בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כוכבים אדומים

בימאי הקולנוע הצרפתי ז'אן לוק גודאר הכריז אמנם ש"הקולנוע אינו יכול לתאר מהפכה מפני שהוא האמנות של השקר", אבל הוליווד לא הוטרדה כל כך מההכרזה הזאת. היא נמשכה שוב ושוב לסיפורי מהפכות, שסיפקו לה חומר הרפתקני ורומנטי מצוין. המהפכה בקולנוע

תגובות

מה עבר בראשם של קברניטי חברת פוקס המאה העשרים, כשהחליטו בסוף שנות ה-60 להפיק סרט על צ'ה גווארה? התשובה האפשרית היחידה לשאלה הזאת היא שקברניטי החברה, שהיתה שרויה אז באחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדותיה, הביטו סביבם, ראו את הפוסטרים הרבים והחולצות שדיוקנו של גווארה הופיע עליהם, ואמרו לעצמם: בואו נעשה סרט על האיש הזה שהצעירים אוהבים כל כך. ארצות הברית היתה אז בשיאו של גל המחאה שפרץ בקמפוסים האמריקאיים נגד מלחמת וייטנאם; הצעירים אימצו לעצמם קולנוע אמריקאי חדש בעקבות יציאתם לאקרנים ב-1967 של "בוני וקלייד" (בבימוי ארתור פן) ו"הבוגר" (בבימוי מייק ניקולס). הוליווד, כדרכה, ביקשה לנצל את התמורות החברתיות והתרבותיות האלה. הם סברו בוודאי שאם יעשו סרט על צ'ה גווארה, ינהרו אליו בהמוניהם הסטודנטים מכל רחבי אמריקה.

השחקן המצרי עומר שריף נראה הכוכב המתאים ביותר לגילומו של צ'ה גווארה. ראשית, מפני שאינו אמריקאי; שנית, כי הוא נראה טוב עם שפם; ושלישית, כי שריף כשחקן כבר היה מעורב במהפכה קודמת, בסרט שזכה להצלחה גדולה. הוא הרי גילם את יורי ז'יוואגו בגירסתו של הבימאי הבריטי דייוויד לין ל"ד"ר ז'יוואגו", על פי ספרו של בוריס פסטרנק. שם הוא היה מעורב באיזו מהפכה אחרת, שאמנם התרחשה במקום אחר ובזמן אחר, אבל מהפכה בעיניה של הוליווד היא מהפכה.

ומי יגלם את פידל קסטרו, לא דמות אהודה במיוחד על הממסד האמריקאי? השחקן המתאים ביותר היה השחקן ג'ק פאלאנס, בעל הפנים החרוצות והעיניים הצרות, שגילם ברוב סרטיו את דמויותיהם של נבלים ראוותניים. ומי יביים את הסרט? ריצ'רד פליישר, בימאי לכל עת, שסרטיו האחרונים היו "המסע הפנטסטי", סרט מדע בדיוני משעשע על צוללת שמוקטנת לממדים מיקרוסקופיים ומוחדרת לגופו של אדם בניסיון להציל אותו; את המחזמר "ד"ר דוליטל", בכיכובו של רקס הריסון, שהופק בתקציב ענק ונכשל כישלון חרוץ; ואת "החונק מבוסטון", שבו טוני קרטיס עם אף תותב גילם את דמותו של הרוצח הסדרתי אלברט דסאלבו.

חברת פוקס המאה העשרים החליטה אפילו לקרוא לסרט "צ'ה!" - כך, עם סימן קריאה בסוף - כדי למשוך את ההמונים (אולי הושפעו המפיקים מסימן הקריאה בסוף שמה של הגירסה הקולנועית ללהיט המוסיקלי "הלו דולי!", שהופקה באותו זמן בכיכובה של ברברה סטרייסנד). האם מישהו הופתע מכך שהסרט - שיצא לאקרנים ב-1969 ותיאר את חייו של צ'ה מאז הגיע לקובה ב-1956 ועד הירצחו בבוליביה ב-1967 - נקטל ונכשל? הביקורת לעגה לתוצאה, שהיתה חפה מכל מחשבה היסטורית או פוליטית בעלת תוקף. צעירי אמריקה, שמפיקי הסרט כה קיוו שינהרו לראות סרט שעוסק בגיבור שלהם, נהרו במקום זאת ל"אדם בעקבות גורלו", סרטם של דניס הופר ופיטר פונדה, שאף הוא יצא לאקרנים באותה שנה.

סרטו של פליישר לא היה המופע היחיד של צ'ה גווארה המהפכן כגיבור תרבות, על הבד. ב-2004 ביים הבימאי הברזילאי וולטר סאלס את "דרום אמריקה באופנוע", שהתבסס על ספרו של גווארה ותיאר את ימי צעירותו (השחקן המקסיקאי גאל גרסיה בארנל, ששנתיים קודם לכן כבר גילם את דמותו בסרט טלוויזיה על קסטרו).

ב-2008 יצר הבימאי האמריקאי סטיוון סודרברג אפוס קולנועי בשני חלקים שתיאר את קורותיו של גווארה בכיכובו של בניסיו דל טורו, יליד פורטו ריקו. גירסה מדומה של צ'ה גווארה הופיעה גם במחזמר "אוויטה", שבו דמותו היתה גם "המספר"; הגירסה הקולנועית של המחזמר הגיעה אל הבד ב-2006 בבימויו של אלן פרקר הבריטי, בכיכובם של מדונה כאוויטה פרון ואנטוניו בנדראס הספרדי כגווארה.

מהפכן בתפקיד עצמו

המקרה של "צ'ה!" הוא דוגמה קיצונית למה שעלול לקרות כאשר הוליווד מממשת את המשיכה שהיתה לה תמיד למהפכות ולמהפכנים. המשיכה הזאת מובנת. לא היסוד האידיאולוגי והפוליטי עניין את יוצרי הסרטים, אלא היותה של מהפכה חומר דרמטי מצוין, הרפתקני ורומנטי, המייצר מציאות מוגבהת מבחינה דרמטית, שמונעת בכוח קונפליקטים חדים ומעוררי הזדהות של הצופים. לפחות למשך זמן הצפייה בסרטים האלה, אפשר לטעון את הצופים בלהט סוחף אך לא מחייב מדי.

אולי בגלל קירבתה למרכז אמריקה ולדרומה, מהפכות שאירעו באותם אזורים הסעירו את דמיונה של הוליווד. מעניין במיוחד המקרה של המהפכן המקסיקאי הידוע בכינויו פאנצ'ו וילה, שכבר ב-1914 הופק עליו הסרט "חיי הגנרל וילה", שבו פאנצ'ו וילה הופיע בתפקיד עצמו (הסרט, שכל עותקיו אבדו, כלל כנראה סצינות מבוימות וגם קטעי ארכיון). וילה גילם את עצמו גם בסרטים נוספים שהופקו בתקופת הראינוע, והיה לגיבור קולנועי ב-1934, 11 שנים לאחר שנרצח, בסרט "ויווה וילה!" שזכה להצלחה גדולה ואף היה מועמד לאוסקר (אולי מכאן נבעה ההחלטה להוסיף את סימן הקריאה לשם סרטו של פליישר).

בתקופה בה פאנצ'ו וילה פעל בצפון מקסיקו, אמיליאנו זאפאטה פעל בדרומה. בתחילת שנות ה-50 החליטו הבימאי איליה קאזאן והסופר ג'ון סטיינבק להביא את סיפורו של זאפאטה אל בד הקולנוע. היתה זו החלטה נועזת; באותה תקופה הוליווד שקעה בציד המכשפות של הסנטור ג'וזף מקארתי, וכל מוצר שהדיף ריח של מהפכנות עורר את חשדה של ועדת הסנאט לחקר פעילויות אנטי אמריקאיות. ומה עוד, שקאזאן עצמו נקרא להעיד בפני אותה ועדה ואף אהיה אחד מאלה שנכנעו לדרישותיה וכדי להציל את הקריירה שלו מסר שמות של עמיתים שהיו קשורים לשמאל האמריקאי.

הסרט "ויווה זאפאטה!" - הנה שוב אותו סימן קריאה - יצא לאקרנים ב-1952, וזכה אמנם לביקורות טובות, אך היו שראו בו ניסיון של קאזאן לכפר על בגידתו בחבריו. סרטם של קאזאן וסטיינבק הוא ללא ספק אחד הסרטים האמריקאיים הטובים ביותר שחוקרים את דמותו של מהפכן. מרלון ברנדו, שהיה לכוכב שנה קודם לכן בעקבות הופעתו בגירסתו של קאזאן למחזהו של טנסי ויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה", גילם את התפקיד הראשי בסרט. הנושא המרכזי של "ויווה זאפאטה!" היה העימות הבלתי נמנע בין מחויבות אידיאולוגית לפשרה מעשית. אנתוני קווין, מקסיקאי במוצאו, גילם את דמותו של יופמיו זאפאטה, אחיו של אמיליאנו, שהופך ליריבו, וזכה באוסקר משנה ראשון על הופעתו בסרט.

נועזת ומפתיעה אף יותר היתה החלטתו של השחקן, המפיק והבימאי וורן בייטי. הוא הביא אל הקולנוע האמריקאי, ועוד בתקציב גדול, את סיפורו של ג'ון ריד, מחבר הספר "עשרת הימים שזעזעו את העולם" (תרגום: אברהם יבין, הוצאת הקיבוץ המאוחד) על מהפכת אוקטובר 1917. המלחמה הקרה היתה בשיאה בזמן הפקת הסרט, והוא יצא לאקרנים ב-1981, בשנה שבה רונלד רייגן נבחר לנשיא ארצות הברית.

הסרט, "אדומים", השתמש בסיפורו של ריד, שבייטי עצמו גילם, כבסיס לתיעוד תולדותיו של השמאל האמריקאי כולו. התוצאה היתה נבונה וסוחפת כאחד. היא זכתה לביקורות מצוינות ול-12 מועמדויות לאוסקר. עם זאת, פרס הסרט הטוב ביותר נמנע מ"אדומים" והוענק במקום זאת לסרט "בטוח" הרבה יותר: "מרכבות האש" של הבימאי הבריטי יו הדסון. בייטי נאלץ להסתפק בפרס הבימאי הטוב ביותר.

והרי התחזית למאי

הסרטים המעניינים והגדולים ביותר שעסקו במהפכה הבולשביקית הופקו בברית המועצות עצמה. בראשם "אוניית הקרב פוטיומקין" מ-1925 ו"אוקטובר" מ-1928, שניהם בבימויו של סרגיי אייזנשטיין. יש הבדל חשוב בין סרטיו של אייזנשטיין וסרטיהם של בימאים סובייטים מוקדמים אחרים, כמו וסוולוד פודובקין ודז'יגה ורטוב, לסרטים ממקורות אחרים שעסקו בהוויה מהפכנית: הבימאים האלה ביקשו לייצג את המהות המהפכנית שתוארה בסרטיהם בעזרת קולנוע מהפכני, שביקש ליצור מהפכה בתפישת המציאות ואפשרויות הייצוג שלה על בד הקולנוע.

אין זה מקרה שבימאי הקולנוע הצרפתי ז'אן לוק גודאר, בתקופתו המאואיסטית בתחילת שנות ה-70, בחר בדז'יגה ורטוב כדגם המייצג שלו, ועל כמה מסרטיו מאותן שנים חתם בשם "קבוצת דז'יגה ורטוב". עם זאת, גודאר היה ספקן לגבי יכולתו של הקולנוע לייצג הוויה מהפכנית. עוד קודם לכן הכריז ש"הקולנוע אינו יכול לתאר מהפכה מפני שהוא האמנות של השקר". אבל לסרטיו של גודאר היתה לעתים קרובות היכולת לשים את האצבע על הרגע ההיסטורי שבו הופקו. אין סרט שעשה זאת בצורה ישירה יותר מאשר "הסינית", סיפורו של תא מחתרתי של צעירים בפאריס, שהופק ב-1967, כמה חודשים לפני מאי 1968.

אחד היוצרים הצעירים החשובים ביותר שפעלו במקביל לז'אן לוק גודאר היה הבימאי האיטלקי ברנרדו ברטולוצ'י, שב-1964 ביים את "לפני המהפכה", סרטו העלילתי הארוך השני. זו היתה מלודרמה מרתקת ששילבה בין פאתוס לאירוניה כדי לתאר את צמיחתו של מהפכן צעיר מתוך הבורגנות האמידה של איטליה. ב-2003, בסרטו האחרון לפי שעה, "החולמים", בחר ברטולוצ'י לחזור אל אירועי מאי 68' בצרפת, מתוך נוסטלגיה רומנטית ונועזת לכאורה. הסרט, שאף שיחזר בתוכו סצינות מסרטיו המוקדמים של גודאר, היה אכזבה מצערת.

שתי המהפכות שהניבו יותר סרטים מכל מהפכה אחרת, היו המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית. אין פלא: שתי המהפכות סיפקו חומר אין-סופי לסרטי הרפתקאות ומלודרמות רומנטיות. המהפכה האמריקאית שימשה בסיס לכמה סרטים טובים מאוד (כמו "תופים לאורך המוהוק" של ג'ון פורד מ-1939, בכיכובם של הנרי פונדה וקלודט קולבר כזוג נשוי שעושה את דרכו לחוותו בצפון ניו יורק בזמן המהפכה ומלחמות האינדיאנים) וסרטים טובים פחות, כמו "הפטריוט" של רונלד אמריך מ-2000.

אחד הכישלונות הקופתיים הנודעים ביותר בתולדות הקולנוע היה זה של הסרט "מהפכה" מ-1985, שביים יו הדסון. "הפטריוט" הציג את סיפורו של חוואי פציפיסט שגילם מל גיבסון, שנקלע למהפכה בניגוד לאמונותיו, כאשר בנו נרצח על ידי קצין בריטי סדיסטי.

עוגות טריות

המהפכה הצרפתית סיפקה רקע למגוון רחב עוד יותר של סרטים מסוגים שונים. "סיפורן של שתי ערים", הרומן של צ'רלס דיקנס, שמציג את סיפורו של עורך דין אנגלי עני המגן על פליט מצרפת המואשם בריגול ומתאהב בארוסה שלו, זכה לעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים רבים. הטוב שבהם הוא זה שג'ק קונוויי ביים ב-1935, בחסותה של חברת אם-ג'י-אם, שהעניקה להפקה את הטיפול האלגנטי המקובל שלה. הבימאי הפולני אנדז'יי ויידה השתמש ב-1983 בסיפור העימות האישי והאידיאולוגי בין דנטון, בגילומו של ז'ראר דפרדייה, לרובספייר, בגילומו של השחקן הפולני וויצק פז'וניאק, ליצירת אלגוריה פוליטית על שליטה, כוח והשחתה, שנמשלה היה רלבנטי לפולין באותם ימים.

אלגוריה סוחפת ומרגשת אף יותר היתה "לה מארסייז", סרטו של הבימאי הצרפתי ז'אן רנואר מ-1938, שתיעד את סיפורה של המהפכה הצרפתית כמו בסדרה של יומני סרטים. הם הציגו את המהפכה מזוויות שונות: זו של אזרחי מארסיי, זו של המלך לואי ה-16 ועוד. לכל היתה ברורה העובדה שסרטו של רנואר הוא אלגוריה על "החזית העממית", שעלתה לשלטון בצרפת באותה תקופה ורנואר היה תומך נלהב בה.

מארי-אנטואנט, אחת הדמויות מושכות הלב ביותר בסיפורה של המהפכה הצרפתית, זכתה כמובן לייצוגים רבים על בד הקולנוע (המוקדם שבהם היה ב-1904), והיא תוארה בסרטים כדמות רומנטית וטרגית. בגירסה הנודעת ביותר של סיפורה, מ-1938, שהופקה שוב בחסותה המפוארת של אם-ג'י-אם, גילמה נורמה שירר את דמותה. טיירון פאור גילם את מאהבה, ג'ון בארימור את לואי ה-15 ורוברט מורלי את לואי ה-16. גירסה רדיקלית יותר של הסיפור, ומוצלחת בחלקה בלבד, ביימה סופיה קופולה ב-2006, בכיכובה של קירסטן דאנט כמלכה שהעדיפה עוגות על לחם.

ב-1970 ביים באד יורקין את הפארסה "התחילו את המהפכה בלעדי", שהתרחשה על רקע המהפכה הצרפתית והציגה את סיפורם של שני צמדי תאומים זהים שהופרדו בינקותם. צמד אחד גדל בקרב האריסטוקרטיה, והשני בבית איכרים עני. הם נתקלים זה בזה בחצרו של המלך לואי ה-16 ערב פרוץ המהפכה. ג'ין ויילדר ודונלד סאתרלנד גילמו את התפקידים הכפולים ואף שהתוצאה לא זכתה להצלחה, היו בה סצינות משעשעות למדי.

שניים מטובי הסרטים על מהפכות אמיתיות ויזומות ביים הבימאי האיטלקי ג'ילו פונטקורבו. הנודע בין השניים הוא "הקרב על אלג'יר" מ-1966, שבסגנון תיעודי לכאורה תיאר את המהפכה האלג'יראית גם מהזווית האלג'יראית וגם מהצד הצרפתי. נודע פחות ממנו, אך מרשים לא פחות, הוא "קיימאדה" מ-1989, שמתרחש במאה ה-19, ובו מרלון ברנדו מופיע באחד מתפקידיו המאוחרים הטובים ביותר. הוא מגלם סוכן מטעם הממשלה הבריטית שמגיע לאחד האיים הקאריביים, הנשלט על ידי פורטוגל, כדי לעורר שם מרד עבדים שיביא תועלת כלכלית לסחר הסוכר של בריטניה. פעילותו מצליחה, הפורטוגלים מגורשים מהאי, אך עשר שנים לאחר מכן נאלץ אותו סוכן לחזור לאי כדי להתמודד עם מנהיג המהפכה שהוא עצמו ברא. גם זה משל פוליטי, אחד המעמיקים והחריפים שהקולנוע הציג.

ב-1970 יצר הבימאי האמריקאי פול ויליאמס סרט דל תקציב ושמו "המהפכן", שהתבסס על ספר מאת הנס קונינגסברגר. הספר תיאר את תהליך התהוותו של מהפכן צעיר, שנעשה רדיקלי ואלים יותר ויותר. הניסיון היה ליצור אלגוריה פוליטית כמעט מופשטת (הגיבור נודע אך ורק באות A והוא סטודנט באוניברסיטה הממוקמת "אי שם בעולם החופשי"). ברור היה שהכוונה היא לדון במהפכן האמריקאי הצעיר בתקופה שהסרט הופק. התוצאה לא היתה צלולה דיה מבחינה אידיאולוגית, ולמרות הופעתו של ג'ון וייט, שהפך לכוכב ב-1969 בעקבות הופעתו ב"קאובוי של חצות" של ג'ון סלזינג'ר, היא לא הצליחה; עם זאת מעניין יהיה לצפות בה מחדש.

לו נתבקשתי לבחור בדימוי קולנועי אחד המסמל את המהפכה בקולנוע, הייתי בוחר בדימוי המסיים את "נקודת זבריסקי", סרטו של הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני, שצולם בארצות הברית ועסק במהפכת הסטודנטים שהתרחשה באותן שנים. בסופו של אותו סרט מסעיר, שנקטל אז על ידי הביקורת ונכשל בקופות, עוזבת הגיבורה, דאריה, את ביתו המבודד במדבר של המאהב הקפיטליסטי האמיד שלה. מרחוק היא רואה, הוזה, את הבית מתפוצץ בהילוך אטי, על כל מכשירי החשמל והרהיטים הנמצאים בתוכו. אנטוניוני חוזר על הדימוי הזה פעם אחר פעם עד שהוא הופך לדימוי מופשט, מפואר, מלהיב ומאיים. זה דימוי של מהפכה בהתהוותה, גם אם גודאר לא האמין שהקולנוע מסוגל לייצג שכמותה.



'הסינית'. אצבע על הרגע ההיסטורי


'ויווה זאפאטה!'. נוסטלגיה נועזת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו