בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה שכחנו את האמנית מירית כהן?

את שפת הסימנים המכשפת שלה היא לקחה איתה לניו יורק, אבל גם שם היא לא הצליחה להמשיך לחיות

3תגובות

24

מבחר רישומים ועבודות דיקט נפלאים של מירית כהן משנות ה-70 מצוי בסטודיו של האספן בנו כלב. ההתבוננות בהם מעוררת התרגשות. התחייבתי לא לגלות את המספר, אבל היו שם די עבודות כדי לזהות השתקפות חיה של אמנית שאיננה ונשכחה.

הדיקטים נראים חבולים וחתוכים כמו חרצה בהם כהן קווים בפרץ של אלימות. המשורר יעקב בסר תיאר בשיר מ-90' (מתוך הקובץ "אגרופלב"), איך הוא ומירית חגגו את יום הולדתה ה-24 בבית קפה בתל אביב. אחר כך הלכו לדירת החדר שלה, שהיתה הכל: סטודיו, חדר שינה, פינת אוכל. בסר התבונן בה כשהניחה על השולחן מלבן דיקט והחלה ללטף אותו. קודם בכף ידה האחת ואחר כך בשתיהן לפני שסחטה אותו ביד פלדה:

"היא חשפה את עשר ציפורניה וחרטה בהן וחרטה עד שהחלו נוטפות טיפות דם אל תוך החריצים השרוטים, והדיקט הבהיר הבהיר, שסיבי לובן שזורים בו, הלך והאדים. והחריצים העמיקו גם בפניה, שהיו מפוחדים. כשהרימה את ידיה הלחות, הצמידה אותן אל חזה כמו קלטה אל תוך כפותיה את שריר אגרוף לבה המתלהם..."

מירית כהן היא אמנית נהדרת שהוחמצה, ולו בכך שתרומתה כיוצרת מרכזית אינה מוכרת כיום באמנות המקומית. אבל הוותיקים שבינינו כן זוכרים אותה, מהתערוכות שלה בשנות ה-70 ומתערוכת הזיכרון "קשר שבר" שהוצגה כארבע שנים לאחר מותה במוזיאון ישראל. בלה כהן, אחותה שחיה בניו יורק ומופקדת על עיזבונה, אומרת שכבר עשור מתכננים במוזיאון תל אביב לקיים תערוכה מקיפה של עבודותיה. האוצרת אלן גינתון, שאמורה לאצור את התערוכה, אמרה השבוע שעדיין לא נקבע מועד.

ב-3 במאי 1990 קנתה מירית זר פרחים, עלתה על גגו של בניין תיאטרון לא הרחק מתיאטרון "לה מאמא" בניו יורק, וקפצה ממנו אל מותה. היא היתה בת 45. במכתב שהשאירה לאחותה ביקשה שיסלחו לה. "אני קמה, אוכלת, ישנה, עומדת, שותה, הולכת. אין לי כוח להמשיך". היא ביקשה שיטמנו אותה בבית קברות יהודי ולא מחוץ לגדר, והציעה שיסבירו את נסיבות מותה בהיותה חולה כרונית שנשתבשה עליה דעתה. היא נקברה בבית הקברות היהודי בקווינס ובקשתה נענתה.

מסע החיים של מירית היה נפתל. היא נידונה לאמנות מלידה והאמנות מילאה את חייה, אך בערת היצירה לא כיסתה על צריבת הבדידות. היתה זו בדידות אנושה, חשוכת מרפא.

שמונה שנים לאחר מותה התקיימה תערוכת יחיד של עבודותיה במוזיאון אולמר בגרמניה, וגם ראה אור קטלוג ובו מאמר של דונלד קספיט, ממבקרי האמנות המובילים באמריקה, שבו התייחס לתבנית השבורה והמרוסקת שברישומיה של כהן. היא יצרה שפת סימנים, הוא כתב והתייחס לרישום האקספרסיוניסטי שלה ולכך שהמטירה על מלוא הדף סימנים וצורות שהם פיזיים מצד אחד ומטאפיזיים מהצד האחר. המארג הזה, כתב קספיט, יוצר הרגשה שטווה אותו עכביש שיכור שהתקשה לטוות את מערך הקורים הרגיל שלו משום שאבדה לו תחושת המציאות.

קספיט זיהה ברישומים את קודי המורס, את הנקודות והקווים, וגרס שזו מין שפה ארכאית. בשפה הייחודית שלה, כתב, חשפה כהן את הטרור הקיומי של חייה וגילתה את הריקנות הנוראה של מי שהוא הגדיר כניצולת שואה, משום שנולדה בתום מלחמת העולם השנייה באוזבקיסטן ונדדה עם הוריה ואחותה באירופה במשך שלוש שנים עד שהגיעו ב-48' לישראל. תחושת הבידוד וקשיי ההתערות שלהם בארץ גרמו להוריה לחוש נטושים בעולם. לכן, טוען קספיט, הדמויות בציוריה של כהן מבודדות, ניצבות מאחורי משוכה בלתי חדירה.

מרקס בפתח תקוה

אביה של מירית, חיים כהן, שהיה בוגר ישיבה, עבד כמכונאי בבית חרושת לייצור גרביים בלודז' שבפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נמלט עם אחותו לרוסיה, אך תוכניתם לחלץ את רעייתו ואת שאר בני המשפחה לא התממשה, כי הגרמנים כבר הגיעו לגבול. אחותו, שהתאהבה בצעיר רוסי ונשארה איתו, נרצחה בגיא באבי יאר, ואילו חיים ברח לסיביר. כשלקה בטיפוס נשלח לבית חולים באנדיז'ן שבמזרח אוזבקיסטן, שם פגש את רבקה זיידנברג, שעבדה כמתנדבת.

רבקה, ילידת אודסה, עבדה בבית חרושת, וכשהגרמנים התקרבו לעיר, היא וחבריה נמלטו לאנדיז'ן. היא נישאה לחיים וב-43' נולדה בתם בלה, כעבור כשנה וחצי נולדה מניה מלכה, היא מירית.

בתום המלחמה, עם שתי תינוקות על הידיים, עלו על אונייה איטלקית בדרך לישראל. בהגיעם לחיפה הם נעצרו על ידי הבריטים ונשלחו למחנה מעצר בקפריסין. עם קום המדינה הגיעו ארצה, והאב השתתף ונפצע בקרבות באזור לטרון ושער הגיא.

המשפחה התגוררה בצריף במעברת פרדס רוזנבלום, שצורפה לימים לגבעת שמואל. בתחילה עבד האב בבית החרושת גרב. לאחר שפוטר בגלל היותו קומוניסט, המשיך למצוא מדי פעם את פרנסתו בבתי מלאכה קטנים. בצריף הקטן במעברה היה חדר ומטבחון, השירותים היו בחוץ ומשותפים לכמה משפחות.

בשנות ה-50 המוקדמות, כשעולי מזרח אירופה החלו לעזוב את המעברה ו"להסתדר בחיים", אוכלסה המעברה בצפיפות על ידי משפחות עולים מצפון אפריקה. למשפחת כהן, שנותרה מאחור עם היידיש, עם הקומוניזם, לא היה כמעט קשר עם סביבתה.

מירית לא אהבה את התיאור של נסיה שפרן, בספרה מ-83' "שלום לך קומוניזם", של בית ילדותה העלוב במעברה. מירית זכרה את הימים ההם לטובה, כימי חופש ואושר בשדות הפתוחים, ואת גינת הירקות שטיפחו הוריה שהיו בה גם עופות וארנבות. שפרן, שהיתה חברה של האחיות בלה ומירית, זכרה את הוריהן כמי שהרגישו אהדה כלפי ברית המועצות, שהצילה את חייהם, ובצריף במעברה נערמו ספרים רוסיים וחוברות "אוגוניוק". "זה לא היה בית שרק לחמו בו על הלחם. היתה בו הערכה לעולם האידיאות ולהשכלה ולתרבות", אומרת שפרן.

בשל המצוקה, נשלחו הילדות להתחנך בקיבוץ, כל אחת בקיבוץ אחר. הבכורה נשלחה ללמוד בכיתה ז' בקיבוץ דן, אך כעבור זמן קצר חזרה הביתה. מירית נשלחה ב-56', בגיל 11, לכפר מסריק, וביקרה בבית אחת לשלושה חודשים. "היה לה רע בקיבוץ", אומרת בלה. "היא התחננה לשוב הביתה, אבל לאבא לא היתה עבודה ואמא פירנסה בקושי מעבודות תפירה. כשנסעתי לקיבוץ נודע לי שהציקו לה וצחקו עליה".

נסיה ומירית התכתבו כל הזמן. "החלפנו חוויות על הספרות השמאלית שקראנו כמו 'האם' של גורקי, 'כיצד נתחשלה הפלדה' של ניקולאי אוסטרובסקי, 'הדון השקט' של שולוחוב, 'אנשי פנפילוב', 'הגווארדיה הצעירה' ועוד".

על אף שלא מצאה את מקומה בין ילדי הקיבוץ, מירית היתה תלמידה וספורטאית מצטיינת. המורה חוה רצון, שעמדה על כישוריה, שלחה ב-58' ציור שלה לתחרות בינלאומית לציורי ילדים ביפן, והיא זכתה בפרס הראשון.

בתום שלוש שנים בקיבוץ חזרה מירית לבית ההורים והחלה ללמוד בכיתה ט' בתיכון בבני ברק. אז גם הצטרפה לתנועת הנוער הקומוניסטית שבה היו פעילות בלה וחברתה נסיה. שפרן, שמתגוררת כיום בפנסילבניה, תיארה בספרה את מוזנחותו של מועדון הנוער ברחוב שטמפפר שבפתח תקוה, בו בילו שעות רבות. תמונותיהם של מרקס, אנגלס, לנין וסטלין קישטו את הקירות, ושולחן פינג פונג, שהיה האטרקציה של המקום, תפס את רוב שטחו של החדר. במטבח נערמו כרוזים, פלקטים וביטאוני המפלגה "קול העם" ו"קול לנוער". התמריץ היחיד לנקות את המועדון היה מתוך תקווה למצוא מכשיר האזנה של השב"כ.

הנערות נשלחו לחלק כרוזים במקומות עבודה ובתחנות אוטובוס באזורי התעשייה של העיר בשעות הבוקר המוקדמות. את ביטאוני המפלגה ניסו למכור ברחוב הראשי של פתח תקוה. "לכו לרוסיה", היו צועקים להן, אך הן לא נרתעו; היו עומדות ומתווכחות עם עוברי אורח על צדקת דרכה של המפלגה.

במועדון למדו מרקסיזם, קראו את המניפסט הקומוניסטי והאזינו לסקירה פוליטית על הנעשה בארץ ובעולם. הנערות רשמו כל מילה במחברות, אבל כשהיה משעמם הן גם שירבטו. נסיה נזכרה השבוע שהיא תמיד ציירה דמות של אשה אבל מירית "קישקשה כבר אז דימויים מופשטים".

בזכות כישוריה, קיבלה מירית מלגה ואת י"א-י"ב למדה בתיכון חדש בתל אביב. שם ראתה לראשונה איך נראה בית מסודר שמצוקה אינה שורה בו. באותה תקופה הגיע גם המרד: היא ואחותה סירבו להצטרף לגרעין ביד חנה ועזבו את המפלגה הקומוניסטית. אז גם שינתה את שמה ממלכה מניה למירית. נוסף על פעילות פוליטית, חלקו החברות גם את מצוקות גיל ההתבגרות. "בגיל 15 מירית נפלה מהאופניים ושברה את השן", מספרת שפרן, "ולהוריה לא היה כסף לרופא", עברו כמה שנים עד שתוקנו השיניים. "היא גם סבלה מעודף שיער על הסנטר, והתעסקנו בצרה הזאת. מה גם שבלה אחותה היתה יפהפייה, ומירית לא היתה יפה כמותה".

מירית התגייסה לצה"ל (ובמכתבים לנסיה סיפרה שבטירונות התייחסו אליה כאל תמהונית), ושירתה בקרית מלאכי כמורה חיילת. "לאחר הצבא היא עדיין לא דיברה על חלומה להיות אמנית", אומרת שפרן.

מול הים

האחיות עברו לתל אביב; בלה למדה מחול, מירית למדה להדפיס במכונת כתיבה. היא עבדה במכון הישראלי לייצוא, במחלקת טקסטיל ואופנה. האחיות שמרו על קשר עם יוצאי בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי) ופקדו את מועדון אחווה התל-אביבי כשהתקיימו בו אירועי תרבות.

גם נסיה עברה לתל אביב. "הקשר בינינו היה הדוק אך לפעמים היו בעיות", היא אומרת. "למירית היה עור מאוד דק, ולפעמים היא נפגעה גם כשלא התכוונתי והיה צריך להיזהר איתה".

כעבור זמן מה הודיעה מירית שהיא רוצה ללמוד אמנות ותיאטרון. היא נרשמה ללימודים בבית צבי, אבל הציור נותר במקום הראשון. ב-66' החלה ללמוד בבית הספר הגבוה לציור בתל אביב אצל אריה מרגושינסקי (לימים בית הספר קלישר). בלה מספרת שבשבתות הן נהגו ללכת ליפו ומירית ציירה את הנוף בצבעי מים: "היא אמרה לי: 'יום אחד את תהיי התיאו ואן גוך שלי'. זו היתה התקווה שלה. כמה מוזר שכבר אז היא חשה שזה יהיה גורלה".

אמנון צבן חלק עם מירית דירה שכורה ברחוב זרובבל. "היא היתה ילדה רזה, סגפנית ומופנמת", הוא זוכר. "היא לא עבדה באופן סדיר והכל היה עני בהקשר שלה. והיא כמהה לאהבה". הוא למד באוניברסיטת תל אביב והיה סגן העורך של "דורבן", ששימש כבמה הראשונה של חנוך לוין. לדירה היו מגיעים לוין ודני טרץ' ואחרים.

טרץ' זוכר שמירית "היתה קצת מוזרה והיה לה סוג של נון-קונפורמיזם פנימי אמיתי וצורך לעשות מה שבראש שלה. היו כמה אנשים בבנק"י שנתפסו כאמנים והיא היתה אחת מהם. בערבי הספרות אצל מנחם בינצקי היא קראה שירה".

ב-68' למדה מירית אצל שטרייכמן במכון אבני וב-69' החלה ללמוד בבית המדרש הממלכתי למורי ציור ואמנות ("המדרשה"), ששכן אז בבית הסתדרות המורים בתל אביב. האמנית מיכל נאמן למדה איתה באותה כיתה. "היא היתה כבר מייסטרית וידעה מה שהיא רוצה", היא אומרת, "ואני הייתי ילדה קטנה מלוד וצעירה ממנה בשש שנים. היו לה עיניים ירוקות מדהימות, רצון של ברזל וטמפרמנט לוהט, והיא יכלה להיות חביבה".

רפי לביא היה המורה לציור. כהן דרשה שיכיר בה כאמנית, אבל לביא סירב. "אש ותימרות עשן היו ביניהם", אומרת נאמן. "הוא סירב להכיר במקוריות שלה למרות שהיה ברור שהיא מדהימה. ראית שניים עם רצון ברזל מתגוששים. היא דרשה מעמד של בכירות והוא אמר 'את תלמידה ותלמדי ממני'. היא עשתה אז רישומים בפנדה עם התייחסות לאריה ארוך, והיו הרישומים הצפופים והמתוזזים שהיו באיזה אופן מאוד נפשיים, ורפי לא היה מוכן לגמור עליהם את ההלל".

נאמן זוכרת שמירית נחשבה אז ל"משוגעת בלי קבלות". "היא חיה בלי עור. הכל נגע בה והיא היתה קיצונית ואינטנסיבית. היה השפם שהיא נלחמה בו והעיניים הנהדרות, אשה סקסית מאוד". לימים אמרה מירית שרפי לביא הרס אותה בשנים ההן, שהיתה זקוקה להכרה שלו והוא הדף אותה. "לביא טען שהיא משוגעת ושהוא לא מוכן שמטורפות יהיו בקשר איתו", אומרת נאמן. גם בנו כלב מספר שלביא אמר לו שלמירית יש בעיות נפשיות. וכשרפי לביא, שהחל אז לפתח את תדמית הגורו שלו במדרשה, אמר מה שאמר, זה קבע במידה רבה את גורלה.

בשנת 70' אמנון ברזל היה מבקר האמנות של "הארץ" ואצר תערוכות. "מירית כהן באה אלי עם תיק העבודות שלה והראתה לי את הציורים שלה שבאופיים לא השתנו אף פעם", הוא מספר. "רישומים שהזכירו לי את העבודות של אביבה אורי. המלצתי לג'ולי ממון להציג אותן בגלריה ג'ולי מ. העבודות היו טעונות חשמל וחשבתי שמירית היא תגלית ואמנית בלתי רגילה, עם רגישות לקו ועולם פנימי גדוש סבל רב. קירבתי אותה אלי. חשבתי שמבקר אמנות צריך לסייע לאמן".

תערוכת היחיד הראשונה שלה הוצגה במאי 72' בגלריה דוגית. ב"הארץ" נכתב עליה כי היא "מעידה על אישיות אמנותית חזקה, בעלת מטען אישי ויכולת ביטוי". ב"דבר" נכתב שכהן היא "ציירת שעוד ידובר בה". כעבור כשנה הציגה שוב בדוגית ואחר כך בג'ולי מ. ובגלריות נוספות בתל אביב ובירושלים.

יונה פישר, שהיה אוצר במוזיאון ישראל, שיבץ עבודה שלה בתערוכה קבוצתית וגם רכש ב-74' לאוסף המוזיאון עבודה על עץ ושני רישומים שקראה להם "רישומי-מוח". עבודות נוספות נרכשו על ידי אספנים, ברטה אורדנג לקחה עבודות שלה לגלריה שלה בניו יורק. העתיד נראה מבטיח.

אבל אז מירית נפלה. היה לה רומן עם גבר צעיר ממנה. סמים היו בסביבה. את טריפ האל-אס-די הראשון היא צלחה אבל השני, אמרה לאחותה, הוכנס לכוסית המשקה שלה בלי ידיעתה. זה הוביל להתקף פסיכוטי והיא אושפזה וטופלה בתרופות.

בלה זוכרת שהיא היתה אלימה ופרנואידית. היא דימתה שחשמל עובר בגופה. היו לה הזיות שמשדרים אליה באמצעות הפלטה שתיקנה את שיניה הקדמיות, והיא עקרה אותה וגם גילחה את שערה העבות.

אמנון ברזל ביקר אותה באברבנאל. כששאל מתי תשוחרר, ענה לו פסיכיאטר שטיפל בה: ראית את הציורים שלה? "הוא אמר שמישהי שרושמת כך אי אפשר לשחרר מאשפוז", אומר ברזל. "לא היה לו מושג באמנות והוא לא הכיר את השפה הייחודית שלה. אבל זאת היתה האמנות שלה תמיד".

כששוחררה מבית החולים, חזרה מירית לבית ההורים בגבעת שמואל. ברזל נסע לאירופה, "והקשר בינינו נמוג. היו לי רגשי אשם שעזבתי אותה".

מבוכי ניו יורק

שמונה שנים לאחר מותה כתב אדם ברוך במדורו ב"מעריב", שבשנת 75' מאיר אגסי השאיר אותו בחדר המערכת של ירחון האמנות "מושג" עם מירית כהן, "שהביאה איתה רישומי עיפרון תפורים בחוטי תפירה צבעוניים... הרישומים היו כמערכת עצבים של אדם שעורו הופשט ממנו ועכשיו מה שמתחת לעורו גלוי לעין. ואחרי חצי שעה, מאיר חזר לחדר, נגע קלות בראשה של מירית, שאמרה, אני רוצה שתציגו את הרישומים-התפורים בשבוע הבא במוזיאון סטדליק של אמסטרדם. בהרת אור הקיפה לרגע את ראשה של מירית וניתן היה לראות את נימי פניה, ורידי מצחה, שחור עפעפיה. קמה ורקדה קצת בחדר עם עצמה, ואחרי כן רקדה קצת מול מאיר שחייך אליה, מניע מעט את גופו... ואז היא אספה את הרישומים-התפורים שלה ומאיר ליווה אותה לרופא הנפש שטיפל בה. חיכה עד שהטיפול יסתיים וליווה אותה לאוטובוס".

באותה שנה, 75', מירית קיבלה מלגת לימודים מקרן התרבות אמריקה ישראל. בחודש מאי היא כתבה לנסיה שפרן, שכבר היתה בארצות הברית: "קיבלתי מלגות, מכרתי כמה עבודות ואינני מפחדת יותר להישאר בלי פרוטה. סוף-סוף יש לי די והותר. בין השאר קנה ממני מוזיאון ישראל עבודת עץ גדולה, וגלריה ריכטר התקשרה אלי. אבל נסיתי (מהשם נסיה) - אינך צריכה לכתוב על כך לאנשים בארץ. הם יודעים עלי יותר ממספיק ומה שאין יודעים מוטב שלא ידעו... קשה לי גם בלאו הכי לקבל בשוויון נפש הצלחות".

מירית היתה בדרכה למסע בן שלושה חודשים באירופה. טיול ראשון בחו"ל. בהמשכו של המכתב לנסיה כתבה כמה היא שמחה להתרחק מהארץ, "מן המחנק שכאן ומהפרסום. שכן הפכתי לאישיות די מוכרת בחוגים מסוימים ומוטב שלא. הייתי רוצה לעבוד ולעשות דברים בלי התוצאות של הפרסום עד כמה שזה אפשרי, אבל כאבסורד לשאיפה הזאת אני משתדלת להציג כמה שיותר ובמקומות המכובדים ביותר. תסביך כבוד יש לי, כמובן, ולמה לא? זה אנושי".

בספטמבר של אותה שנה היא הגיעה לניו יורק, והחלה ללמוד בסקול אוף ויז'ואל ארטס. היא ישנה על מזרן, עוברת בין דירות של חברים, אבל כתבה לנסיה שהיא מרגישה שנולדה מחדש. העיר הסבה לה שמחה, אבל יש האומרים שהבחירה שלה לצאת לגלות בניו יורק, היא שמנעה ממנה לממש את ההבטחה שהיתה בעולם האמנות הישראלי. ואולי מנעה גם יותר מכך.

בנובמבר שוב כתבה לנסיה, סיפרה על קשיי ההתאקלמות בעיר אבל שהשעות בבית הספר הן היפות ביותר. כתבה על המורים, על אמנים אורחים, "בשום מקום לא היתה לי האפשרות לפגוש אותם".

במארס 76' היא המשיכה לכתוב על ניו יורק המושכת, "ולמרות הבדידות המקיפה לא הייתי רוצה להיות במקום אחר. תמיד הייתי בודדה, בעצם. כולנו בודדים ואולי משום כך אנחנו עוסקים באמנות". היא למדה לתואר שני אבל רוב הסטודנטים היו צעירים ממנה והיא כתבה שטרם פגשה גבר ראוי אבל היא סבלנית. היא הוסיפה שחסרה לה ההכרה כאמנית, שלה זכתה בארץ, והיא חשה בחסרונו של אמנון ברזל שאהב את עבודתה בדרך שאיש מעולם לא הוקיר.

כשנה אחריה הגיעה גם בלה לניו יורק עם מלגה ללימודי מחול בסטודיו של מרס קנינגהם. באוקטובר 76' הן שכרו דירה ביחד, אבל לא יצא חודש והחבילה התפרקה. "היינו תמיד קרובות, אבל לא הסתדרנו מהבחינה של אגו, והיה פיצוץ נורא", מספרת בלה. "היא עשתה אז עבודות מברזל ועם זכוכיות שהיא ניפצה ושברה בידיה". היא קראה ליצירות הללו "מנטאל מטאל", מתכת ומנטאליות.

ב-77' השלימה מירית את הלימודים. בלה והיא כבר גרו בדירות נפרדות, סמוכות, באיסט ווילג'. כעבור כשנה היא הציגה את המיצב "Metal, Mental, Melted, Metal" בגלריה קלוק טאואר; ב-78' היתה לה תערוכת יחיד בג'ולי מ. בתל אביב והביקורת היו טובות; כעבור עוד שנה הוצגה בגלריה 1 PS בניו יורק תערוכתה "The Broken Vessels Project". כל אותן שנים נאבקה מירית על קיומה הכלכלי ועבדה בעבודות שונות.

היא כתבה לנסיה: "אני פשוט אטבע מעומס המשא שאני נושאת איתי. אינני יודעת איך להביא אנשים לסטודיו שלי. הם פשוט אינם מגיעים. נעשיתי ממש תוקפנית בדרישתי. אמן צרפתי אחד נכנס לסטודיו ואהב את עבודתי - אבל לא שמעתי ממנו יותר. הוא הבטיח לעזור לי ולהכיר לי אנשים, אבל לא התקשר שוב. כך בערך נגמרות רוב ההיתקלויות שלי. אין לי מה להציע להם פרט לעבודתי".

מיכל נאמן פגשה את מירית בניו יורק כשהתגוררה בעיר בשנים 78'-80'. "היא אמרה שטוב לה", היא נזכרת, "והיה רגע שנדמה היה שניו יורק מקשיבה לה".

נאמן לא בטוחה שהתואר "אמנית שהוחמצה" הולם את מירית: "היא הרי היתה קשורה לאנשים בעלי עמדה וכוח וגם לה היה כוח משל עצמה. היה שלב שניכר היה שהיא מבססת את עצמה כאמנית ואני מתקשה להבין למה זה נעצר. אולי בקלות מדי היא נכנסה למשבצת של אביבה אורי. גם אצל אורי יש קיפוח מתמשך".

ב-81' הגיעה עבודה של מירית לשלב הגמר בתחרות לתערוכה במוזיאון גוגנהיים. האוצר פיטר פרנק הגדיר אותה ככישרון עז, אבל בסופו של דבר עבודותיה לא הוצגו. פרנק כתב עליה מאמר מחמיא ב"נשיונל ארט גייד", אבל היא התאכזבה.

ואכזבה רדפה אכזבה. גם יחסיה עם בעלי גלריות בניו יורק לא צלחו. היא לא הסתדרה עם הנוהל שאמן משאיר עבודות בגלריה עד שיימכרו ונהגה לשוב ולדרוש אותן בחזרה מחשש שייגנבו. עם הגלריסטית ברטה אורדנג שייצגה אותה היא רבה ואף פנתה לעורך דין, ואורדנג החזירה לה את כל רישומיה.

האמן יהושע נוישטיין היה ידיד של מירית, ולדבריו, היא דמתה לפרידה קאלו. "גם בחיים המיניים הוויטאליים, וגם כאשה שפילסה את דרכה באמנות והיתה לבד ולא תמיד שפויה לגמרי. היא לא היתה דיכאונית", הוא אומר, "היו לה פרנויות והיו בה ניגודים. היה לה חוש הומור משגע. כשהיא דיברה איתי לא הרגשתי שהמומנט הטרגי נבע מאי ההכרה בה. הרבה אמנים גדולים לא זכו לתהילה בחייהם. היא כן זכתה, אבל למעט".

בתחילת שנות ה-80 התגרשה בלה מבעלה, חזרה בתשובה ועברה לשכונת קראון הייטס, מעוזם של חסידי הרבי מלובביץ'. מירית עשתה שבתות אצל אחותה, שם הכירה את מיכאל דיסנט, ועד מהרה הם נישאו. אך מה שהתחיל באהבה התפתח כעבור שנה לקשר רע ואלים.

דיסנט היה טיפוס צבעוני ורב מעללים. הוא היה סופר וגם שחקן קולנוע, פירסם סיפורים קצרים בכתבי עת וכתב על ספורט. בצעירותו היה ימאי, וכששב לניו יורק, עסק במדיטציה וגם עבד כמהפנט. מירית היתה כנראה חלק מהפרק בחייו שהוקדש לחזרה בתשובה. נסיה שפרן זוכרת שבאחת המריבות שלהם, היא ברחה ממנו והגיעה אליה, לקרוליינה.

"נפרדתי ממיקי for good לפני שלושה שבועות", היא כתבה לנסיה בפברואר 82'. "אני מרגישה רווחה ואני עובדת באינטנסיביות רבה. עדיין ללא הצלחה, עדיין ללא אפשרות להציג את העבודות, אבל באים לבקרני ואני יודעת שיום אחד זה יקרה, שאפגוש את האדם המתאים והנכון, ושיהיה הקשר עם הקהל".

הנישואים הקנו לה אישור שהייה קבוע ודמי ביטוח לאומי שעזרו לה להחזיק את הראש מעל המים. גם האופציה של חזרה לישראל צפה מדי פעם.

"לאחר הגירושים", אומרת בלה, "מירית הרגישה ששום דבר לא קורה מבחינת האמנות שלה. אז היא עשתה את המיצב 'אשה עם נחש נחושת' והסתובבה בגלריות הנחשבות בניו יורק, אבל אף אחד לא הציע לה חלל לתצוגה".

ב-87' נפטרה אמן של מירית ובלה. עוד מכה אנושה לנפש שבירה. אבל לדברי בלה, "הדיכאון שלה לא נבע רק ממות אמא. מירית לא הצליחה ליצור קשר קרוב לא דרך האמנות שלה ולא דרך חברים. הקשרים שהיו לה עם גברים היו חטופים. היא היתה חושנית ובעלת תשוקה וזה ניכר בעבודות שלה, אבל אהבה לא היתה לה. הבדידות שלה היתה פנימית, והיא קיוותה שדרך העבודות שלה היא תיצור קשר עם העולם".

בשלב מסוים, התמסרה מירית באינטנסיביות לענייני תזונה בריאותית. היא ואחותה אכלו אוכל מקריוביוטי, ומירית התמכרה למיצי ירקות ולצומות שמטרתם זיכוך הגוף והנפש. בעקבותיהם, החלו ההזיות. אחותה היתה מביאה לה אוכל אבל מירית לא פתחה את הדלת והאוכל נשאר בחוץ. בלה הזמינה משטרה שפרצה את הדלת, ומירית אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי.

"היא היתה שם חודש", אומרת בלה. "אכלה ולקחה תרופות ונראתה בסדר, אבל אמרה על הרופאים והאחיות שהם נאצים. היא המשיכה להיות מטופלת בתרופות גם אחרי שיצאה מבית החולים, אבל הן פגמו בכושר העבודה שלה והיא הפסיקה לקחת אותן. לא היה לי חשש שהיא תתאבד. היא תמיד אמרה לי: אני אף פעם לא אתאבד".

פרחים בשמים

בשנותיה האחרונות חזרה מירית לחתום על הציורים בשם הולדתה, מלכה מניה. היא למדה תלמוד, קראה שירה וספרות אוונגרדית, ולדברי אחותה מילאה מחברות בשירה עברית. דירתה בת שני החדרים עלתה על גדותיה, ומירית הרגישה מחנק מהחיים במחיצתן של עבודות שאיש לא רוצה בהן. לפעמים ארזה כמה חפצים, שוטטה ברחובות והלכה למוזיאונים, בתקווה שתמצא מיטה ללילה אצל ידיד או ידידה.

בסוף שנות ה-80 הוצגה במוזיאון גוגנהיים תערוכה גדולה של האמן הגרמני אנסלם קיפר, ועבודותיו עירערו את מירית. בלה זוכרת שהיא קינאה בו וכעסה עליו, "בגלל הרקע של המשפחה של אבי, שרובם נרצחו בשואה". במכתב לבעלת גלריה ג'ולי מ., מירית התייחסה לציור ששמו "שולמית" וכתבה שהוא נראה "כמו בית מטבחיים של אפר ואפסות... גדולת הטבטוניות הארית שגם יהודים התקנאו בה. אני לא חציר יבש ואני לא ציץ שנבל". כמו את קיפר, גם את האמן הגרמני ג'וזף בויס היא האשימה בנאציזם.

את מותה תיכננה מירית מראש. לחברתה גאולה עטר היא הראתה היכן הצפינה בדירה 1,500 דולר. היא שילמה שכר דירה מראש לשנה כדי לאפשר לאחותה לארגן את מאות היצירות שבדירה. בצוואתה ביקשה מאחותה שתטפל בעיזבון האמנותי והוסיפה שאם תתקשה לעמוד במשימה, שתתרום את עבודותיה למוזיאון. אבל בלה מטפלת עד היום בעיזבון של אחותה, ובעוד כחצי שנה יוצג מבחר עבודות בגלריה גורדון בתל אביב. "היא ידעה בתוכה שהיא גדולה ושהיא אמיתית, ושהיא הולכת עד הסוף באמנות שלה", אומרת בלה.

במאי 90' עמדה בלה להינשא בשנית בישראל, בחתונה מצומצמת מאוד. בעלה היה בן יחיד, שביקש לשמח את אמו החולה, שהיתה מאושפזת בבית החולים הדסה בירושלים. "הסברתי למירית את הסיטואציה, והיא זעמה על שלא הזמנתי אותה", אומרת בלה. "אמרתי לה שהיא יכולה לבוא לישראל, אבל היא כבר היתה פגועה ודחויה. ממבט לאחור כמובן שאני מצטערת שלא לחצתי עליה לבוא".

כמה ימים לפני החתונה, קפצה מירית אל מותה. היא ידעה שמתוכננת לה תערוכה שתוצג בחלל של תיאטרון "לה מאמא", תערוכה שנדדה אחר כך למוזיאון ישראל.

וכך כתב האוצר יהושע נוישטיין במאמר שנלווה לתערוכה: "הניסיון לראות את התאבדותה כמוקד ההכרחי והבלתי ניתן לשינוי של קיומה יהיה מלודרמטי ובנאלי. הפרחים שקנתה לקראת קפיצתה מסבירים לנו את אמנותה יותר מעצם ההתאבדות. היתה זו מחווה מופלאה בעידונה. דמותה השאגאלית הטסה באוויר, בידיה צרור פרחים, פניה הביזנטיניים הכהים, התקשותה החסידית - כל אלה פילסו לה נתיב הימלטות ממפת האש של החיים שהם כל כולם מאולצים".*

25

למה אותו סכום כסף נדמה בעל ערך רב יותר בשטרות מאשר במטבעות?

26

למה מוכרים סיגריות בתחנות דלק אם העישון אסור שם?

חיים בלתי אפשריים

מירית כהן היתה כאן. שנים אחדות לאחר שסיימה את לימודיה במדרשה, סומנה כיוצרת בעלת ערך שלפניה עתיד מבטיח, נסעה לניו יורק ושם קפצה אל מותה. בת 45 היתה במותה. זו ההחמצה הגדולה מכולן. היא לא הצליחה לחיות. החיים היו לה בלתי אפשריים. הסיפור מוכר והוא נשי מעיקרו, סיפורן של נשים שהאמנות היתה להן מוצא ואז טרפה את חייהן: חגית לאלו וטליה סידי הנפלאות ואפילו האם הגדולה שלהן, אביבה אורי, אם להזכיר רק אמניות ישראליות.

ההחמצה של מירית כהן היא ההחמצה שלנו. הרישומים שלה, שבתחילת הדרך נשענו על ההישגים של אביבה אורי, התפתחו במהירות לערך עצמאי. היא פיתחה רישום שקראה לו כתב-מוח, רשת קורי עכביש פרושה, הקווים אוחזים זה בזה, ובתוכם מתחוללים "אירועים ציוריים-מוחיים". מירית היטתה את העבודה הרישומית שלה מהסתמכות על רגישות הקו נוסח אורי, ליצירת מערכת, רשת קשרים שפעלה גם ככיסוי שטח חצי אוטומטי, מכני, וגם כמחוללת אירועים יחודיים בתוך הרצף, אירועים פנים-מערכתיים. מערכת הקווים הקשורים שלה ניתקה עצמה מהדף והתחילה בחיים עצמאיים. בתערוכה בלתי נשכחת בגלריה ג'ולי מ. לקראת סוף שנות ה-70 הציגה זכוכיות שבורות מלופפות בחוטי נחושת דקיקים באותו אופן שנרשמו הקווים על הדף - סבך מאוורר שאינו ניתן להתרה, כוח שביר של מכלול שאוחז בעדינות גדולה את השבירות השקופה עצמה. היתה בעבודות אלה קירבה לאלה של דמות טרגית אחרת, האמנית אווה הסה, ממחוללי האמנות הפמיניסטית, שמתה שנים אחדות קודם לכן, בגיל 35. את העשור האחרון של מירית כהן בניו יורק הכרתי רק מעט.

נכתב על מירית די הרבה, היא עבדה עם הגלריות הבולטות של שנות ה-70, עבודותיה נרכשו על ידי מוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל ואוספים פרטיים בולטים. לאחר מותה קיימו אוצרת הרישום של מוזיאון ישראל, מאירה פרי להמן, יחד עם האמן יהושע נוישטיין תערוכת זיכרון במוזיאון. למרות כל זה למירית כהן (כמו לחגית לאלו, כמו לטליה סידי) אין מקום בזיכרון ההיסטורי של האמנות בשנת 2011. שאלה לא בלתי קשורה, שתיוותר כאן ללא מענה, היא אם לזיכרון היסטורי של האמנות יש עדיין תוקף ומשמעות בעולם האמנות של שנת 2011, או אולי מצא גם הוא את מותו בסביבות 1990, השנה בה מירית, עם זר פרחים בידיה, כמו כלה, קפצה אל מותה.

שרה בריטברג סמל



מירית כהן, 1980. היא חיה בלי עור. הכל נגע בה


"אנרגיה של התכווצות", חוטי נחושת וקליפות תפוזים, 1979



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו