בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה עירום גברי מביך אותנו?

תגובות

38

הקומדיה האמריקאית המצליחה "רווקים לשבוע", שכבשה את המקום הראשון בטבלת שוברי הקופות בארצות הברית בתחילת מארס, מציגה את הרפתקאותיהם של שני גברים נשואים, שקיבלו הרשאה מנשותיהם לחגוג כאוות נפשם במהלך שבוע אחד. זו קומדיה זניחה, שזכתה לתשומת לב מיוחדת בשל אפקט אחד ויחיד: באחת הסצנות, מתעורר גיבור הסרט מעילפון לצד שני גברים עירומים, כשהמצלמה מתעכבת על איבריהם המוצנעים.

עם צאתו של הסרט לאקרנים, שיחרר השחקן הראשי, אוון ווילסון, הודעה לעיתונות שבה תיאר את חוסר הנוחות שלו בצילום הסצנה, ובראיון לאם-טי-וי אמר: "זה לא איברי המין הגבריים שגורמים לנו לצחוק. זה יותר המבוכה שהם מעוררים". מדוע דווקא צילומי תקריב של איברי מין גבריים מעוררים מבוכה קומית, ונתפסים כשערורייה שיש להסביר או להתנצל לגביה?

בעולם הדימויים הספרותי, לעירום הנשי יש מנעד רחב של שגרות תיאור: השדיים והוואגינה הם כר פורה למטאפורות של גאיות ועמקים, מחילות ומאורות, ניצנים ופרחים, מכוורות דבש ואגסים בשלים. לעומתם, הפין מתואר בשמות פעולה: הוא מוטל שמוט, מזדקר, הולם או פועם (הביטוי האחרון חביב מאוד על סופרות ישראליות), אולם הוא לא נהנה ממנעד מטאפורי דומה של שמות תואר. לא, זה בלתי מתקבל על הדעת לכתוב בהקשר זה על כופתאות חמימות, עמודים משוישים או כיפות סלע ארגמניות.

זו כמובן שאלה של ייצוג, וככל שאלה של ייצוג - שתוהה על מה חושפים ומה מסתירים, מה מתמסר לדמיון פואטי ומה מסרב לו - היא חושפת טפח של אונטולוגיה תרבותית ושל סדרי עדיפויות אסתטיים ואתיים.

באמנות הקלאסית מוצגים לראווה גופים גבריים עירומים, בפיסול ובציור, אולם איברי המין שלהם זעירים. הגוף הגברי מייצג את היופי הנצחי, הקבוע והאידילי - והנצח אינו יכול להכיל זיקפה, שבאה ומסתלקת; ולכן איברי המין הקלאסיים הם ילדותיים, מתרחקים עד כמה שאפשר מהפוטנציאל החולף של הזיקפה, שמגולם באיברי מין בוגרים.

מאוחר יותר, העירום הגברי הוסווה כמעט לחלוטין: השילוב של גברים לבושים לצד נשים עירומות שימש כדי לייצג את המתח, או ההרמוניה, שבין טבע לתרבות. הגוף הנשי העירום הוא החומר, הטבע המפכה והמפתה; הגברים הלבושים הם אדוני התרבות, ולעתים קרובות האמנים, שמביטים בו: מתענגים עליו או מרסנים אותו. לאורך ההיסטוריה המערבית, אלו הם הגברים שמביטים בנשים; מרומנים קלאסיים ועד סרטים הוליוודיים, גברים מייצרים טקסטים להנאתם של גברים אחרים, ומשתמשים בעירום הנשי כפיתוי פילוסופי, רגשי או מוסרי, אך תמיד ארוטי.

אולם, בעידן העכשווי, שבו מתרחש ערעור על סדרים מסורתיים, ההסתרה של עירום גברי - או חשיפתו בצחקוק היסטרי למחצה - נושאת משמעות מסתורית יותר. ייתכן שהוא מעורר אצל גברים אחרים מבוכה מטופשת, שמונעת על ידי חרדה מהומוסקסואליות; אך הפמיניזם, כמו גם הלגיטימציה הגוברת של ביטויי התרבות ההומואית, מאפשרים לגוף הגברי העירום להיתפס כמושא תשוקה לגיטימי בקרב ציבור נכבד, אפילו - אם נדייק - אצל רוב האוכלוסייה. כל זה טוב ויפה, אך הלגיטימיות הזאת טרם מומשה בשדרה המרכזית של התרבות העכשווית.

לעובדה הזאת יש סיבה סמיוטית, שמבקשת להתבונן במושאה באופן חשוף יותר. ועירום גברי הוא תמיד חשוף יותר מנשי: הוא מיטלטל מול העיניים בוודאותה של הנוכחות, ולא של ההסתר או הרמיזה. ובשל הנוכחות הזאת, הוא מקור בלתי אכזב לנוירוזות שקשורות בגודלו, בצורתו, בזווית הטייתו: כל אלו מעידים על פוטנציאל האון, כלומר על מידת הגבריות של נושאו.

הגודל קובע עד כמה הגבר הוא "אמיתי", כשיר ולגיטימי.

ולא רק הגודל: בישראל, כפי שמעיר ההיסטוריון התרבותי סנדר גילמן, נפוצים - הרבה יותר מבמדינות אחרות - ניתוחים ליישור הפין, בעיקר אצל נערים לקראת גיוס. הפנטזיה על "המקלחות בצבא", ועל משטר המדידה וההשוואה שנקשר אליהן, מעוררת חרדות הכרוכות בעמידה בתקן.

הפין הוא איבר וולגרי, משום שיש לו שני מצבים: רפוי וזקוף; אפס או אחד. ושני מצביו מתנגדים לייצוג התרבותי הרחב של גבריות. ללא זקפה, הפין פגיע ואפילו מרתיע; מדובלל ומצונף, הוא דימוי של דה-סקסואליזציה. הוא מעיד על חוסר מימושו של פוטנציאל האונות, הגבריות והתשוקה, ואפילו על תבוסתו באותה נקודת הזמן. הוא מעיד על רפיסות וחולשה, ונראה, יש להודות, מעט מעורר חמלה. מן העבר השני, הדימוי הנגדי של הפין הזקור שייך לעולם הפורנוגרפי, ואין לו כמעט מקום מחוץ לעולם זה. אין לדימוי הזה אפשרות נוספת; אין בו אפשרות של סוד.

כמו כל סדר בינארי, גם דימוי הפין משתק את מרחב הדמיון; הוא לא מתמסר לתיאור מטאפורי, משום שאין בו טווח ביניים, גוונים או צללים. הארוטיקה של המבט, כמו גם של הדימוי, מחייבת מתח בין מה שגלוי לעין לבין מה שאי אפשר לראות. זה מקור החיוניות, או האון אם תרצו, של כל עמדה פואטית.

הגוף הנשי מתמסר לעמדה הארוטית הזאת: הוא מעוצב כדי לרמוז ולהסתיר, בה בעת שהוא חשוף; הוא לעולם אינו מפורש. זו הסיבה שהוא מצוי במרכזם של נראטיבים דרמטיים כאתר של פיתוי, סוד וצופן. בישירות המפורשת של העירום הגברי, למצער, יש מעט מאוד תכלית דרמטית.

אין בכוונתי, כמובן, לאשר או להצדיק את השוביניזם הטבוע במבט הגברי אל האובייקט הנשי. לדימויים לא פורנוגרפיים של עירום גברי יש משמעות, והיא מתורגמת אל המרחב הקומי. היא שייכת לקומדיה, שמשחר ימיה לועגת, או לפחות תוהה, על הבחנות של זהות, ובראשן הבחנות מגדריות ומיניות. הקומדיה משופעת בחילופי זהויות, בהיפוך תפקידים ובאי-הבנות, וגם אם לבסוף מאשרת את הידע הקיים, היא משתעשעת בו.

זו הסיבה, שפעילות קומית כמו הסאטירה, יכולה להיות אכזרית ומערערת כל כך: היא חושפת את הסמוי מהעין, את חוסר הטבעיות של סדרים חברתיים. ולכן העירום הגברי מופיע בתרבות הפופולרית בעיקר בהקשרים קומיים: הוא מציג גבריות לא מאיימת, רפויה ועלובה, ומשתמש בקודש הקודשים של מוסד הגבריות כדי להפגין את נחיתותו.

וזה הפרדוקס הנוגע ללב של העירום הגברי, או אולי הטרגדיה של הפין. ההוגה הפמיניסטית לוסי איריגרי כותבת בחיבור "מין זה שאינו אחד", בתרגום דניאלה ליבר: "ה'חזק' ביותר הוא מי ש'עומד לו יותר', מי שיש לו הפין הארוך ביותר, הגדול ביותר, הקשיח ביותר, ואף מי ש'משתין הכי רחוק'". אבל המערך התרבותי הזה שמסמן באמצעות הפין תרבות גברית של תחרות, הישגיות, עליונות וכוח, נשען על לא יותר מאשר איבר אומלל ומעורר מבוכה, שאינו מפעיל את הדמיון ומתמסר בביישנות להבחנות קומיות. לכן יש להסתירו, כדי שלא לחשוף את מצב הביש שלו; וזו בדיוק משמעות הביטוי "איזה זין!"



איור: יעל בוגן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו