכה נגוז.

הרעיון לשלב בין מהפכה לשירה קם לתחייה בשנות השישים. בתנועות האנטי-קולוניאליות באפריקה ובאמריקה הלטינית מילאו משוררים תפקיד מרכזי. המשורר המודרניסט ליאופולד סנגור הנהיג את שחררוה של סנגל מהקולוניאליזם הצרפתי. סנגור היה נשיאה הראשון של סנגל, ולא פחות חשוב מכך - חיבר את מלותיו של ההימנון הלאומי.

על קירות האוניברסיטה בפאריס נכתבה הסיסמה "הדמיון לשלטון" במאי 1968. בזמן מהפכות הסטודנטים בצרפת ובגרמניה נעשו ניסיונות חדשים לשלב בין שירה לפעילות פוליטית, שהושפעו מהמסורת הרדיקלית של האקספרסיוניסטים והסוריאליסטים. "השעמום הוא אנטי-מהפכני!" הכריזו הסטודנטים במענה לסיסמאות השחוקות של הקומוניזם הישן וקראו ל"ביטול העבודה" ול"הפיכת העבודה למשחק". התנועה הסיטואציוניסטית - תנועה רדיקלית של אמנים ומהפכנים צעירים - הכריזה שעל המהפכה להיראות כמו פסטיבל. "מהפכות פרולטריות יהיו פסטיבלים - או שלא יהיו", כתבו הסיטואציוניסטים באחד המניפסטים שלהם. מאז ניסוחה של אמירה זו, המהפכות הפרולטריות בחרו בדרך כלל באפשרות השנייה. המהפכות היצירתיות של שנות השישים נבלמו והובילו לגל של ריאקציה שמרנית. המרחק בין השירה לפוליטיקה הלך והתרחב.

אם ברגע מסוים נדמה היה שהשירה כובשת טריטוריות בתוך הפוליטיקה של הממשי, כעת נראה שהממשות ניצחה ניצחון מוחץ. יתר על כן: הטכנוקרטים שבשלטון, המנהלים כיום את המדינות כאילו היו חברות לייצור תחתונים, אינם מהססים לנסות ולהטביע את טביעת רגלם הגסה גם בעולם השירה. לפחות עד המהפכה הבאה.

מקטעי המניפסטים בכתבה, מתוך הספר "מניפסטים של המודרניזם" בתרגום בנימין הרשב.



ולדימיר מיאקובסקי וארנסט טולר. תרופות בטוחות לעולם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו