בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שאלות עקרוניות | למה לא משליכים את הזבל שלנו לחלל?

תגובות

האם ייתכן שיש פתרונות קסם לטיפול בפסולת האנושית? רבים יאמרו, "אין ארוחות חינם". האמנם? הרי יש משהו דתי כמעט ברעיון שרק בעזרת עבודה קשה, או לחלופין על ידי הימנעות נזירית מתענוגות החיים, יוכל האדם לכפר על חטא הזיהום של כדור הארץ.

ברמה התיאורטית, הרעיון לשגר לחלל את הזבל שמייצרת האנושות נשמע אטרקטיבי. מעל לכל הפעילות התעשייתית והשלכותיה מרחף אלמנט הזמן שאוזל, "הפצצה המתקתקת": שנת 86' היתה האחרונה שבה האנושות השתמשה במשאבי הכדור במידה שתואמת את קצב ההתחדשות שלהם. מצד שני, כמועמד לתפקיד פח הזבל של האנושות יש לחלל תכונה חשובה במיוחד: הוא אינסופי. ככזה, כל פסולת שנשליך אליו תהיה לעד זניחה.

כדי שפתרון כזה יהיה כדאי, יש לבחון שתי שאלות קריטיות: מה תהיה העלות של פתרון כזה, ואם אפשר להבטיח שהזבל שיושלך לחלל יישאר שם, או לפחות לא יחזור אלינו כבומרנג.

מרבית הזבל האנושי ניתנת למחזור, בוודאי הזבל האורגני, מה שמשאיר שני סוגי פסולת כמועמדים להשלכה לחלל: פסולת תעשייתית וכימיקלים שמתכלים לאט, ופסולת רדיואקטיבית. כל שיגור של חומר לחלל דורש מנוע רקטי, כלומר טיל (גם חללית טסה בעזרת מנועים רקטיים). העלות הנוכחית של הטסת קילוגרם אחד לחלל בטיל היא יותר מ-20 אלף דולר. לשם השוואה, מכולת זבל שכונתית יכולה להכיל עד חמישה טון זבל, כך שעלות ההטסה לחלל של זבל בכמות כזאת תהיה 100 מיליון דולר.

ברשות סוכנות החלל האמריקאית נאס"א טילים שיכולים לשאת משקל של עד כ-20 טון, כארבע מכולות זבל שכונתיות. הטיל יטוס במשך כיומיים, עד שיגיע למרחק של כ-50 אלף ק"מ מכדור הארץ, רחוק מספיק להבטיח שהפסולת שתושלך ממנו לא תסכן לוויינים וחלליות (הלוויינים הרחוקים ביותר חגים ברדיוס של 36 אלף ק"מ מכדור הארץ). השלכת הפסולת אינה פעולה פשוטה כפי שאפשר אולי לחשוב, שכן צריך לוודא שהזבל ינוע במסלול שלעולם לא יחזיר אותו לכדור הארץ (לכדור יש עדיין כוח משיכה קל במרחק 50 אלף ק"מ). "חישוב של מהירות הדחיפה הנכונה והגובה שבו תשליך את הפסולת יכול להבטיח שהפסולת תגיע לשמש בתוך כמה מאות שנים", אומר טל ענבר, ראש המרכז לחקר החלל במכון פישר למחקר אסטרטגי, אוויר וחלל.

האם מעבר למשקל שהחללית או הטיל נושאים, הם יוכלו לגרור גם רשת פלדה גדולה שבתוכה כמות זבל נוספת?

"לא, זה המשקל המקסימלי ולא משנה אם הוא מחובר לטיל או נגרר ברשת. מה שכן אפשר לעשות, וזה יוזיל את העלות אבל עדיין ישאיר אותנו עם סכומים מטורפים, זה לשלוח הרבה טילים עם פסולת לגובה נמוך מעל כדור הארץ, לפרוק שם את הפסולת לתוך רשת ענקית, ושחללית קטנה תדחוף אותה לגובה 50 אלף קילומטר".

בסוכנות החלל הסובייטית כבר שקלו את האפשרות לשגר זבל לחלל בטילים, בעיקר חומרים מסוכנים ופסולת גרעינית. בשנות ה-70 הם בנו טילי ענק למטרה זו, אבל במהרה ויתרו על התוכנית, משום שהיתה יקרה מדי ומסוכנת מדי. למה מסוכנת? ההיסטוריה ידעה כמה כישלונות שיגור של חלליות שהונעו על ידי מנועים רקטיים (קולומביה, צ'לנג'ר), ורק תארו לעצמכם תסריט אימים של טיל עמוס 20 טון פלוטוניום שמתפוצץ בשמי כדור הארץ.

"העניין הוא שמעבר לסכנה שבהטסת חומרים מסוכנים לחלל, ומעבר לעלויות הבלתי-סבירות, צריך לזכור שמנוע רקטי צורך הרבה מאוד דלק ופולט המון זיהום", משבית ענבר את מעט השמחה האופטימית שעוד נותרה. "כך שיכול מאוד להיות שגם אם תימצא הדרך להוזיל את המחיר משמעותית, עדיין הטסת הפסולת לחלל תזהם לא פחות מאשר טיפול באותה הפסולת על פני כדור הארץ".

אז צדק מי שאמר שאין ארוחות חינם?

"כן. צריך לזכור שגם ייצור הטילים עצמם כרוך בהשקעת אנרגיה ובזיהום הסביבה, ושהאנושות, עד כה, ייצרה רק כמה אלפי טילים. כדי לשגר באופן קבוע פסולת לחלל יידרשו מיליוני טילים נוספים".

מייאש. יש לך פתרון יצירתי אחר?

"הטמנה. אין שום בעיה בטיחותית בלקבור בבטן האדמה חומרים מסוכנים ולא מתכלים, כל עוד זה מספיק עמוק. צריך לקדוח בורות ענק בבטן האדמה, עמוק יותר מקרום כדור הארץ (עומק ממוצע של כ-30 ק"מ), בקרבת המאגמה, ולהטמין שם את הפסולת. היא פשוט תותך לתוך המאגמה. הבעיה היא שגם הפתרון הזה יקר מאוד, ובסופו של דבר גם שם ייגמר המקום".

למי שבכל זאת מסרב לוותר על חלום השלכת הפסולת לחלל, מומלץ להתעדכן בהתקדמותו של פרויקט "המעלית לחלל", שעליו עובד קונסורציום של מדענים ואנשי אקדמיה יפנים. את הרעיון הגה לראשונה ב-1895 המדען הרוסי קונסטנטין ציולקובסקי, שבהשראת מגדל אייפל חשב על מגדל ענק שראשו בחלל וממנו יימתח כבל שעליו תוכל לנסוע מעלית בלי מנוע. המהנדס הרוסי יורי ארטסוטנוב שיכלל את הרעיון ב-1960 להצעה מפורטת, ורעיון דומה מאוד הופיע גם בספרו של הסופר והמדען ארתור סי.קלארק, "מזרקות גן העדן" (1979).

התוכנית היא לחבר כבל עצום, חסר תקדים באורכו, בצד אחד לכדור הארץ ובצדו השני לאסטרואיד שמשוטט בחלל ויילכד לטובת העניין. האסטרואיד צריך להיות בעל מאסה של כמה עשרות אלפי טון (אורך של כמה מאות מטרים, אם זה אסטרואיד מברזל, או אורך של כמה קילומטרים, אם זה גוש סלע). חלליות יצטרכו לנחות על האסטרואיד, ואסטרונאוטים יידרשו לחבר אליו מנועים רקטיים שיבלמו את מהירות התנועה העצומה שלו (כמה עשרות קילומטרים בשנייה) וידחפו אותו באופן מבוקר לגובה 47 אלף ק"מ מכדור הארץ, שם יחובר אליו הכבל הארוך. בגובה הזה אפשר להסתפק בדחיפה קלה בלבד לאסטרואיד כדי שמהירות התנועה וכיוון המסלול שלו יהיו זהים לסיבוב כדור הארץ סביב עצמו, כשבמקרה הצורך יוצמדו אליו מנועים רקטיים שיוכלו לווסת את מהירותו.

אם כל זה יקרה, ואם תיבנה על האסטרואיד תחנה לייצור דלק בשביל המנועים הרקטיים ויימצא גם החומר האולטימטיבי לייצור הכבל העצום (טרם נמצא חומר כזה), אפשר יהיה להצמיד חללית אל הכבל ולהעלותה לחלל בכוח חשמלי, ולא על ידי מנועים רקטיים. זה יוזיל מאוד את הנסיעה לחלל: ההערכות של נאס"א הן מחיר של 1.50 דולר לק"ג במעלית הזאת. אם לא יהיו עיכובים בלתי צפויים, מומחים מעריכים שאולי נזכה לחזות בנסיעת המבחן של מעלית כזאת בשנת 2050.

"רוח השאלות האלה היא מה שמכונה בשיח האקדמי הסביבתי 'אופטימיזם טכנולוגי'", מזהיר פרופסור דני רבינוביץ', מומחה לאיכות סביבה והתחממות גלובלית, יו"ר האגודה הישראלית לצדק סביבתי וסגן יו"ר גרינפיס בבריטניה. "זוהי התחושה, שלטעמי מאוד מזיקה, שמעבר לפינה מחכה הפתרון לבעיה הסביבתית התורנית. הרעיון לפזר באטמוספירה דיסקיות קטנות שיסיטו את אור השמש ויקטינו את הנזק של החור באוזון היה הרעיון האופנתי האחרון בז'אנר הזה. 'האופטימיזם הטכנולוגי' מזיק כי הוא מבזבז משאבי מחקר ומסיט את תשומת הלב מהפתרון האמיתי".

אז מה הפתרון, במקרה של חומרים בלתי מתכלים, בלתי ניתנים למחזור ומסוכנים?

"פשוט להשתמש בהם פחות ולייצר אותם פחות. הפתרון של השלכת הזבל לחלל סמלי מאוד בעיני, אחת הסיבות לכך שיש לנו הרבה בעיות אקולוגיות היא שחשבנו שרק אם נרחיק את הבעיה מאיתנו, נוציא אותה מתחום האחריות שלנו, אז פתרנו הכל, בזמן שההפך הוא הנכון. בשביל להשליך פסולת לחלל תזדקק לכמות אנרגיה שהייצור שלה יגרום לזיהום ופסולת גבוהים בהרבה מכמות הפסולת שתצליח להשליך. בקיצור, אין ארוחות חינם".

44

למה לא נמצא אפילו מכנה משותף מוסכם אחד על כל בני האדם?

45

למה אנחנו לא מסוגלים להבין דברים פשוטים להבנה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו