בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכל נראה אפשרי

הספרים ברחובות ליסבון, השנה היפה של ברלין, הניצן הראשון ביבנה, האוונגרד ההיסטורי בצ'ילה והדי-ג'יי בסודאן: חמישה רגעי אופוריה בעיצומן של מהפכות

תגובות

באוגוסט 1975 ארזו אביבה ואהוד עין-גיל תרמיל וקנו כרטיס טיסה לאיטליה. שם הם קנו מכונית משומשת, ובתום מסע שארך כמה ימים, דרך ספרד הפאשיסטית של פרנקו, הגיעו לפורטוגל. פורטוגל היתה באותם ימים מקום סוער ולא יציב. "מהפכת הציפורנים", כפי שהיו שכינו אותה (על שום פרחי הציפורן שהחיילים נעצו ברוביהם, סמל לאי-אלימות), שבה הודח השלטון הפאשיסטי והוחלף במשטר דמוקרטי, היתה אז בעיצומה, ולמעשה לקראת הכרעה. "כשאנחנו נסענו עוד לא היה ברור איך זה ייגמר, אבל ידענו שזורקים את השלטון הפאשיסטי ורצינו להיות שם", מספרת אביבה עין-גיל.

לא רק הם רצו להיות שם. באותה תקופה נהרו לפורטוגל צעירים מכל העולם, ולדברי עין-גיל, "היה ברור שכל מי שהגיע תומך בעם, במהפכה". היא ובן זוגה התרחקו מהבירה, ליסבון, שבה אורגן מחנה אוהלים לזרים שבאו לתמוך, ושוטטו בערים ובכפרים. היתה מעין אחוות מהפכנים ובכל מקום הם התקבלו באהדה. "היינו יושבים בבר קטן, בדרך כלל רק דלפק וחבית יין, ופועלים היו נכנסים לשתות כוסית בדרך מהעבודה הביתה. כמעט כל מי שנכנס וראה אותנו, היה אומר, ?גם להם'. לפעמים היינו שתויים מאוד".

במכתב שפורסם בביטאון ארגון "מצפן", שבו היו חברים, הביאו בני הזוג עין-גיל מקבץ ידיעות מעיתון יומי בליסבון, 21 בספטמבר: "בפורטו הכריז המושל האזורי על פיזור מועצת העיר, בניין המועצה נתפס על ידי נציגי מועצות הדיירים מחלקים שונים של העיר והוכרזה מועצה עירונית מהפכנית. חיילים מבסיס קרוב באו לעזור לדיירים נגד המשטרה. באלנטז'ו בדרום, איכרים השתלטו על 23 עדרי בקר... הם טוענים שהעדרים הם חלק מהאחוזה ולפיכך שייכים להם... הפגנה אנטי-פאשיסטית ואנטי-אימפריאליסטית גדולה נערכה באי מאדיירה... מפעל ?דימפ' לשעונים נתפס על ידי מועצת העובדים... שביתת ימאי צי הסוחר נמשכת כבר היום ה-22".

באותם ימים שאחרי הדיקטטורה ולפני מיסודה של הדמוקרטיה, מספרת עין-גיל, "הרחובות היו מלאים חומר קריאה ואחרי שנים של צנזורה אנשים קראו כל הזמן. בכל שכונה, בכל כפר, היו יוזמות על בסיס מקומי. אנשים הקימו ועדות, ניקו את הרחובות - היתה התארגנות שובת לב של אנשים רגילים, לא פוליטיקאים, לא מנהיגים. קבוצה של עובדים השתלטה על עיתון פאשיסטי שבו עבדו - לקחו את התשתית והקימו עיתון משלהם, שהם כתבו, הדפיסו וחילקו ברחובות. כשהיינו בכפר בדרום התארחנו אצל משפחה. זה היה כפר עני שנשאר עני, אבל עכשיו היתה תקווה וזה הבדל עצום. לפני המהפכה האשה שימשה משרתת בבית הכומר ובעלה עבד במפעל לשימורי עגבניות, אבל עכשיו, אחרי שגירשו את בעלי האדמות שהיו גם בעלי המפעל, הפועלים הפעילו אותו כקואופרטיב והתחושה היתה שהכל אפשרי. זה היה מרגש מאוד".

ברלין

14 שנים מאוחר יותר, התחושה שהכל אפשרי הציפה את העיר ברלין ושלטה בה במשך שנה שלמה אחרי שהחומה נפלה, אומרת רנטה ברייטיג, תושבת העיר. ברייטיג, בת 65, גרה בברלין מאז 1979, אבל בלילה שבו החל התהליך, 9 בנובמבר 1989, ביקרה חברה בהמבורג. כדי להגיע להמבורג היה עליה לחצות את שטח מזרח-גרמניה בנסיעה ובה ביקורות בנקודות גבול שונות; המסע, שאורך כיום פחות משעתיים, נמשך אז יותר מארבע שעות. באותו ערב התקשר אליה חבר מברלין. "הוא אמר, ?תחזרי, החומה נופלת', ואני לא האמנתי לו", נזכרת ברייטיג. "בשבילי החומה היתה חלק מברלין. היה לי קשה לדמיין מצב אחר. גם לא האמנתי שייתנו לזה לקרות".

אבל למחרת בבוקר היא היתה על הרכבת הראשונה לברלין. ברכבת, היא מספרת, "כולם דיברו עם כולם, סיפרו על קרובי משפחה שהם יוכלו לבקר, על חברים בצד השני. עוד לפני שהגענו לברלין, בנקודת הגבול הראשונה, חשנו בשינוי. שוטרי הגבול המזרח-גרמנים עלו לרכבת ואנחנו סירבנו להראות את הדרכונים שלנו. עד אז פחדנו מהם ולא העזנו להתווכח. בן לילה, הפחד הזה נעלם, והיה קצת מצחיק לראות אותם מתלבטים, לא יודעים כיצד לנהוג".

ברלין היתה משותקת, בלי רכבות ובלי אוטובוסים, וברייטיג צעדה לביתה ברגל, ברחובות הומים אדם, וכמעט מיד יצאה להסתובב. אחרי שפג הפחד הראשוני שהמזרח-גרמנים יגמרו את העניין ביריות, "רק האפשרות לעבור בצ'ק פוינט צ'רלי ולהמשיך ללכת היתה פנטסטית ומרגשת. הממשלה המערב גרמנית ביטלה ליום אחד את הבדלי השערים בין המטבעות (שערו של המארק המזרח-גרמני היה נמוך בהרבה) והיתה תחושה של חגיגה אחת גדולה. רק מאוחר יותר הבנו שלנו ולשכנינו המזרח-גרמנים היו ביוגרפיות שונות, שהם לא עברו את מה שאנחנו עברנו. למשל, הם לא חלקו את הרעיונות של מאי 1968, שבמידה רבה עיצבו את השקפת העולם של בני דורי, וזה ניכר. אבל באותם ימים היה שפע של רעיונות ופרויקטים חדשים באמנות, בתיאטרון, בכל תחום. אומרים היום ש-1990 היתה השנה היפה ביותר בברלין, וזה נכון".

קייפ קוסט

גם השנה הראשונה לעצמאות גאנה, 1957, התאפיינה בפרץ עז של יוזמות ורעיונות חדשים. "בכל מקום בנו. סללו דרכים אפילו למקומות מרוחקים, קמו מרפאות ובתי חולים חדשים", סיפרה מרגרט אמואה, אחות במקצועה, לבנה, נאנה הולברוק.

ב-6 במארס 1957 עמדה גאנה, הראשונה ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה, להכריז על עצמאותה. אמואה, אז בת 32, יצאה לחגוג עם חברות.

משעות הערב המוקדמות, היא סיפרה, "אנשים חגגו ברחובות. בכל מקום אנשים הציעו לאכול ולשתות, בכל מקום היתה מוסיקה - תזמורות כלי נשיפה הסתובבו ברחובות, הושמעה מוסיקה ברמקולים במקומות שונים והיו אנשים שפשוט ישבו וניגנו ליד בתיהם". אמואה וחברותיה התקדמו לאטן - רוקדות, שותות ואוכלות - אל פארק ויקטוריה. שם הוצבה בימה ונישאו נאומים, ביניהם ברכה מהנשיא החדש, קוואמה נקרומה. "דיברו על מחיקת השבטיות ועל אחווה פאן-אפריקאית", היא נזכרה, "הודיעו על הקמת שתי אוניברסיטאות, דיברו על הצורך לתת עבודה לכולם, ועל חינוך לכל".

כבר אז, בתוך השמחה, כירסם החשש. "גדלתי במציאות שבה הממשלה היא תמיד לבנה", היא מסבירה. "וכיוון שגאנה היתה המדינה השחורה הראשונה שקיבלה עצמאות, הרגשנו שזו האחריות שלנו להוכיח ששחורים מסוגלים להנהיג את ארצותיהם. רצינו שהכל יהיה נפלא, יותר טוב ממה שהיה, ולא תמיד זה היה כך".

יבנה

היום קשה אולי להאמין, אבל כשהליכוד עלה לשלטון ב-1977, זה היה מהפך בסדר גודל של מהפכה, אומר ח"כ מאיר שטרית. שטרית, בן 63, זוכר ש"מפא"י והשלטון היו היינו הך ואיש לא העלה בדעתו שיום אחד הם יכולים לא להיות בשלטון. אפילו בבחירות 1974, אחרי המלחמה הנוראה ההיא, מפא"י זכתה".

שטרית הגיע לליכוד כברירת מחדל. "רציתי לשנות דברים ביבנה, ולקראת הבחירות המקומיות ב-74' פניתי עם קבוצת צעירים למפלגת העבודה. הם אפילו לא הסתכלו עלינו. בלית ברירה הלכנו לליכוד - אז חרות. בבחירות לכנסת באותה שנה לא נרשם אפילו קול אחד לחרות ביבנה, ולכן הבחירה שלי היתה הפתעה ואולי ניצן של המהפך".

שטרית נשאר עם הליכוד עד להקמתה של קדימה ב-2006. בבחירות המהפך ב-77' הוא לא התמודד על מקום בכנסת, אך היה פעיל כראש מטה. "הסתובבתי כל היום בין הקלפיות ביבנה ובכל הדרום", הוא מספר, "בערב ראיתי את חיים יבין מודיע על המהפך, והבנתי שהמדינה משתנה. מנחם בגין קיבל תמיכה והמון אהבה בעיקר כי הוא נלחם כל השנים בקיפוח, בעוני. כשהוא נבחר, אנשים שהיו בשוליים, שאף פעם לא הרגישו חשובים, יכלו לזקוף את הראש".

סנטיאגו דה צ'ילה

גם בצ'ילה, בספטמבר 1970, אנשי השוליים יכלו לזקוף את ראשם. לא כולם חגגו את בחירתו לנשיאות של סלבדור איינדה, הנשיא המרקסיסטי הראשון שעלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות, מפני שרבים פחדו. היו שחרדו לאינטרסים שלהם ואחרים פחדו מהקומוניזם, מלה שנקשרה למהפכות האלימות ברוסיה, בסין ובקובה. גרגוריו לופס, אז נער בן 17 שמשפחתו תמכה באיינדה, יצא לחגוג ברחוב הראשי של הבירה, סנטיאגו. זו לא היתה חגיגה רגילה מפני ש"זה לא היה עוד נשיא שניצח בבחירות ותומכיו חוגגים. איינדה היה הנשיא של העניים ופתאום הם הרגישו שהם כבר לא צריכים להתבייש במצבם, שהם במרכז והם לא צריכים ללכת שפופים להגיד ?תודה אדוני' ו'סליחה אדוני'".

מהבימה שבקצה הרחוב איינדה הודה לעניים שבחרו בו והבטיח לסגור פערים. "כולנו, גם אנשי המעמד הבינוני כמו הורי, הרגשנו שזה רגע היסטורי", נזכר לופס. "דיברו על זה שצ'ילה היא האוונגרד של דרום אמריקה, שזו המדינה שתראה לעולם שאפשר לעשות סוציאליזם דמוקרטי. כולם חשבו שזה יכול לעבוד, ובנסיבות אחרות, ייתכן שזה באמת יכול היה לעבוד".

נתן שחר, עיתונאי שדיווח על הבחירות בברזיל באוקטובר 2002, אומר שלנוכח גורלו המר של איינדה, שנרצח ושלטונו הופל בהפיכה צבאית עקובה מדם, נשיא ברזיל, לואיס אינסיו "לולה" דה סילבה, נהג בחוכמה כשלא התפתה לתחושה שהכל אפשרי. אבל חגיגת הניצחון בבחירות ברחוב אוונידה פאוליסטה בסאו פאולו, הזכירה מאוד את החגיגה בסנטיאגו, צ'ילה, 32 שנים קודם לכן. "פתאום מילאו את הרחוב הזה, שהוא עורק מסחרי עם בנקים ומשרדים של חברות גדולות, אנשים שבאו מהכפרים במשאיות, היו הרבה דגלים אדומים וחולצות צ'ה גווארה", מתאר שחר. "היו אנשים שהרגישו שהם באו להשמיד את סמלי העושר והמעמד של הרחוב שבו חגגו".

שתי נשים אמידות שישבו בקפה עיקמו את אפן ואמרו בבוז, "עכשיו יבוא הפועל". היו שחששו מהסוציאליסט שילאים רכוש פרטי, ובקרב תומכי לולה היו שחששו שלא ייתנו לו לעשות את מה שהוא רוצה. "הוא הצליח דווקא משום שהוא השתמש בכלים קפיטליסטיים כדי ליישם את המדיניות שלו", אומר שחר.

ג'ובה

עמנואל לוגורו מדרום סודאן כבר לא חושש, אף על פי שהעצמאות עדיין לא ניתנה לארצו. "פחדתי לפני המשאל. מאז שהגיעו התוצאות וברור מה העם רוצה, כבר אין מה לפחד". לוגורו, ששהה בישראל כחמש שנים, חזר לארצו באפריל 2010, כדי לעבוד במשאל העם. במשך חודשים חרש כפרים וערים קטנות כדי להסביר לתושבים את מהות המהלך ואת חשיבות ההצבעה. "חששנו שישחדו אנשים, שהממשלה תקנה קולות ותפחיד אנשים כדי שלא ישתתפו או שלא יצביעו בעד ההפרדה של הדרום מהצפון, היה לנו חשוב להגיע לפניהם", אמר בשיחה מג'ובה סיטי. בימי ההצבעה שימש משקיף ולבסוף, "אחרי שספרנו קולות משבע בבוקר עד שלוש בלילה, ידענו שהתוצאות הן כאלה, שלא יוכלו לעוות אותן, והתכוננו לחגיגות.

"אנשים מהכפרים באו לעיר והביאו אתם פרות - כל מי שהיה לו משהו, הביא לחגיגות", הוא מתאר.

החגיגות הספונטניות דמו מאוד לתיאור של מרגרט אמואה את חגיגות העצמאות של גאנה: "היו שניגנו מוסיקה אפריקאית ורקדו ריקודים מסורתיים ואחרים שהביאו די-ג'יי. אני וחברי ניגנו בגיטרות ושרנו שירים מסורתיים וחדשים". אבל זאת, אומר לוגורו, היתה רק החזרה הכללית לפני החגיגות שיהיו ב-9 ביולי; אז תוכרז מדינת דרום סודאן העצמאית.

הרבה יכול לקרות עד אז. אתם לא פוחדים?

"עכשיו כבר לא", הוא אומר. "אני מקווה שנגיע להסכמים עם צפון סודאן, אבל אפילו אם יהיו בעיות ואפילו אם תהיה מלחמה, זו תהיה מלחמה של צבא מול צבא, מדינה מול מדינה, לא מלחמה נגד אזרחים. זה דבר שהשתנה בחיים שלנו. שוב לא תהיה כאן מלחמה נגד אזרחים".



ליסבון, 1975. התארגנות שובת לב של אנשים רגילים


מרגרט אמואה, 1957. כבר כירסם החשש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו