בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתר חדש לעלייה לרגל: האנדרטה לחללי השריפה

עם המטיילים בחג

תגובות

לרגע חשבתי שהכל בדמיוני. הרי לא ייתכן שאחרי חורף שלם - דצמבר וינואר, פברואר, מרץ וגם אפריל, ימי גשם ולילות סופה, עדיין עומד כאן ריח השריפה באוויר. אבל הריח הרע עלה שוב באפי, מזכיר נשכחות, נוכח הגזעים החרוכים והעצים שמתו זקופים, חורבות הבתים, האדמה שנותרה אפורה כשהיתה, גם כשמצע של פרחי אביב, צהובים וסגלגלים, כבר אופף אותה, פה ושם.

כמעט חצי שנה חלפה מאז הימים שסבבתי כאן בארץ האש, בין הקירות הבוערים, הבתים העשנים, תושביהם המבוהלים, הכפרים המפונים, היער האדום ויורקי המים משמים. כמעט חצי שנה חלפה מאז האש בכרמל, השריפה הגדולה בשוויצריה הקטנה, ואתמול חזרתי, יחד עם "המוני בית ישראל", כמו שאומרים, לטיול חג. ראיתי מאז לחרדתי אסון טבע בסדר גודל אחר לגמרי, ביפאן, אבל יער שבער כמעט שבוע, עם 44 הרוגים ו-17 אלף מפונים, גם הוא זיכרון חזק.

מזדה למזדה, פגוש לפגוש, משפחה למשפחה, השתרכה שיירת מטיילי החג צפונה. חיים, רינה ודוד תזמנו 40 דקות לבית ינאי בגלגל"צ. לאן הם נוסעים כולם? עוד מעט ונגלה: להצטלם עם הילדים על רקע האנדרטה המאולתרת לזכר אוטובוס הסוהרים. איקאה מימין, גם היא נשרפה מאז.

בצומת זיכרון כבר ערוכים לדבר הגדול הבא בארץ הפסטיבלים: "כל הסחורה ליום העצמאות, כולל ספריי שלג ונוצצים זוהרים". העם הזה צוהל, כמו שאיבחן פעם בדייקנות בנימין בן אליעזר - וג'וש כהן לא בבית. הגרפיקאי החביב הזה הבריח אותנו אז במכוניתו לכפרו הבוער, עין הוד, כשעוד היה אסור להיכנס אליו והדריך אותנו במשעולי האש. ביתו המעוצב שבעמק מוגף, פועלים ערבים בונים מסביבו עוד ועוד וילות חדשות.

שוב אסור להיכנס לעין הוד במכונית, אבל הפעם בגלל ריבוי המטיילים. במגרש בו נחו אז הכבאים היוונים ממלאכתם חנו אתמול אין ספור מכוניות הישראלים שבאו לכפר האמנים שהיה פעם כפר איכרים. יותר דתיים מהממוצע במשק, יחד עם ישראלים ותיקים, עולים מרוסיה ותיירים מצרפת, סבבו משועממים קמעה בסמטאות הכפר, בין הפעלה יצירתית לילדים, סדנת ג'אגלינג, סדנת חרבות ומצה-פיצה במזנון. אפילו הופעת להקת "ישראלים/פעולה/סקס" בכיכר הכפר הותירה כמה כסאות פלסטיק לבנים ריקים.

הלכתי אל הבתים שבערו. מביתה של הפסלת ולנטינה לזר לא נותר אז דבר - ולא נוסף דבר מאז. מגרש פיח אפור, הבית היה למישור, ופסלי הנשים השמנות והעירומות סביבו, כמה כלניות מאדימות עכשיו בשיפוליו, מפיחות תקווה. גם בית האבן הפלסטיני של משפחת פייגין נותר כשהיה: חורבה מפויחת, עכשיו רק מוקפת גדר. כשהייתי כאן אז עוד בער הבית, כמותו גם בער בית משפחת קיינר הסמוך, דבר לא שוקם בו מאז. תושבי הבתים עזבו לעתלית. "הנה שמאי", מצביע מישהו לעברי, לנוכח הפנקס שבידי, בדיוק כמו אז.

זוג הולנדי שמתנדב בימין אורד מחפש מקום לגור בו בכפר, על פתק באנגלית בצרכנייה. שני ילדים ערבים מצטלמים בידי אביהם על רקע הפסל של עגל הזהב. תערוכה בכפר: "הוד מוצל מאש, חימר, אבן, עץ ואש", של יעל טאוב, עם שלט הסבר רב פאתוס על ה"תופת" וה"נחמה", ה"נס" ו"עיבוד האבל", "שמחה" ו"הודיה", והפסלים ש"הודם לא כלה" בעקבות השריפה, אבל הדלת של הסטודיו שניזוק ושופץ, נעולה.

בחצר, מסביב לעץ שאוכל, מציג סגן הקב"ט של המועצה, מאיר בן סירא, את תצלומיו: "מעבר לגדר", נרקיסים וכלניות באביב שאחרי השריפה. בן סירא מספר שהוא הוא שצילם את הקצינה אהובה תומר לפני מותה. בטח ראיתם את התמונה. "החיים יותר חזקים מהכל. אנשים שנפגעו נלחמים בביטוח, במדינה, אבל הרוב כאן חזרו לשגרה", מספר הקב"ט-הצלם. חברו, האמן נדב בלוך, מספר על יוזמה חדשה: נת"ב, נוטעים תקווה בכרמל, תנועה להשבת הבוסתנים להר השרוף במקום האורנים שאוכלו, בה שותפים עין הוד, ניר עציון וימין אורד. ולמה לא עין חוד, כפר הפליטים שבמרומי ההר, שאבות אבותיו נטעו כאן את הבוסתנים של פעם? "בתוכנית גם נרחיב את זה".

הסועדים הרבים חזרו לצבוא על מסעדת "הבית" בעין חוד, הכפר שפונה מיושביו אז, ואנחנו שמנו פעמינו לבית אורן. פקק בדרך העולה: האנדרטה המאולתרת לחללי האוטובוס. בעוד הוויכוח הציבורי הכי חם שסב כאן באחרונה היה על אודות עיטורי הגבורה לשוטרים, כן או לא, ועל עיצובה של אנדרטת הקבע, עם שרידי האוטובוס או בלעדיהם, הפך גל הנרות והעצים החרוכים למקום חדש לעלייה לרגל. אתמול בקושי היה אפשר לתפוס מקום להצטלם בו על רקע עץ מפויח עם דגל הלאום. בקרוב, תצלומי חתן-כלה. מנתיבות באו ומקריית שמונה, מימה ומקדמה, כולם אל המקום הקדוש הזה.

"איזו צמרמורת יש לי", שחה אם לבתה. הו, כמה שהעם הזה אוהב אנדרטאות מוות. בכל משפחה יש כמובן מומחה, יודע-דבר, שמרצה על ה"מחדל" שקרה כאן: "הם אמרו לאוטובוס להמשיך לנסוע. למה לא עצרו שנייה? למה לא הרימו טלפון לפני שנכנסו לאש?", חצי שנה אחרי. גם כולם כאן מכירים את כולם: "אחד מהם היה מהמשפחה של ניבה". מעורבים אזרחית ואכפתיים מאין כמותם, לחלקם יש גם סרט צהוב על מראת המזדה הכסופה, לכבוד גלעד שליט. נוסעי האוטובוס של "מימי טורס" יורדים גם הם לתצלום-סובניר.

צפירות אלימות של נהגים נחפזים מחרידות את השקט. "אוי, הרייבאן שלי נפלו", זועקת צעירה במורד ההר, "אמאל'ה, אני מפחדת. איך אני ארד מכאן". השמיים מתקדרים והעצים כאן שחורים. שורת הבתים השרופים, ערופי הגגות, נותרו בשיממונם בבית אורן, רק קומץ בתים שופצו מאז בצבעי קרם ובצדם שכונות הקרווילות החדשה של מפוני הקבוץ ברחוב החוחית.

כאן היינו בלילה שאחרי השריפה, יושבים בחוץ על רהיטים שהוצאו מהבתים הבוערים לאור נרות, יחד עם קבוצה מצעירי המשק, שבדיוק עשו על האש, מול אין ספור המדורות שלא שככו אז עדיין בעמק ועל ההר. היה זה לילה בלתי נשכח. עכשיו אני פוגש את גיא, שישב אז אתנו, שאומר לנו עכשיו שכל הרכוש האבוד זה "מכתוב"; שהשריפה עשתה רק טוב לקיבוץ, טרפה הכל מחדש; שחברות הביטוח באו לסייד את הבתים לפני בוא השמאים כדי למזער את מראה הנזק; שחלק מהרכוש שנלקח לניקוי לא שב; שכל משפחה קיבלה כבר מאות אלפי שקלים - אבל הוא לא היה ב"לופ הזה" כי ביתו לא נפגע. אבל עכשיו ממהר גיא להביא את הילד מהגן. סוף טיול.



מצטלמים על רקע האנדרטה המאולתרת, אתמול


ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים בכרמל בזמן השריפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו