בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שאלות מעשיות | למה אנחנו אוהבים את המוזיקה שאנחנו אוהבים?

ובכלל, איך התרבות שבה אנחנו חיים משפיעה על ההחלטות שלנו? דיווח מחזית הסוציולוגיה הקוגניטיבית

תגובות

כמעט כל מי שביקר במוזיאון לאמנות מודרנית מכיר את ההרגשה הזאת: אתה מתבונן באיזה ציור אבסטרקטי שיודעי דבר הכתירו כיצירת מופת, ומנסה בכל כוחך ליהנות מהגאונות; אבל בפנים אתה עסוק בעיקר בדיכוי מחשבות על כמה אתה מת שהעינוי הזה יסתיים כבר.

ההנאה הפומבית מאמנות גבוהה היתה מאז ומעולם אחד מטקסי הזובור האולטימטיביים של הבורגנות. למעשה, כל צריכה אמנותית היא גם, באיזשהו מקום, סוג של טקס חברתי. אפילו כשאנחנו לבד, מחוברים עם אוזנייה למכשיר זעיר שמשמיע לנו את האלבום האחרון של הלהקה האהובה עלינו, אנחנו מנהלים דיאלוג מוזיקלי מדומיין עם אנשים אחרים. הפסקול שאנחנו מאזינים לו אמנם מזכיר לנו רגעים רבי משמעות מהביוגרפיה שלנו; הוא מרגש ומלהיב אותנו; ממריץ או מכניס אותנו למצב רוח מהורהר. אבל גם החוויה האינטימית והכל-כך אישית הזאת לא מתקיימת בריק חברתי. ההעדפות המוזיקליות שלנו הן תמיד גם הצהרה כלפי אנשים אחרים לגבי מי אנחנו ומאיפה אנחנו באים. וגם כשאין לנו קהל, אנחנו עדיין עורכים חזרה על הצהרה זו.

כך, מוזיקה הופכת לא פעם לזירת התגוששות חברתית עתירת אמוציות - מעריצי עפרה חזה נגד אלו של ירדנה ארזי; רוקרים נגד חובבי הצ'יזבטרון; מחרימיו של ואגנר למול חסידי החופש האמנותי בכל מחיר. כשהראפר קניה ווסט התפרץ בטקס פרסי ה-VMA ב-2009, באמצע נאום הזכייה של מלכת הקאנטרי טיילור סוויפט, כדי למחות על כך שהפרס לא ניתן לביונסה, הוא זיקק, ברגע אחד של חוסר קולגיאליות מגושם, היסטוריה כאובה של מתיחות בין-גזעית בארצות הברית. גם אצלנו שב ועולה הוויכוח התמידי בין תומכי ומוקיעי המוזיקה המזרחית. לאחרונה היה זה יהורם גאון שהצטרף לשורה ארוכה של זמרים המזועזעים מגסותו ועליבותו, כביכול, של הז'אנר.

אנחנו אוהבים להאמין שההחלטה שלנו להוריד שיר מסוים לאייפוד היא תוצר של בחירה אישית מודעת, ואפילו רציונלית. אבל לפני הכל, אנחנו חיות חברתיות. כל בחירה, אפילו הבנאלית ביותר, נעוצה עמוק בזהות התרבותית שלנו: העדפה מוזיקלית היא אף פעם לא רק עניין של מלודיה ועיבוד. מחקרים מוצאים קשר עקבי בין מוצא, השכלה והכנסה, לבין העדפות מוזיקליות (ולא רק מוזיקליות). הבחירות שלנו נוטות להיות דומות לאלו של הזהים לנו מבחינה סוציו-אקונומית. נדמה לנו שהן אישיות, אבל הן אף פעם לא מנותקות ממי שאנחנו חברתית. כך, מאבקים על המשמעות הערכית של ההעדפות שלנו הם בעצם גם מאבקים בין זהויות שונות על מיקומן בסקאלת ההיררכיה החברתית. הבחנות בין מוזיקה איכותית לזבל הן גם הבחנות ערכיות בין הקהלים השונים שצורכים אותן.

מדוע בעצם? ההסבר הפשוט הוא שההעדפות והאמונות שלנו מושפעות מהמידע שאנחנו מקבלים מהסביבה: מההורים שלנו, מחברים בבית הספר ומעמיתים לעבודה. ככל שהסביבה המיידית שלנו יותר אחידה, גם תפיסת העולם שלנו הופכת יותר ברורה ומובחנת.

אבל המציאות הרבה יותר מורכבת מכך. ההשפעה של הסביבה על האופן שבו אנחנו מבינים את העולם, אינה כל כך ישירה. לא כל כך פשוט להסביר שאנחנו אוהבים מוזיקה מסוימת כי זה מה ששמעו ההורים שלנו, או החברים שלנו. עובדה: יש הרבה מזרחים שלא אוהבים את קובי פרץ, ולא כל אשכנזי מרמת אביב מנוי לפילהרמונית. לא כל הישראלים אוהבים חומוס ולא כל האמריקאים יתנו לך למות ברחוב בגלל שלא משתלם להם לעזור לך, למרות שכך חונכו להאמין דורות של ישראלים.

אז באיזו דרך התרבות משפיעה על ההחלטות היומיומיות שלנו? על המוזיקה שאנחנו אוהבים? בשנים האחרונות, סוציולוגים מנסים להבין את התהליכים הקולקטיביים הללו דווקא על ידי התמקדות במנגנונים שפועלים אצל האדם הבודד. הם מסתמכים על תובנות ממחקרים קוגניטיביים הבודקים כיצד אנחנו קולטים מידע, וכיצד אנחנו משתמשים בו. התבניות המורכבות שבהן משתמש המוח שלנו כדי לאגור את המידע הזה, מושפעות מהאנשים שאנחנו נמצאים עמם בקשר. כך, כמעט בלי להרגיש, האינטראקציות החברתיות שלנו אחראיות לשיר שאנחנו מורידים עכשיו לאייפוד.

הרשת החברתית

פרופ' פול דימג'יו מאוניברסיטת פרינסטון הוא מחלוצי הסוציולוגיה הקוגניטיבית. יחד עם חוקרים אחרים בני דורו הוא אחראי למה שמכונה "המפנה התרבותי" בסוציולוגיה האמריקאית. במקום הנחות פשטניות, שלפיהן אנשים המשתייכים לתרבות מסוימת בהכרח שותפים לאותם ערכים ועמדות נורמטיביות, דימג'יו וחבריו פיתחו ב-30 השנים האחרונות תיאוריות מורכבות, שבבסיסן ההנחה שאנשים שונים הפועלים באותה סביבה תרבותית, יכולים לפרש אותה בדרכים שונות. תרבות מספקת לנו כלים שבאמצעותם אנו מפיקים משמעות מהחוויות שלנו. לכן בכל פעם שאנחנו מדברים על הדרך שבה תרבות משפיעה על ההתנהגות שלנו, אנחנו בהכרח גם מניחים הנחות על תהליכים קוגניטיביים.

המוח שלנו עסוק כל הזמן בעיבוד אוטומטי של כמויות אדירות של מידע שהוא קולט. בהליכה ברחוב, אנחנו מצליחים שלא להיתקע באשה שדוחפת עגלה, בלי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה. מערכות תת-הכרתיות משתמשות במבנים מורכבים כדי לייצג את הידע שלנו על העולם. הן משתמשות בקטגוריות כדי לחלק ולסדר את הידע הזה. האדם שהולך לפנינו על המדרכה מסווג על ידינו כ"אשה", וגם כ"אמא". חלקנו אולי יסווגו אותה גם כ"דתייה", אחרים יגידו שהיא "חתיכה".

תרבות משפיעה על האופן שבו אנחנו מפעילים את ההיגיון הסיווגי הזה. היא מייצרת מסננים קוגניטיביים, שדרכם המציאות שאנו חווים מקבלת משמעות. כיום אנחנו מבינים שתרבות יכולה להפיק מגוון של מסננים כאלה. אם אנשים שונים ישתמשו באותם מונחים כדי לסווג את האשה שזה עתה ראו, אבל קבוצות שונות יפעילו סיווגים שונים, או-אז אנחנו נמצאים תחת השפעתה החמקמקה של תרבות. במילים אחרות, תחת השפעתה המורכבת של תרבות, אנשים שונים עשויים לפענח את אותה מציאות בדרכים שונות.

זו בעיה גדולה עבור חוקרים במדעי החברה, שאחד מכלי העבודה השימושיים ביותר שלהם הם סקרים ושאלונים. אם אנשים מבינים באופנים שונים מונחים כמו "ציונות" או "מוזיקה מזרחית", מה הטעם לשאול מישהו אם הוא ציוני או אוהב מוזיקה מזרחית? המשמעות שאנו מייחסים לכל דבר לא נובעת מ"מה שהוא באמת", אלא מהאופן שבו הייצוג הקוגניטיבי שלו במוחנו מקושר למושגים אחרים.

את הזמר קובי פרץ, למשל, אנחנו יכולים לקשר לזמרים כמו עמיר בניון או אייל גולן. ביחד הם מהווים קטגוריה של "זמר מזרחי". אבל אייל גולן אולי מקושר גם ללהקת אתניקס, ולאמנים אחרים שביחד מהווים את הקטגוריה "פופ". כלומר ההיגיון שלפיו אדם אחד מחלק את העולם, מושתת על רשתות אסוציאטיביות שאין בהן גבולות חדים בין הקטגוריות. במצב כזה, לקטגוריות בפני עצמן כמעט אין משמעות.

כדי להבין מה הקשר שכל אחד רואה בין קטגוריות שונות - למה הוא מתכוון כשהוא אומר שהוא לא אוהב מוזיקה מזרחית - אנחנו זקוקים לשיטה מחקרית חדשה. במקום שנסתפק בניתוח של כל תשובה בסקר דעת קהל בנפרד, נצטרך לבחון כיצד התשובות מתייחסות אחת לשנייה: איך אותו אדם מקשר בין מושגים שונים, ובאילו קטגוריות הוא משתמש כדי להבין את העולם.

נוכל, למשל, לבקש מאנשים לדרג שלושה זמרים - זהר ארגוב, קובי אוז וערן צור - על סקאלה שנעה בין "אוהב מאוד" ל"סולד ביותר". ייתכן שנגלה שחלק מהמשיבים אוהבים את אוז וארגוב, אבל סולדים מצור. אלה אנשים המחלקים את עולם המוזיקה לקטגוריות של "מזרחית" לעומת "אשכנזית". באותה חלוקה עדתית ישתמשו גם אלה שמעריצים את צור, הרוקיסט המשפיע, וסולדים מארגוב ואוז, שכל אחד מהם משלב בדרכו בין מזרח למערב.

אולם ייתכן גם דפוס אחר: אנשים שאוהבים את ערן צור וקובי אוז, אך אינם אוהבים את זהר ארגוב. אלה משתמשים כבר בדרך אחרת לחלק את העולם - קטגוריה של "מוזיקה מתוחכמת" לעומת "מוזיקה עממית". אותו היגיון מנחה גם את אלה שאוהבים את ארגוב, ופחות אוהבים את אוז וערן צור.

אלה שתי דרכים שונות להבין את העולם. בכל אחת מהדרכים, יש אנשים עם דעות הפוכות. חובבי המוזיקה האיכותית שונאים את זו שאוהבים חובבי המוזיקה העממית, ולהפך. אבל הם מפרשים את העולם באופן זהה, ומשתמשים באותן קטגוריות. התרבות מסתתרת בחיבורים הללו, בקשרים שאנשים מוצאים בין מושגים שונים שבאמצעותם הם מתארים את החוויות שלהם. כך, אנשים שמפעילים הגיונות שונים יכולים להשתמש במונחים כמו "מזרחי" או "איכותי" אבל להתכוון לדברים שונים לגמרי. כדי להבין את המשמעויות שמסתתרות מאחורי התשובות שלהם, אנחנו צריכים להתחקות אחר ההגיונות שלהם בחלוקה של העולם לקטגוריות.

על פיצוח האתגר הזה עבדתי עם פול דימג'יו כתלמיד המחקר שלו. במקום להשתמש בשיטות סטטיסטיות קונבנציונליות, החלטנו להתייחס אל האנשים שהשתתפו בסקרים שלנו כאל רשת חברתית. כל אחד מהמשתתפים הוא חבר ברשת, ואת הקישורים בין הנחקרים אחרים יצרנו אנחנו, לפי הדמיון שבין דפוסי התשובות שלהם.

קיבלנו רשת מסובכת, שבה יש כמה אלפי נחקרים, וכל אחד מהם "חבר" של נחקרים רבים אחרים. חברים הם לא אלה שבהכרח אוהבים את אותם דברים, אלא אלו שמפעילים את אותו היגיון קטגורי. כיצד נוכל לאתר בתוך הרשת הזאת קבוצות שונות, המפרשות את העולם דרך פילטרים תרבותיים שונים? מדובר, למעשה, באתגר מתמטי לא פשוט. אבל לשמחתנו, בשנים האחרונות מתמטיקאים ופיזיקאים מגלים עניין רב בפיתוח שיטות לניתוח רשתות, ובמיוחד שיטות המחלקות רשתות לקבוצות מובחנות. הפעלנו את האלגוריתמים האלה על הרשת החברתית שלנו, והצלחנו לחלק את המשיבים שלנו לקבוצות שונות - שכל אחת מהן פועלת על בסיס היגיון תרבותי שונה.

שלוש גישות

אם כך, מה היה ההיגיון התרבותי שהנחה, למשל, את יהורם גאון כשהביע את זעזועו העמוק מהמוזיקה המזרחית? חלק ממוקיעיו טענו שהוא פשוט שמרן שלא יודע להבחין בין מוזיקה מזרחית איכותית לבידור מסחרי. אחרים חשבו שהוא התכוון לקעקע את הלגיטימציה של המוזיקה המזרחית בכללותה, משום שהיא קוראת תיגר על ההגמוניה התרבותית האשכנזית שגאון - על אף הלדינו השגורה בפיו - הוא אחד מאושיותיה. שלא במפתיע, שני ההסברים האלה - האליטיסטי והעדתי - משקפים את שתי התיאוריות הדומיננטיות בספרות הסוציולוגיות, על האופן שבו אנשים צורכים אמנות.

את הראשונה שבהן ניסח הסוציולוג הצרפתי הנודע והמשפיע, פייר בורדייה. במחקר פורץ דרך שערך בצרפת של שנות ה-60, הוא מצא מתאם גבוה בין מעמד חברתי לבין טעם מוזיקלי: צרפתים מהמעמדות הגבוהים נטו לצרוך מוזיקה קלאסית ואופרה, ואילו המעמדות הנמוכים הפגינו טעם יותר פופולרי. בורדייה טען שהעדפה תרבותית פועלת כדי לחזק את ההפרדה בין המעמדות. חיבה למוזיקה קלאסית היא חותמת איכות, שמאוששת את זכויות היתר של אלו שנהנים מהצד שהחמאה מרוחה עליו, ודוחקת ציבורים שונים לשוליים.

תרבות הנגד של שנות ה-60 וה-70 יצאה כנגד ההנחה שהמוזיקה שנקראת "גבוהה" היא אכן איכותית. הסוציולוג האמריקאי ריצ'רד פיטרסון, טען שכפועל יוצא ממהפכת שנות ה-60, ההיררכיה שאליה התייחס בורדייה, איבדה מהלגיטימיות שלה בעולם המערבי. פיטרסון הציע אלטרנטיבה שאותה כינה "תיאוריית האומניבור התרבותי". בעולם שאחרי מאי 68', תנועת זכויות האזרח האמריקאית והמהפכה הפמיניסטית, אנשים בעלי סטטוס חברתי גבוה נעשו ל"אוכלי-כל", שצורכים מגוון רחב של ז'אנרים אמנותיים. אותם אנשים הפכו את ההיררכיה הקודמת על פיה: הם הבחינו את עצמם מעמיתיהם הפחות מתוחכמים באמצעות המנעד הרחב של ההעדפות שלהם. אמנם האתוס שהנחה אותם הוא לכאורה שוויוני יותר, אולם גם הוא, בדרך שונה, מבחין בין מעמדות שונים.

האמנם האומניבוריות הרב-תרבותית חיסלה את האליטיזם הישן והטוב? קשה להשיב על כך באמצעות שיטות מחקר מסורתיות. הרי גם היפסטר תל-אביבי מעודכן, שמתחבר להשפעות הקלאסיות במוזיקה של עמיר בניון ואוהב להקשיב לקובי פרץ ב"קטע אירוני", וגם מעריצה שמוכנה לעמוד שעות בתור כדי להשיג חתימה מאייל גולן, יגידו שהם "אוהבים מוזיקה מזרחית". השיטה שפיתחנו בנויה להתגבר על המכשלה הזאת. השתמשתי בה כדי לנתח את דעתם של משיבים אמריקאים על מגוון רחב של ז'אנרים מוזיקליים. התוצאות היו מפתיעות למדי.

גיליתי שהאמריקאים אכן אימצו את האומניבוריות, אבל לא על חשבון האליטיזם. שתי הגישות האלה, שתי הדרכים השונות הללו לייצר הבחנה ערכית בין טעמים מוזיקליים, מתקיימים בשלווה זה לצד זה. למעשה, הציבור האמריקאי נחלק לשלוש קבוצות, כשכל אחת מבינה באופן שונה את המשמעויות החברתיות של צריכה מוזיקלית.

הקבוצה הראשונה נצמדת להיגיון מיושן, זה שבורדייה התייחס אליו: יש ז'אנרים גבוהים במוזיקה, ויש נמוכים, וביניהם מתקיימת היררכיה מעמדית - חובבי מוזיקה קלאסית ואופרה מול חובבי פופ, ראפ או קאנטרי. הקבוצה השנייה מאששת את תיאוריית האומניבור, והיא מפרידה בין אנשים שאוהבים ז'אנרים רבים במיוחד, לבין אנשים בעלי מנעד צר במיוחד. קבוצה שלישית מבחינה בין מוזיקה אמריקאית מסורתית כמו קאנטרי ופולק, למוזיקה בת זמננו כגון ראפ ורוק: תרבות הבלינג של קניה ווסט מול הכל-אמריקאיות המסורתית של טיילור סוויפט.

הממצא המעניין היה, שהקטגוריות השונות שבאמצעותן אנשים מבינים את עולם המוזיקה, מבטאות גם שסעים חברתיים שונים. ההיגיון המיושן, ההיררכי, מסמל הבדלי סטטוס מעמדיים. ההיגיון האומניבורי מסמל בעיקר הבדלי הכנסה - עשירים יותר נוטים לגוון את העדפותיהם המוזיקליות. וההיגיון שמפריד בין מוזיקה מסורתית למודרנית, מבדיל בין לבנים, דתיים, מעיירות קטנות בדרום ארצות הברית, לבין עירוניים חילונים.

למעשה, אותו סגנון מוזיקלי יכול לבטא זהויות שונות בכל אחת מן הקבוצות. נשים משכילות מהפרברים, שמבינות מוזיקה דרך הפריזמה המיושנת, רואות במוזיקת פופ סמל של מעמד סוציואקונומי נמוך; לעומתן גברים דרומיים דתיים מקשרים פופ, בסלידה, לעירוניות חילונית רב-גזעית. כך מה שנראה לנו כמו העדפה אישית מאוד, הוא גם הצהרה בנוגע למיקום שלנו בפאזל החברתי, והאופן שבו אנחנו מבינים אותו.

לא ימין ולא שמאל

מוזיקה היא רק דוגמה אחת לאופן שבו ההעדפות שלנו ותפיסת המציאות שלנו מובנים על ידי החברה. הבניה חברתית שכזו משפיעה על תפיסת העולם שלנו גם בתחומים אחרים, למשל בפוליטיקה. מתברר שכמו במוזיקה, אנשים מבינים את המציאות הפוליטית דרך מערכות שונות של קטגוריות וסיווגים.

אנחנו נוהגים לחשוב על השיח הפוליטי במונחים פשטניים של ימין ושמאל. אבל התוויות הללו מקפלות בתוכן עמדות אידיאולוגיות לגבי שלל נושאים, ממדיניות כלכלית ועד לנישואי הומוסקסואלים. האם באמת ניתן להניח שכל מי שמגן על מוסד הנישואים המסורתי הוא בהכרח גם חסיד של כלכלת שוק חופשי? במחקר שערכתי עם דליה בלדסארי, סוציולוגית פוליטית מפרינסטון, השתמשנו באותה שיטה מחקרית כדי לגלות שהעמדות הפוליטיות של האמריקאים מוגדרות על ידי שתי תפיסות מנוגדות לגבי המשמעות של ימין ושמאל.

אחת הקבוצות מקבלת את החלוקה המקובלת לעמדות שמרניות ופרוגרסיביות: אנשים בקבוצה זו שביטאו עמדות שמרניות כנגד הפלות, היו שמרנים גם מבחינה כלכלית והאמינו בצמצום ההוצאות הממשלתיות. אבל קבוצה שנייה דחתה את הקשר שבין שמרנות כלכלית לשמרנות מוסרית. אנשים אלו נטו להיות פרוגרסיביים בכל הקשור ללימודי אבולוציה או לנישואי הומוסקסואלים, אך אימצו עמדות שמרניות לגבי רגולציה ממשלתית של שווקים או מיסוי.

חברי הקבוצה האלטרנטיבית הזאת, שמהווים כ-40 אחוז מהאוכלוסייה, מוצאים את עצמם נמשכים לכיוונים מנוגדים בשיח הפוליטי המקובל בארצות הברית. הם כוללים, למשל, את עורך הדין הניו-יורקי האמיד, שהשכלתו והחיים במנהטן הקוסמופוליטית דחפו אותו לפתיחות בכל הנוגע לזהות מינית או זכויות נשים, אבל הוא אינו מוכן שהמסים שלו יממנו ביטוח בריאות לאלו שמגישים לו אוכל בקפטריה. וגם את עקרת הבית השחורה מלואיזיאנה שעדיין מתאוששת מנזקי הוריקן קתרינה והחובות ששום גורם ממשלתי לא עזר לה לכסות, אבל הולכת בכל יום ראשון לכנסייה וחשדנית כלפי כל מי שקורא תיגר על הסדר המגדרי הקיים.

הממצאים שלנו מאירים באור חדש שאלות מטרידות לגבי התנהגות פוליטית בארצות הברית. שלל מחקרים מצביעים על כך שהשיח הפוליטי והעמדות המפלגתיות נעשו מקוטבים מאז שנות ה-70. אבל אותו קיטוב כמעט שלא בא לידי ביטוי בציבור בכללותו. שתי מגמות מנוגדות יכולות להסביר את הסתירה הזאת. בעוד שאלו שמבינים את הדיון הפוליטי לפי הקטגוריות המקובלות, רק נעשו מקוטבים יותר בעמדותיהם, אלו שמפעילים היגיון אלטרנטיבי רק דחו את הקיטוב הזה. ביחד, שתי המגמות מבטלות זו את זו.

הממצאים שלנו גם עוזרים לענות על השאלה אם הוויכוח על הערכים, האפיל על ויכוחים כלכליים, והפך לגורם המכריע בבחירות בארצות הברית, כפי שרבים טוענים. גילינו כי למגינת לבו של הנשיא ברק אובמה, בעלי ההיגיון האלטרנטיבי - בלי קשר לעמדות הספציפיות שלהם בענייני דת, כלכלה, או הפלות - נוטים בסופו של דבר להזדהות יותר עם המפלגה הרפובליקאית.

אסופה של סדרים

תרבות מספקת עבורנו הבחנות קטגוריות, שבאמצעותן אנחנו משליטים סדר על המציאות המבולגנת שאנו חיים בה. בפוליטיקה, באמנות, בפיננסים, קטגוריות תרבותיות משמשות קיצורי דרך קוגניטיביים. כמו בשוק המניות, שבו הערך העכשווי של נכס פיננסי אינו אלא סימן קלוש בדבר ערכו העתידי, כך גם בעולם המוזיקה, אי-ודאות מרחפת מעל המשמעות הסימבולית של ז'אנר שאולי עכשיו זוכה לעדנה, אבל מחר יהפוך לסממן של אנכרוניזם. בעידן מפא"י, מוזיקה מזרחית היתה מוקצה מחמת מיאוס בקרב האליטות; עם השנים, צריכתה הפכה למפגן לגיטימי של פתיחות אותנטית, אנטיתזה לצפוניות אשכנזית מתנשאת. בגנותו את המוזיקה המזרחית, יהורם גאון הפעיל היגיון קטגורי שיצא מזמן מן האופנה בקרב האומניבורים. כמוצאי שלל רב, הם התחרו ביניהם על גינויו.

הדרכים השונות שבהן תרבות מייצרת עבורנו מסננים קוגניטיביים, שדרכם אנו מבינים את העולם, מגלמות למעשה מאבקי כוח חברתיים. מבקריו של גאון כאילו אמרו לו, "יהורם, ההיגיון התרבותי שלך, זה שמפריד בין מוזיקה איכותית לנחותה, אבד עליו הכלח". אבל גם הנאורות-לכאורה שעומדת בבסיס ההיגיון התרבותי שקורא תיגר על האליטיזם של גאון, מייצר היררכיה חברתית אלטרנטיבית, שבה שוללי המוזיקה המזרחית מוקעים כשמרנים. כך האוונגרד של אתמול הופך למיינסטרים של היום רק כדי שיבוא יום ויידחה כשמרנות של שלשום. קטגוריות תרבותיות עומדות בתווך ומעניקות את חומרי הגלם הקוגניטיביים שבאמצעותם המאבקים הללו מתחוללים.

בעבר נהגו סוציולוגים לחשוב על תרבות כעל מקשה אחידה, כעל דבק בלתי נראה, שמשרת את כינונו של סדר חברתי אחיד. היום אנחנו מבינים שהמציאות מורכבת הרבה יותר, שתרבות היא למעשה אסופה של סדרים המתחרים זה בזה. מרביתנו משתייכים למגוון של שבטים: מזרחית, עורכת דין, סבתא, שמאלנית. והזהויות הללו לא בהכרח חופפות. הגיונות תרבותיים שונים צצים בנקודות המרווח הללו.

לפני 30 שנה הציע הביולוג האנגלי ריצ'רד דוקינס לחשוב על תרבות במונחים של אבולוציה גנטית. אבל תרבות חיה בתוך המוחות שלנו, ואלו מורכבים הרבה יותר מכרומוזומים. שיטות מתמטיות חדשניות, ויכולות חישוביות שלפני שלושה עשורים יכולנו רק לחלום עליהן, מקדמות אותנו, צעדים ראשוניים עדיין, לקראת פיצוח הגנום התרבותי.*

הכותב הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת פרינסטון

הז'אנר אינו אותו ז'אנר

משמעות המוזיקה משתנה לפי האופן שבו אנו מפרשים את העולם

מה המשמעות של חיבה למוזיקת ראפ? התשובה תלויה באופן שבו קבוצה מסוימת מבינה את העולם, באילו קטגוריות היא מנתחת אותו.

במחקר גילינו, כי בקבוצה הנאמנה להיגיון התרבותי המיושן, המבדיל בין ז'אנרים איכותיים לז'אנרים נמוכים, ככל שעולה מידת ההשכלה, כך חבריה יותר סולדים מראפ (הקו האדום בגרף 1). לעומת זאת, בקבוצה המנתחת את העולם בקטגוריות של מוזיקה עכשווית מול מוזיקה מסורתית, מתברר שככל שההשכלה עולה, החיבה לראפ דווקא עולה (הקו הירוק באותו גרף). לגבי הקבוצה בעלת ההיגיון האומניבורי, לא נמצאו ממצאים תקפים מבחינה סטטיסטית.

המסקנה היא שלאותו ז'אנר מוזיקלי יש משמעויות שונות בקבוצות שונות, המושתתות על הגיונות תרבותיים שונים.

דוגמה נוספת היא החיבה לפופ (גרף 2). בקבוצה המתייחסת לעולם בקטגוריה אומניבורית, כלומר מסווגת את האנשים לפי הכרותם הרחבה עם ז'אנרים רבים, חיבה לפופ מסמלת סטטוס חברתי גבוה (הקו הכחול בגרף). ואילו בקבוצה הפועלת לפי ההיגיון המיושן (הקו האדום) - סטטוס חברתי נמוך.

בקבוצה השלישית, זו שחבריה מבינים מוזיקה דרך החלוקה הקטגורית שבין מוזיקה מסורתית למוזיקה עכשווית, אנשים שגרים בעיירות קטנות נוטים לחבב מוזיקת פולק. בשתי הקבוצות האחרות, מוזיקת פולק לא משויכת עם זהות עירונית ולכן לחיבתה אין קשר עם מידת העירוניות של המשיב (והן מסומנות בקווים אפורים).

28

למה יש אנשים שאוהבים בעלי חיים יותר מאשר בני אדם?

29

למה יש כל כך הרבה אנשים מכוערים בעולם, אם כל התינוקות חמודים?



צילום: גטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו