בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אנחנו מתים?

תגובות

אז מדוע, מדוע הכיף הזה נגמר? למה אנו מזדקנים? למה מתרחשת הדעיכה? למה אנו מתים?

הכל זורם, כתב הרקליטוס "האפל" מאפסוס, אך עם הזדקנותנו, הזרימה שונה. המלאי קטן, ויכולתנו להתמודד עם מועקות, מחלות או נכויות, קטנה גם היא. זו עובדה שאי אפשר לשנותה. אך ניסיון החיים מספק עמידות, גמישות וחוזק. אנו נעים לאורך ציר הזמן, מקיימים שיווי משקל בין גורמים הרסניים כמו טראומה, מחלה או דיכאון, לבין גורמים מחזקים כמו אהבה, הצלחה, סיפוק, קיום משאלות, התגברות על מטלות, הישרדות, יצירתיות.

קלוד ברנאר, איש המאה ה-19, חקר את קשרי הסביבה הפנימית שלנו - כלומר הגוף - עם זו החיצונית. הוא טען שמטרת החיים היא לשמור על הסביבה הפנימית, ושיסודות החיים הם "התארגנות, הולדה, הזנה והתפתחות". האורגניזם הוא יחידה אחת, ואחדותו ואחידותו תלויים, כך הסביר, ב"קביעות הסביבה הפנימית, שהיא תנאי לחיים חופשיים ובלתי תלויים".

כך בא לעולם המושג "הומאוסטזיס", תהליך האיזון הבלתי-פוסק, המתאים את הסביבה הפנימית לתנאים המשתנים מבחוץ. אלו התהליכים השומרים על ערכים קבועים של רמת סוכר בדם, לחץ הדם, רמת חום הגוף ואף מצב הרוח - כל עוד אנו בריאים. כשמחלה, טראומה או נכות מאיימים על שיווי המשקל הזה, מנגנוני ההומאוסטזיס נזעקים לתקן ולחזור לקו הנורמה. התהליכים הטבעיים לא תמיד מצליחים, ואנו נדרשים להתערב: לטפל, לרפא, לשקם.

אצל אדם נכה, ההתמודדות שונה. הוא נאבק על בריאותו הגופנית, הנפשית והחברתית. היכולת להסתגל לסביבה החיצונית משתנה, והוא עובר תהליך של החזרת התפקודים הגופניים לאיזון חדש במצב חדש: מאמץ אדיר לשמור על ההומאוסטזיס במצבי דחק. תהליך זה מכונה אלוסטזיס, והוא מערב את מערכת החיסון, מערכת העצבים, המערכת האנדוקרינית-מטבולית, וכמובן את הנפש. כאשר מנגנוני ההגנה פועלים ללא הפסקה, שיווי המשקל עלול להיכשל, וההזדקנות עשויה להיות מואצת.

תיאור ההזדקנות מוכר: המראה החיצוני משתנה, משקל הגוף יורד, תפקוד המערכות הפיזיולוגיות דועך בכל עשור בקצב ידוע, המערכות המטבוליות וההורמונליות משתנות, העצמות מידלדלות ממאגרי הסידן, גובהנו קטן, היכולת להתאושש מטראומות יורדת, והופכים לפגיעים יותר למחלות מסוימות.

ישנן מספר תיאוריות על מקור תהליכי ההזדקנות. חלקן טוענות שהזיקנה טבועה בנו כבר בלידתנו. ישנה מעין "תוכנה" קבועה וצרובה בנו, שיודעת בדיוק, איך ומתי, תתרחש הדעיכה. המערך הגנטי שלנו קובע מתי מערכות הגוף יתעייפו. תיאוריות אחרות מתארות שחיקה של מערכות הגוף בעקבות נזק מצטבר, בדומה לכל מכונה או מערכת.

תפקידה המכריע של הגנטיקה הוכח במחקרים רבים. ימים יגידו, אם נוכל "לתכנת" מחדש את הגנים האחראיים על קצב ההידרדרות התפקודית שלנו. הגנטיקאים מזהים גנים האחראים לאריכות החיים (Longevity Genes) ומאפשרים לגוף להתמודד טוב יותר עם לחצים סביבתיים ועם משברים; והם גם יודעים לתאר את הזדקנותו של כל תא ותא, כאשר סלילי הדנ"א הולכים ומתקצרים, עד שהם מפסיקים להתחלק. ייתכן שתאי גזע יכולים לפצות על אובדן תפקודי של תאים.

לצד זאת, תהליכים ביוכימיים מסובכים מהווים גם הם בסיס להזדקנות ולדעיכה: מולקולות חמצן לא יציבות הורסות את התאים (רדיקלים חופשיים); עודף סוכרים בדם גורמים לחלבונים "להידבק" ולאבד מתפקודם; היכולת האנזימטית והאנדוקרינית של מנגנוני התא לתיקון פגמים בסלילי דנ"א, יורדת עם השנים; עוד נעלמים מהדם חלבונים העוזרים לנו להתמודד עם סוגי דחק רבים; ולבסוף, חלים שינויים הורמונליים המשנים את תפקוד התאים ומערכות הגוף. כל מערכת "דועכת" בקצב אחר לאורך השנים.

המדען הצרפתי בן המאה ה-18 פייר דה-מופרטואי, טבע כלל הקרוי על שמו: "הטבע מסדר את כל התהליכים בכיוון הצמצום של הכמות הקרויה פעולה, עד מידת המאמץ הדרושה להביא תהליך לכדי סיום". הפילוסוף וולטר אמנם תקף את העיקרון הזה בספרו "Story of Doctor Akakia" (סיפורו של דוקטור אקאקיה) - אקאקיה ביוונית, פירושה "היעדר רוע" - אולם מופרטואי צדק בעניין "הסוף": לכל פעולה יש סיום, הסדר מפנה את מקומו לאי-סדר, לכאוס. מחלה או נכות מתקדמת, מגבירה את מידת האנטרופיה, לקראת התנוונות או מוות.

בספרו "קוצר רוחו של הלב", ביטא הסופר סטפן צווייג תקווה "מדעית" לעצירת הדרדור: "האם אתה מבין איזו מרירות גרם לי אז גזר הדין 'חשוך מרפא' - הרי יום ולילה חלמתי שייתכן, שצריך, שחייבים לגלות מרפא: מישהו חייב לגלות אותו, אולי אני... ולכן כל אימת שאני ניצב בפני מקרה שבו האחרים מושכים בכתפיהם, לבי נצבט מכעס שאיני מכיר את חומר המחר הזה, וגם מתקווה, אולי אתה תגלה אותו, אולי מישהו יגלה אותו ברגע הנכון, ברגע האחרון, למען אותו חולה". אחר כך התייאש צווייג, והתאבד עם בת זוגו.

אפשר להביט על הזקנה והדרדור בהכנעה, אפשר להתעלם ממנה, אך אפשר גם להתמודד איתה על ידי שמירת הבריאות, על ידי הנאה, אמונה בטוב, בשאיפה לעתיד טוב יותר ובאפשרות להתבונן במעשי ידינו בסיפוק והנאה. *

הכותב הוא פרופסור מן המניין לרפואה שיקומית באוניברסיטת תל אביב, ומנהל האגף לרפואה שיקומית במרכז הרפואי "רעות" בתל אביב



איור: מורן ברק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו