בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שאלות מהותיות | למה אנשים מאמינים באלוהים?

הפילוסוף, הפסיכולוג, המאמינה והחילוני מנסים לענות על השאלה העומדת בבסיס כל הדתות

תגובות

הפילוסוף | יואב בן-דב

בדתות מסוימות - כמו הנצרות הקתולית או הזרם הרמב"מי ביהדות - ההשתייכות לדת מותנית בהסכמה עם רשימת עיקרי אמונה ובראשם הטענה המטאפיזית שיש אלוהים, כלומר שהוא קיים במציאות. אבל במונחים כאלה, הטענה היא חסרת משמעות. אני יכול להבין שיש כוס מים על השולחן, כאובייקט סופי ומוגבל שקיים בתוך המציאות שסביבי. אבל אם אלוהים הוא יש לא מוגבל ואינסופי, איזו מציאות אני יכול לדמות לעצמי שבה הוא קיים כאובייקט, או לא קיים? ברור ששאלות כאלה הן מחוץ ליכולת התפיסה האנושית, ולכן דיבור עליהן הוא מילים ריקות.

דתות אחרות (כמו בהודו) מתעקשות פחות על עיקרי אמונה פורמליים, וממילא רוב האנשים אינם מתעניינים בדקויות מטאפיזיות ותיאולוגיות. ובכל זאת, הרבה אנשים מייחסים חשיבות גדולה לשאלה אם יש או אין אלוהים. לכן כדאי לבדוק איזה תוכן הם נותנים לשאלה הזאת בפועל.

באופן כזה או אחר, אנשים דתיים מתנהגים ומדברים כאילו יש בעולם תבניות של סדר ומשמעות שפועלות ברמות שונות: בריאת היקום הפיזי והנהגתו, התערבות במהלך ההיסטוריה האנושית, וצירופי מקרים של חסד בחייהם האישיים. לדעתם, בכל הרמות האלה דברים אינם קורים במקרה, אלא יש מאחוריהם כוונה ומטרה, גם אם בדרך כלל איננו מבינים אותה. בנוסף, יש להם תחושה אופטימית שמאחורי התבניות האלה יש רצון שוחר טוב להם ולעולם. לתחושות האלה הם נותנים ביטוי מעשי (דבקות ותפילה, מצוות, טקסים ושיח קבוצתי) במסגרת החברתית והרעיונית של דת זו או אחרת. ואם זה מה שמקובל בדת שלהם, הם גם יבטאו אותן באמירה שהם מאמינים בקיומו של אלוהים, בלי להיכנס לעומק השאלה מה זה אומר בדיוק.

אפשר לשאול אם התחושה עצמה היא נכונה "באמת", כלומר אם אכן פועלות בעולם תבניות מיטיבות של משמעות ותכלית. אבל על השאלה הזאת אי אפשר לענות באופן ודאי ולכן היא עניין של אמונה. החשיבה הרציונלית והמדע מאפשרים לגלות בעולם קשרים סיבתיים שאין בהם תכלית ומשמעות. אבל כבר במאה ה-17, שפת המדע המודרני הוגבלה מראש לדיבור על קשרים סיבתיים ולא על משמעות ותכלית.

המגבלה הזאת נותנת למדע המודרני את עוצמתו, אבל היא גם אינה מאפשרת לו לקבוע עמדה בשאלה אם בעולם פועלות תבניות תכליתיות. תמיד ייתכן שמעל ומעבר לקשרים הסיבתיים שהמדע חושף יש גם פעולה של תבניות כאלה - אולי דרך מרווחי אי הוודאות שמאפשרות תורת הקוונטים ותורת הכאוס, ואולי בדרכים אחרות. ומצד שני, כל מה שנראה כפעולה של תבנית מכוונת (למשל, אירוע חד-פעמי שנראה כנס) יכול להתפרש כצירוף מקרים שרירותי וחסר משמעות.

אולי נכון יותר, ברוח הפילוסופיה הפרגמטית, לשאול מה אמונה בצד זה או אחר נותנת לאדם. האמונה החילונית, האומרת שאין באמת בעולם תבניות של משמעות, נותנת יותר מקום לאינדיבידואל ומאפשרת לו חופש בסיפוק תשוקותיו האישיות: לקיים יחסי מין עם מי שירצה, לאכול מה ומתי שירצה, וכדומה. אבל היא משאירה אותו תוהה ומבולבל בשאלת המשמעות של חייו, משום שהיא אינה מספקת עוגן יציב של משמעות מחוץ לקיום האישי שלו-עצמו.

לעומת זאת, האמונה בתבניות מיטיבות, והמסגרת הדתית שמבטאת אותה, מטילות על האדם שורה של מגבלות שקבלתן נותנת לו תחושה של משמעות, דרך התמסרות והשתייכות למשהו גדול ממנו. משהו כזה יכול להתקיים ברמות שונות שהמסגרת הדתית משלבת ביניהן: מקור התבניות המיטיבות (כלומר "אלוהים"), הקהילה הדתית שסביבך, והמסורת המתמשכת של דורות קודמים במשפחה. לכל הרמות האלה אתה מרגיש מחובר כשאתה מוותר, למשל, על אכילת חמץ בפסח. אולי זה עניין שקשור במבנה המוח שלנו, שיוצר קשר הדוק בין תחושה של משמעות לבין התמסרות ונתינה (ואף שלילה עצמית והקרבה) למען משהו שנמצא מחוץ לך ושהוא גדול או חשוב ממך. זו אולי גם הסיבה מדוע התמסרות ונתינה לילד או אדם אהוב, או למען מטרה נעלה, ממלאות אותנו בתחושת משמעות.

גם סיפוק התשוקות וגם תחושת משמעות אופטימית הם צרכים אנושיים שקיימים בכל אדם, ולכן כמעט אף אחד אינו חילוני גמור או דתי גמור. אצל אנשים שונים ובתקופות שונות יכולה להיות נטייה לצד זה או אחר, אבל לאורך זמן היא יוצרת תגובת נגד של הצורך הלא מסופק. דת דכאנית ונוקשה מדי יוצרת תגובת נגד של תשוקה שמתענגת על טעם החטא, ומחפשת תחושה של משמעות לא בתבניות מיטיבות הפועלות ביקום ובחיי האדם, אלא באידיאולוגיה כזו או אחרת של שחרור.

לא במפתיע, אידיאולוגיות כאלה מאמצות לעתים קרובות מאפיינים דתיים, אבל במוקדם או במאוחר הן מגיעות למבוי סתום. אם הן נכשלות כמו המהפכה המרקסיסטית, אי אפשר עוד להתייחס אליהן ברצינות. ואם הן מצליחות כמו מהפכת הנאורות והתבונה, הן הופכות לאידיאולוגיה מקובלת שאינה מציבה עוד דרישה לוויתור בפני האדם הבודד, וממילא מאבדות את יכולתן לעורר אצלו תחושה של משמעות. התוצאה היא חברה חומרנית וחילונית ששוררת בה תחושת ריקנות וניכור, ומצב כזה גורם לאנשים לשוב ולחפש משמעות במסגרות דתיות ישנות או חדשות.

אז למה אנשים מאמינים באלוהים? כי ככה זה בני אדם. כלומר, אנחנו.*

הכותב הוא דוקטור לפילוסופיה של המדע וקורא בקלפי טארוט


הפסיכולוג | קרלו שטרנגר

מסקר שערך מכון PEW עולה כי 85 אחוז מכלל האנושות אוחזים באמונות דתיות כלשהן, וזהו ככל הנראה אומדן נמוך מכיוון שאף אחד לא יודע מהם הנתונים האמיתיים בסין. זה לא אומר שדתות הן נכונות, אלא שישנם גורמים קוגניטיביים וגורמי מוטיבציה שמקנים לדתות יתרון אבולוציוני בשוק הרעיונות. תפיסת עולם מדעית מסובכת יותר לקליטה מבחינה קוגניטיבית ורגשית, ולכן נמצאת בעמדת נחיתות.

הפסיכולוג הקוגניטיבי הווארד גרדנר טען כי קיים הבדל מהותי בין מוח אנושי לא מיומן שתופס דברים מסוימים ללא הכשרה פורמלית ובין מוח בוגר, מיומן, בעל השכלה. המוח הלא-מיומן קולט ומפנים כישורים סנסומוטוריים ובין-אישיים, שפה וסיפורים. באופן טבעי, המוח האנושי נוטה לחשוב במושגים אנתרופומורפיים (ייחוס תכונות אנושיות למה שאינו אנושי). ילד יבחר להסביר התנהגות של נקודות על מסך מחשב באמצעות כוונות ואמונות יותר מאשר באמצעות אופן התפעול של תוכנת מחשב.

דתות נשענות בראש ובראשונה על סיפורים שקל לזכור, משום שהם מנוגדים לחשיבה אינטואיטיבית. אנחנו זוכרים ביתר קלות סיפורים על אנשים שמגיעים לגן עדן, שמקימים לתחייה את המתים וחוצים את הים לשניים, מפני שהאירועים האלו (הנקראים "נסים" בעולם המושגים הדתי) מנוגדים למה שידוע לנו על העולם. ולפיכך קל ללמוד דתות מגיל שלוש ואילך, וכפי שריצ'רד דוקינס טען בכעס, לאנשים קשה מאוד לזנוח סיפורים שדמויות בעלות סמכות הנחילו להם בילדותם.

תיאוריות מורכבות כמו פיזיקה קלאסית (על אחת כמה וכמה תורת הקוונטים ותורת היחסות) ותיאוריה אבולוציונית יכולות להיקלט רק לאחר שהמוח מפתח את היכולת למחשבה מופשטת (מה שפיאז'ה כינה "אופרציות פורמליות"), היינו בגיל ההתבגרות. הבנת התיאוריות הללו דורשת הכשרה, והן תמיד נמצאות בעמדת נחיתות לעומת סיפורים אנתרופומורפיים שקיימים ברוב הדתות.

תפיסת העולם המדעית נמצאת בעמדה נחותה עוד יותר כשאנחנו מתחשבים גם בגורמי מוטיבציה. פסיכולוגיה ניסויית מודרנית הראתה עד כמה אנו, בני האדם, לא מסוגלים לקבל את עובדת היותנו בני תמותה ואת הארעיות המוחלטת של קיומנו. אנחנו מוכנים לנסות הכל כדי להיאחז בתפיסות עולם שמגינות עלינו מהידיעה המחרידה שהיינו עשויים שלא להתקיים כלל, שכל אחד ואחת מאיתנו יפסיק להתקיים במותו, ושהמין שלנו הוא לא יותר מאשר אפיזודה חולפת בכוכב לכת קטנטן שנמצא במערכת שמש שולית באחת מתוך מאות מיליארדי גלקסיות.

זה מעניק לדתות יתרון אבולוציוני אדיר, משום שהנראטיב בדתות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, העניקו לאדם מקום מיוחד ביקום. היוצר רוצה בקיומנו, ויש סיבה להיותנו כאן. היתרון הגדול ביותר של הדתות הוא שכמעט כל דת עיקרית מבטיחה סוג מסוים של אלמוות. בהתחשב בפחד שלנו ממוות, עובדה זו מעניקה לדתות יתרון עצום על פני תפיסת עולם מדעית.

מסקר שנערך לאחרונה על ידי מכון PEW עולה כי רק שליש מקרב מדענים בארצות הברית מאמינים באל, לעומת 83 אחוז בכלל האוכלוסייה. מסיבה כלשהי ממש לא מקובל לומר שייתכן שישנה סיבה פנימית למתאם בין רמת ההשכלה ובין דחיית הדת: אתאיזם דורש הכשרה והוא מסובך יותר. אנחנו מקבלים שכדי להבין רפואה, פיזיקה ומתמטיקה נדרשת הכשרה, אבל זה נחשב לא תקין פוליטית לומר את מה שאמרו כבר במאה ה-19, שעל מנת לפתח השקפת עולם המבוססת על מדע דרוש חינוך.

כבני אדם אנחנו מעדיפים בבירור סיפורים המנוגדים לאינטואיציה שמספרים על המקום המיוחד השמור לבני האדם ביקום ועל האל שמגן עלינו על פני תיאוריות מורכבות והוכחות חותכות. על כן, רוב הסיכויים הם שהדת תישאר איתנו, לא מפני שהיא נכונה, אלא משום שבתודעתנו תמיד נעדיף אמונות שמרגיעות את הפחדים הקיומיים על פני אמת וחופש. *

הכותב הוא פסיכולוג ופילוסוף, יו"ר המגמה הקלינית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב


המאמינה | שהרה בלאו

1. כשאבי שומע על מה אני מתעתדת לכתוב, הוא מגחך.

"למה אנחנו מאמינים באלוהים?" הוא נוהם אלי, "זה פשוט מאוד, כי אי אפשר להאמין בבני אדם". הוא אינו שולף את הטיעון הנצחי, השואה, אבל בשתיקה שמשתררת בינינו היא זוקפת את ראשה האפל. שנינו מהרהרים בטענה הוותיקה: תראו מה קורה כשאלוהים מסתיר פניו ונותן לבני אדם לנהל את העניינים - זה נגמר בדכאו.

2. לעתים אני חושבת שגם אלוהים עצמו לא מאמין בבני אדם, ראו כמה חוקי מנע רקח עבורנו, כדי שלא נאבד צלם אנוש.

אנו, בתמורה, מתייחסים אליו בחשדנות המתבקשת ובוחנים שוב ושוב את גבולות הסבלנות של הכל-יכול הזה. מבחינה מסוימת, האלוהים והאנושות שלו מקיימים מערכת זוגית מונוגמית-מונותאיסטית ספוגה בחשדנות הדדית, כל צד משוכנע שהוא הולך להינטש בכל רגע. לכל צד ישנה סיבה ממשית לדאגה.

3. אז למה אנו מאמינים באלוהים? פשוט מאוד, כי האמונה מעניקה משמעות לקיום.

הטרגדיה הגדולה ביותר של בני האדם היא שהם זקוקים למשמעות. האמונה מספקת משמעות כזו. היא מסבירה לך את העולם, היא צובעת אותו בצבעים בוהקים, היא מאפשרת לך לצאת בכל בוקר מהבית מתוך ידיעה שאתה חלק מתוכנית גדולה ונסתרת, וגם אם אינך מסוגל להבין אותה לגמרי - אי שם למעלה יש מישהו שיכול.

4. מה שבאמת התכוונתי לכתוב הוא: למה אנו מאמינים באלוהים? פשוט מאוד, כי הוא קיים.

5. עכשיו לכי תוכיחי, הם יגידו, לכי תוכיחי שהוא אכן קיים. אבל מהות האמונה באלוהות היא שהיא אינה ניתנת להוכחה. האמונה האמיתית חייבת לבקוע מתוך מקום של אי ידיעה, האמונה האמיתית מנוגדת לוודאות, במקום שישנה ודאות לא תיתכן אמונה. כך שברגע שהוכחת את קיומו של האלוהים - למעשה הרגת אותו.

6. וכך כותב בשביס זינגר ב"שונאים, סיפור אהבה": "האל האמיתי שונא אותנו, ואילו אנו יצרנו לנו אליל האוהב אותנו ואשר עשה את עמנו לעם נבחר... הגויים יוצרים אלוהים מן האבנים ואנו - מתיאוריות".

אלוהים האמיתי מתעב יהודים? לא נורא, הבה נמציא לנו אלוהים חדש כלבבנו, כזה שיהפוך אותנו לעם הנבחר שלו. הרעיון המובע בספר טרד את מנוחתי תקופה ארוכה, שהרי אם לשפוט על פי ההיסטוריה רוויית התלאות של עמנו, הישות האחראית להן, אכן אמורה לרחוש לנו שנאה לוהטת. אבל ראו כמה מופלא וחסר היגיון הוא כוחה של אמונה! זה הכל מתוך אהבה, נאמר לעצמנו, זה הכל מתוקף היותנו העם הנבחר (איני יכולה שלא להיזכר בסיסמה ניאו-נאצית ישנה: "העם הנבחר - נבחר להישרף", ואיפה היה האלוהים, אה? איפה הוא היה?).

7. הוא היה, הוא הווה והוא יהיה.

לכן לעולם לא ניתן יהיה לומר דבר כנגד האמונה באלוהים. קורה אסון גדול? זה רק בגלל שלא האמנת, או בגלל שמדובר בחלק מתוכנית גדולה, או שהיה עליך לעבור את הייסורים הללו כדי להתמרק מחטאיך. ההסברים תמיד יהיו שם, חיוורים, מפותלים, מגומגמים ומתנצלים, מנסים להסביר דבר מה שאינו ניתן להסבר, שטבוע עמוק בנפש בתחום שמצוי מעבר למילים. זה מה שהופך את הוויכוחים על שאלת האמונה למיותרים כל כך. מי שמאמין - מאמין. ומי שלא - לא.

8. אז למה אני מאמינה באלוהים? פשוט מאוד, כי הוא קיים, לפחות כל עוד לא הוכח לי אחרת.*


החילוני | אלון עידן

נניח שאלוהים הוא נקודה קטנה אחת אחרי הנקודה שבה אדם נעצר. כלומר, נניח שאלוהים הוא תיאור של המקום או הזמן או המחשבה, שמעבר להם אדם לא מסוגל או רוצה להמשיך. זאת אומרת, שאלוהים הוא האמירה שעד כאן זה אני ומעתה ואילך זה לא אני. ושבאמירה הזאת מסתתרת האמירה שעד הנקודה הזאת אני מבין/מרגיש/יודע/מודע, ואילו מעבר לנקודה הזאת אני לא. במילים אחרות, אלוהים הוא תיאור ריק למה שמתרחש מחוץ לקווי המתאר המודעים שלי. אם נניח שזה פחות או יותר אלוהים, נבין שכשאדם אומר אלוהים, הוא למעשה אומר "לא אני", או לפחות "לא שאני יודע". ובמקביל אומר: "אני מאמין שיש חוץ ממני". וכשאדם אומר "בעזרת השם", הוא למעשה אומר "בעזרת מישהו/משהו שאינו מוכר לי" (כנ"ל לגבי "אם ירצה השם": "אם ירצה מישהו שהוא לא אני"). "אלוהים" זה להכיר בגבולות ההכרה בלי להכיר את גבולות ההכרה.

אז אם נניח שזה פחות או יותר אלוהים, נבין מדוע כולנו פחות או יותר מאמינים באלוהים. כי אם אלוהים זה הנקודה שמעבר לה אין לנו הכרה, אז כדי לא להאמין באלוהים צריכים להניח שמעבר להכרה שלנו אין שום דבר, וכדי להניח שמעבר להכרה שלנו אין שום דבר, צריך להאמין שכשהולכים לישון המציאות פוסקת מלהתרחש, ונדמה לי שרוב האנשים לא מאמינים בכך באמת. וזה כמובן שקר, כי רוב האנשים כן מאמינים בכך באמת. רוב האנשים אכן מאמינים שאין כלום מלבדם. אלא שהם גם יודעים שאמונה כזאת חותרת תחת "אושיות החברה", כלומר תחת המקום שבו אנו מתקיימים, תחת חוקיו וכלליו, תחת איזושהי סמכות, אולי תחת אבא ואמא, מי יודע. כי אם מעבר להכרה שלי אין שום דבר, אז מדוע שאדאג למישהו מלבדי, ובוודאי שאין טעם לחשוב במונחים של "עתיד ילדי", שלא לדבר על "עתיד האומה", שהרי אין עתיד ואין אומה וגם אין ילדי ברגע שאני מת. לכן את האמונה הזאת מלווה פחד. פחד להיענש על יד אלו שאינך מכיר בקיומם. ומשום הפחד הזה, להיענש, אנשים נלחמים באמונה הבסיסית המגלומנית שלהם.

מה שיוצא זה שכדי לא לחרב משהו שנראה קיים - "מציאות" - וכדי לא להרגיז מישהו שמעניש - "אבא", "אמא", "שוטר" - האדם מקבל על עצמו תפיסה פונקציונלית, "תרבותית", שמניחה שאני זה לא הכל, ושמעבר ל"אני" יש עוד כל מיני "אני" אחרים בעולם, ושצריך לכבד אותם, ולדאוג להם וכו'. כך שלמעשה האמונה באלוהים היא מאבק עקרוני מול עצמי, מול תפיסות ארכאיות מגלומניות, מול נרקיסיסטיות, מול סוליפסיסטיות, מול בדידות. ואולי על הבדידות צריך להרחיב כשמדברים על "למה אנשים מאמינים באלוהים".

לא בדידות, בדידויות. לא אחת, שתיים. בדידות ראשונה ובדידות שנייה.

* * *

בדידות ראשונה זה להיות הכל. תינוקות וסוגים מסוימים של "משוגעים" - כינוי פופולרי לאנשים שלא מפחדים מעונש - חווים בדידות ראשונה. תינוק נולד ולא מפריד בין "אני" ל"לא אני". הוא לא אדם ולא אלוהים כי אין הפרדה, אבל הוא גם אדם וגם אלוהים כי אין הפרדה. הוא הכל והוא שום דבר, הוא לבד, אבל לא יודע שהוא לבד, ולכן הוא לא בדיוק לבד. אבל זו כן בדידות כי רק היא קיימת, והיא נשארת בזיכרון, ומאוחר יותר יש רצון לחזור לבדידות הזאת, ללבד הזה, לכל-יכולות הזאת, לאי ההפרדה, לאחד. אבל הכל-יכולות נפגמת כי התינוק רעב. הוא צריך מישהו שיאכיל אותו. הנה אמא. ואחר כך אבא לוקח אותו לגן. מצטרפות דמויות שעוזרות לו להתקיים ובמקביל הורסות לו את חוויית הכל-יכולות. הוא אוהב את הדמויות האלו כי הן עוזרות לו והוא שונא את הדמויות האלו כי הן הורסות לו, וככל שמתרבות הדמויות - דודים, חברים, מורים, מוסכניקים - כך מחריפה הדואליות: אהבה ושנאה, כל-יכולות וחוסר אונים. הדואליות הזאת יכולה לשגע, אז יש צורך לבטל אותה. הביטול נעשה על ידי החרבת צד אחד של הדואליות. לרוב הצד המושמד הוא הצד הכל-יכול, הצד המגלומני, האלוהי, התינוקי. הוא מושמד מפני שהוא פחות מעשי. הוא פחות מעשי, מפני שאם בחרת לאמץ אותו, תיענש על ידי החברה שוב ושוב עד שתזנח אותו, או לחלופין עד שתזנח את החברה/החיים (להלן: משוגעים, מתאבדים). העניין הוא שהצד הזה, האלוהי, לא בדיוק מושמד, הוא יותר נדחק, אולי מודחק, אל אזורים פחות נגישים, נאמר אל עיירת פיתוח של התודעה. כך שהאדם נותר עם הצד שמניח שיש עוד מלבדו, הצד התרבותי, הצד הפרודוקטיבי, הצד המעשי. הוא נשאר עם החבר'ה.

החבר'ה, זו למעשה הבדידות השנייה. היא אכן מוקפת חברים ובני משפחה, אבל היא בדידות כי בכל רגע ורגע מתווספים עוד ועוד "לא אני" למשוואה. וככל שמתרבים ה"לא אני", כך באופן יחסי קטן ה"אני", כמעט נעלם, הופך אחד ממיליארד. זו למעשה ההגדרה של הבדידות השנייה ולכן אלו מאפייניה: אין אונים, כלומניקיות, אפסות, ארציות, כפילות, ובעיקר שעמום. על שעמום צריך לדבר שוב ושוב. עד שהחיים נגמרים.

* * *

שעמום הוא כמו אוויר ולכן הוא לא זוכה ליחס הראוי. הוא בכל מקום, כל הזמן, ולכן נתפס כמובן מאליו. אבל דווקא בגלל שהוא בכל מקום, כל הזמן, אין לתפוס אותו כמובן מאליו. מה שמבלבל ביחס לשעמום זה ההנחה ששעמום ניתן להפיג, כלומר ששעמום הוא לא מצב, אלא "אי מצב". כלומר, ששעמום הוא תולדה של אי עשייה, אי אהבה, אי למידה וכו'. כלומר, ששעמום הוא מה שקורה כשמשהו אחר לא קורה.

ההתייחסות השלילית לשעמום היא עקרונית, חובקת-כל, קיצונית, והקיצוניות היא תולדה של היפוך: כי שעמום הוא לא אי מצב, אלא מצב. המצב. שעמום הוא המצב הבסיסי. למעשה, אפשר לומר שרוב הדברים שאנו עושים, מטרתם היא לא להכיר במצב הבסיסי "שעמום". מאין הוא מגיח, השעמום: הוא מגיח מאותה החלטה קדומה שלנו לדחוק את הבדידות הראשונה לעיירת הפיתוח של התודעה. שעמום הוא התחושה שאופפת את הבחירה להישאר בצד המעשי/ארצי של הקיום (גם הצד הזה יודע להעניש: עיינו ערך התחושה בעת שטיפת רצפה/טסט לאוטו/גזירת ציפורניים ברגל).

כדי לבטל את השעמום יש צורך לאתר מחדש את הצד שהוגלה לעיירת פיתוח של התודעה. זה לא פשוט, כי תכונתו העיקרית של השעמום היא חוסר רצון לפעול. כי שעמום הוא לא רק רמיזה על עולם שנכחד, אלא גם פעולת מאבק של הצד שנבחר ושמעוניין בבלעדיות. כלומר, שעמום הוא התחושה שאין טעם לדברים (רמיזה מהעולם שנכחד) אבל גם התחושה שאין כוח לפעול כדי לשנות (התעקשותו לבלעדיות של הצד שנבחר).

שעמום הוא תזכורת תמידית, בלתי פוסקת, מעין רגש אשמה אמורפי, על הבחירה להשמיד חלק מעצמך ועל חוסר הרצון לתקן את שהושמד.

השעמום מעביר אנשים על דעתם, משגע אותם. את השיגעון הם ממירים באובססיה. כלומר: פעולות שחוזרות על עצמן כדי להשכיח זיכרון. אז אנשים עושים כסף, הרבה כסף, יותר מדי כסף. עושים סקס, כל מיני סוגי סקס. כותבים, מוחקים, צועקים, צורחים, מחנכים, נתלים על חבל באורך 50 מטר וקופצים, מנקים, כל הזמן מנקים, מעניקים, כל הזמן מעניקים, דורשים, ותובעים, ושופטים, ולומדים, ומלמדים, ומתלמדים. השעמום משגע, משגע, משגע.

שעמום, אובססיה ואז דיכאון. למה דיכאון: כי זה לא עובד. כי הפעולות לא ביטלו את השעמום, את רגש האשמה, את התחושה שהיה משהו והומת. דיכאון, ואז שלוש אפשרויות: כדורים, התאבדות או הודאה בכך שהשמדת חלק מעצמך, שאתה רק חצי, שיש איפשהו משהו שהיה חלק ממך והועלם. החלק שהועלם הוא כאמור החלק התינוקי/אלוהי, וההודאה הזאת היא למעשה האמונה באלוהים. כעת אלוהים הוא ההכרה בכך שיש עוד ממך חוץ ממך. אלוהים הוא אתה.

אדם יושב, קורא, מתפלל, זועק. מסביבו אין כלום, רק קירות וקומקום רותח. שלוש תשובות אפשריות לשאלה אל מי הוא פונה: לקירות, לקומקום הרותח, לעצמו.*




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו