בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

תגובות

מגורשת הביתה

עדה ברודסקי, מתרגמת ועורכת מוסיקלית, 1924-2011

ב-1938 עזבו עדה ברודסקי ואחיה הפסנתרן אלדד נוימרק את עיר הולדתם פרנקפורט שעל הנהר אודר בדרכם לארץ ישראל. 55 שנים אחר כך הם שבו לשם. מן המפגש המחודש "עם העיר שהקיאה אותם מתוכה", כפי שכתבה בתיה גור ב"הארץ", צמח תקליטור שבו מספרת עדה, לצלילי הפסנתר של אחיה, על "האופן שבו הוכה, חובל ונהרס עולמם המוגן ורווי היופי, שממנו נקרעו אחרי עליית הנאצים לשלטון".

"מגורשת הביתה", כך ניסחה עדה את העקירה מגרמניה והקליטה בארץ. היא למדה בכפר הנוער בן שמן, שם אמנם קראו את שירי רחל, אך גם ניגנו את שוברט. אחר כך עברה לתיכון בית הכרם בירושלים, ונשלחה להדריך מוסיקה במחנות המעפילים בקפריסין, שם פגשה את דוד ברודסקי ז"ל, חייל אמריקאי משוחרר. חברתה רחל בילסקי-כהן סיפרה לרפי קאופמן, בראיון לביטאון ארגון יוצאי מרכז אירופה ("היקים"), כי אמה של עדה שאלה מיד: ?Was musiziert er (הוא עוסק במוסיקה?) ולמרות שהתשובה היתה שלילית, הוא היה לבעלה ואבי בנותיה אילה וליאת.

אחרי שלמדה ספרות באוניברסיטה העברית, היא למדה באקדמיה למוסיקה בירושלים, וחברתה ללימודים אסתר נרקיס אומרת, כי כבר אז הרשימה "בזיכרון מופלא ובעומק של רגש ומחשבה". היא הצטרפה לקול ישראל, וערכה עם אבי חנני, כיום מנהל קול המוסיקה, סדרת תוכניות בשם "באומר ובצליל", אשר התמקדה בחייהם וביצירותיהם של מלחינים מפורסמים. על משקל "שוברטיאדה", השניים היו ידועים כ"אביעדה". חנני מספר, כי התוכניות שהפיקו בחאן הירושלמי ובתיאטרון ירושלים, עם מוסיקאים כפנינה זלצמן ושחקנים כחנה מרון, אורנה פורת ואחרים, זכו לפופולריות רבה. לקראת פורים הם הכינו תוכנית על משקל "שלושה בסירה אחת", שבה התבקשו המשתתפים להציע מוסיקה לסרטים מפורסמים. עדה היקית שמרה על פני פוקר כשפנינה זלצמן הציעה ל"מעיין הבתולים" של אינגמר ברגמן את "הפתיחה הטרגית" של ברהמס.

ריקה בר-סלע, עורכת בקול המוסיקה, נזכרת כיצד היתה עדה קשורה רגשית לדמויות של המלחינים האהובים עליה, עד כדי כעס בדיעבד על עוול שנעשה להם בחייהם. עם זאת, היא מעולם לא הבליטה את עצמה בתוכניותיה. את הקריינים לימדה קריינות אמנותית מהי, מה להדגיש ומה להבליע, וגם "את חשיבותו של השקט". אין פלא, כי את הקדמתה לספרה "הליד הגרמני מהיידן עד הינדמית" - ספר שלישי בסדרתה "מלים לצלילים" - היא בחרה לסיים בשיר של פרידריך ריקרט: "השירים אינם אלא קול-ענות השקט".

אחרי פרישתה מהרדיו היא התחברה מחדש עם משורר, שכדבריה עמד מאז ומתמיד במרכז חייה: ריינר מריה רילקה. בשני הכרכים עליו, שהוציאה בהוצאת "כרמל" הירושלמית, היא הציגה עצמה כאחת מאלה "שהתוודעו אל יצירת רילקה בד בבד עם ההתוודעות אל מכתביו, וכך נעשו נופי הכרך של פאריס, גיאיות ההרים של רונדה וכרמיו ובוסתניו של הוואליז ממשיים יותר מן החצר שמאחורי ביתם". בספרה "אלגיות דואינו: הסונטים אל אורפאוס" הסבירה כי "תוך כדי ניסיון מרבי לשמור על המוסיקליות של המקור, העדפתי זרימה מקצבית חופשית על המלאכותיות הבלתי נמנעת, שההקפדה הנאמנה ככל האפשר על המשקל המקורי מטילה על הנוסח המתורגם".

ב-1994 היא זכתה בפרס גתה על הנחלת הספרות הגרמנית בארץ. בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות" ב"הארץ", מכנה אותה "מפיצת תרבות אדירה" וחושב שהיתה מקבלת את פרס ישראל אילו היו לה מרפקים.

מנהל ברגש

יוסף (יושקה) גבעול, איש ציבור, 1920-2011

"החיים בעבור יושקה התחילו ב-1939, כשעלה ארצה", אומר חברו, אלוף (בדימוס) שלמה גזית. כנער ציוני בתנועת "הבונים" בעיר קרוי שבטרנסילבניה (רומניה), הוא עלה באונייה "קולורדו", חמק מעיני הבריטים בחוף נהריה ואחרי שישב ב"שער הנגב", עבר עם "הגרעין הטרנסילבני" לאפיקים ומשם לחצר כנרת, בהמתנה לעלייה על הקרקע. בעבודתו בסביבה הזדמן לדגניה א', שם נקשרה נפשו לא רק במקום אלא באחת מבנותיו, נירה בן יעקב ז"ל, מאצולת עמק הירדן, שתהיה לאשתו ואם בנותיו גילה ואראלה.

בתש"ח לחם יושקה בגשר, ואחרי המלחמה עלה לקרקע במעגן. אלא שב-1951, בפילוג שחל בתנועה הקיבוצית, הוא עזב עם כ-50 מחברי הקיבוץ לבית אורן, שם היה מרכז המשק. ב-1959 הוא נשלח לבודפשט במסגרת "נתיב", וסייע ליהודי הונגריה ורומניה לעלות ארצה בלי ידיעת הרשויות. עם חזרתו ב-1961 היה שותף לצוות ההקמה של ערד, ממונה על הפיתוח התעשייתי והכלכלי של האזור. כ-20 שנה הוא ניהל את חטיבת הקרמיקה של "כור" על מפעליה - חרסה, חסין אש, לפיד ונעמן. יובל דניאלי, בנה של צופיה, חברתו לחיים של יושקה, שגדל אצלו כבן, שאל אותו מה הוא מבין בניהול. "שום דבר", השיב, "אבל אני לומד, מנסה להבין ואז לשפר".

אלא שכוחו היה בגישתו לאדם. שר האוצר לשעבר, בייגה שוחט, חברו מימי בראשית בערד, אומר כי "כל פועל נחשב בעיניו כאיש חשוב". כל אדם שנקרה בדרכו, היה חוקר על מוצאו ומשפחתו, ובדרך כלל גם היה מגלה היכרות כלשהי. צבי זיו, לשעבר מנכ"ל בנק הפועלים, ששמע ממנו אנקדוטות לרוב, אומר כי "למדנו ממנו שגם בניהול ובעסקים, קודם כל צריך להיות בן אדם".

בפעילותו הציבורית היה חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו (ממנה קיבל תואר יקיר העיר), יו"ר אגף התברואה ואגף התחבורה, ונציג השכונות בעירייה. כיו"ר איגוד ערים דן לפסולת מוצקה הוא נענה ליוזמתו של ד"ר מרטין וייל, מנכ"ל קרן ברכה, להפוך את אתר האשפה בחירייה לפארק. הוא נסע עם עמוס רבין, מנכ"ל איגוד התעשייה, לחפש מקומות חלופיים להטמנת האשפה. בסיירם בעמק האהוב עליו, הרצינו פניו כשאמר לבן לווייתו: "ראה ידידי הצעיר, אני לא אתן ללכלך את עמק הירדן עם האשפה של גוש דן, הבנת?"

ישראל בן יעקב מדגניה א' אומר, כי יושקה התגאה תמיד במקצוע שהיה רשום בתעודת הזהות שלו: פלאח. רמי עזרוני, חברו מימי מעגן ובית אורן, אומר כי כיבד את השכנים הערבים, ואלה החזירו לו כבוד, בכנותם אותו חוואג'ה יוסף. הוא ביקש להיקבר בדגניה א', ליד אשתו נירה ז"ל.



עדה ברודסקי


יוסף (יושקה) גבעול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו