בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לבנו יצא לפאריס. היינו צופים מעונים

ראובן מירן, שהשתתף במהפכת הסטודנטים בצרפת במאי 1968, משוחח עם חיים הנגבי, ממייסדי ארגון השמאל הסוציאליסטי "מצפן", על שתי המהפכות שלא הצליחו להגשים את כל מטרותיהן. וגם על שותפות גורל וקנאה, סולידריות וסיסמאות, ואקטיביסט אחד משותף: "דני האדום"

תגובות

"מהפכה היא כמו שריפה ביער - תחילה היא שורפת כל מה שעומד בדרכה ורק לאחר מכן מתחילה לבנות עולם חדש", אמר האקטיביסט הרדיקלי האפריקאי-אמריקאי מלקולם איקס. ההגדרה הזאת תואמת את הרוח שאפיינה את מהפכת הסטודנטים במאי 1968 בצרפת, שהיו לי הכבוד והמזל ליטול בה חלק מתוך הזדהות נלהבת עם רוחה, מניעיה ודרישותיה.

סן-ז'וסט, המהפכן הצרפתי שהוצא להורג והוא בן 27, אמר ש"מולדת היא לא אדמה אלא קהילה של רגשות חיוביים, של חיבה הדדית", חיבה ואהדה שרוחשים זה לזה אנשים שמוכנים להיאבק למען חירות זולתם, כלומר חברה שקיימת בה סולידריות אנושית ורגש של שותפות אידיאית לנוכח עוולות, שיעבוד ואי-צדק. תחושת שותפות זו חוצה גבולות של לאום, מדינה ואפילו אידיאולוגיה, ומחברת בין אנשים שלכאורה אינם ניתנים לחיבור.

כמעט 43 שנה לאחר מכן, כששוחחתי בתל-אביב עם חיים הנגבי, חבר הקבוצה שייסדה ב-1962 את ארגון "מצפן", חשתי תחושה דומה. "היינו ארגון קטן עם חלומות גדולים", אומר הנגבי. אף שרעיונותיו חפפו במידה רבה את אלה שהפעימו והניעו את מהפכת הסטודנטים בצרפת, לא הצליח הארגון הזה להוליד את המהפכה - ולו המחשבתית - שייחל לה בישראל. לעומת זאת, מהפכת מאי 1968, שהתחוללה למעשה עד סוף יוני ולא היה לה אח ורע בצרפת מאז מהפכת 1848 והקומונה הפאריסאית ב-1871, הבעירה את הארץ כולה.

הקש ששבר את גב הגמל היה החלטת הממשלה הצרפתית להגביל את מספרם של הסטודנטים למדעי החברה והרוח במקום ליצור בשבילם מקומות עבודה. הממשלה טענה שממילא קיימת במקצועות אלה אבטלה, ואין טעם לייצר דורות נוספים של מובטלים. השביתה הכללית, שאיחדה את כל איגודי העובדים בצרפת, לא נועדה להשיג העלאות שכר, אלא שיתוף: בניהול המפעלים, האוניברסיטאות, מוסדות התרבות, החברות הכלכליות והרשויות הממלכתיות. החומות הפוליטיות נסדקו והתמוטטו.

גולואז בשרשרת

הנגבי, 76, חבר הקבוצה המייסדת של הארגון הסוציאליסטי בישראל "מצפן", היה עיתונאי ב"העולם הזה" וב"מוניטין", ובמשך שנים רבות בעל טור ב"מעריב". פגשתי אותו כמה פעמים במערכת של יומון כלכלי שבו עבדתי מיד אחרי השחרור ככתב שטח לעניינים פליליים. אני זוכר אותו מעשן גולואז בשרשרת, לובש ז'קט עור שחור שתאם להפליא את צבע שערו החלק ואת עיניו הכהות היוקדות. עשרות שנים חלפו מאז, ועכשיו, במארס 2011, אנחנו נפגשים בבית הקפה הקבוע שלו, "מרילין מונרו" ברמת אביב. אני מוסר לו שי אישי צנוע, הספר "על ההשתעבדות מרצון" שכתב בחור צרפתי בן 18 בשם אטיין דה לה בואסי לפני קרוב ל-500 שנה, ושאותו תרגמתי. הוא מודה לי ופותח אותו.

דקתיים או שלוש חולפות והוא מרים את ראשו, ודרך המשקפיים הגדולים והכהים הוא מביט בי ומחייך את החיוך הקצת-שמח קצת-עצוב שלו. "תראה מה זה", הוא נפעם, "זה כאילו נכתב היום!" ומתחיל לקרוא בקולו הצרוד מסיגריות: "למען האמת אין כל תועלת בכך שנשאל את עצמנו אם החירות היא טבעית, שכן אי אפשר לשעבד אדם כלשהו מבלי לגרום לו עוול: אין בכל העולם כולו דבר המנוגד יותר לטבע - שהוא כולו תבונה - מאשר אי-צדק. אי לכך החירות היא טבעית, ולדעתי זו הסיבה לכך שנולדנו לא רק עמה אלא גם עם התשוקה להגן עליה".

התמזל מזלי לקחת חלק פעיל, גם אם מוגבל בזמן ובמרחב, באירוע ההיסטורי המהפכני המכונה מהפכת הסטודנטים במאי 1968. זו היתה חוויה מכוננת, חוויה של סולידריות נטולת אינטרסים, על בסיס אנושי טהור. ב-13 במאי פרצה השביתה הכללית הגדולה בצרפת, וברחובות פאריס צעדנו בהפגנה של מיליון בני אדם. השביתה הזאת הביאה מיד לפתיחת הסורבון כפי שהבטיח ראש הממשלה פומפידו - ולהשתלטותנו עליה.

הנגבי: "אני יכול רק לקנא בכם".

היו לכם קשרים עם הסטודנטים בצרפת?

"אותי 1967 תפסה כחייל מילואים שמאטע, שלא ירה ולא ירו עליו. כשקראו לנו אחרי שהשתחררנו לבוא ליפו לאיזה מחנה צבאי קטן ולהחזיר ציוד, שמעתי סיפורים ממה שחיילים עשו על נהר הירדן כשהסתיימו קרבות ששת הימים ומשפחות שלמות חצו את הירדן מהגדה המזרחית לגדה המערבית. כל לילה היו עושים אמבושים, יורים באנשים, מחסלים אנשים, בבוקר היו עוברים לראות מי נפגע ומי נשאר ויורים בשאר.

"אחרי שאספתי את כל העדויות האלה, מיליונר יהלומן ידוע, דויד ארנפלד, שתרם למצפן ולכל מיני פעולות התנגדות מ-1967 והלאה, מימן לי נסיעה לפאריס וללונדון בשביל לתת עדויות לעיתונים בעזרתם של פעילי מצפן, אלי לבל בפאריס ועקיבא אור ומשה מחובר בלונדון, ולהעביר את הידיעות האלה - מה'טיימס' הלונדוני ועד לאחרון עיתוני המחתרת.

"לקראת סוף 1967 חזרתי לישראל. ובפאריס, שאותה עזבתי לא מזמן, פרצה מהפכה. ישבתי בבית, טלפונים לחוץ לארץ, רדיו, עיתונים, ומרטתי את שערות ראשי - איך הפסדתי אירוע כזה... מאי 1968, שחולל סערה עולמית, נהפך לסמל מהפכני כלל-עולמי שהתפשט מארץ לארץ ותפס דור שלם של אנשים צעירים, ואידיאות חדשות-ישנות עלו מתהום הנשייה ונהפכו לסיסמאות, סיסמאות של מאבק".

איך השפיעה עליכם בישראל הרוח המהפכנית של מאי 1968 בצרפת?

"הרוח הזאת לא הפתיעה אותנו במצפן. חלמנו על רוח כזאת. כבר ב-1962, כשמצפן נוסד, הרעיונות האלה קיננו בלב כל החברים. כשאני אומר ?כל החברים' - זה התחיל ב-10-12 והגיע ל-20-30 - היינו ארגון קטן עם חלומות גדולים. לבנו יצא למה שהתחולל בפאריס. קיבלנו דיווחים מהחברים, טלפונים, מכתבים. חיינו את החיים האלה בתור צופים מעונים.

"אמרנו ש'השמאל החדש' - שהמפלגות הקומוניסטיות דחו אותו בכל המקומות - הוא בעצם בן משפחה שנולד אחרי הולדת מצפן בסוף 1962. אבל מעבר לכל מחיצה הרגשנו שותפות גורל עם הרוח המהפכנית של מאי 1968. מי שיתבונן בעיתונים של מצפן מאותה תקופה יראה שהרבה איורים ופלקטים, שהיו סמלי המרד בצרפת, שימשו גם אותנו. העתקנו אותם מלה במלה, עם תרגום קטן למטה לעברית.

"זמן קצר אחרי מאי 1968 נעצר חבר מצפן ערבי, ח'ליל טועמה, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים שנבחר לראשות ועד הסטודנטים הערבים. הוא הואשם בקיום קשרים עם סוכן זר ונידון לכמה חודשי מאסר. כשבאנו לבית המשפט הצבאי בקריה בתל-אביב להפגין נגד מעצרו, העתקנו את הסיסמה הידועה, וכמו שאמרו בצרפת במאי 1968 ?כולנו יהודים גרמנים' - בעקבות הכינוי המעליב שקיבל דניאל כהן-בנדיט, ממנהיגי המרד - אמרנו ?כולנו ערבים פלסטינים, כולנו ח'ליל טועמה'".

למה לא הצלחתם להביא לציבור בישראל, ובראש וראשונה לסטודנטים ולפועלים, את רוח המהפכה שחלמתם עליה?

"ההגדה של פסח מספרת על ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה. יש חכם, יש תם, יש שאינו יודע לשאול ויש רשע. הרשע זה אותו טיפוס שכופר בעיקר. הוא אומר: ?מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו'. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. בחברה הישראלית אנחנו היינו הרשעים, כי מתחילת דרכנו כפרנו בעיקר. כפרנו במה שנקרא היום הנרטיב הציוני, כפרנו באידיאולוגיה הציונית. היה לנו חלום על חיים של שני עמים בשוויון מלא כחלק מאחדות של כל האזור. אבל החלום הגדול הזה עדיין רחוק מאתנו.

"מלבד העמדה האנטי-ביורוקרטית, מה שנקרא אנטי-סובייטית בפי הקומוניסטים, תוארנו כסוכנים של התעמולה הפרו-אימפריאליסטית, האנטי-סוציאליסטית - ככה הם כינו את החברים שלנו שעזבו את המפלגה הקומוניסטית".

איזו מקריות... במלים אלה ממש כינתה המפלגה הקומוניסטית הצרפתית את הסטודנטים ואת הפועלים שהפסיקו לסור למרותה והשתלטו על בתי החרושת.

"שני אירועים עולמיים בסוף שנות החמישים גרמו לנו להכיר את אופיה האמיתי של ברית המועצות ולהבין שאין לנו מקום במפלגה קומוניסטית: האחד, ההפיכה של הגנרל קאסם נגד המשטר הפרו-בריטי בעיראק, והשני המהפכה הקובנית. בעיראק מנעו הסובייטים מהקומוניסטים העיראקים ליזום מאבק מהפכני וכפו עליהם להימנע מתפיסת השלטון. ההוראה היתה לשבת בשקט ולתמוך בקצינים הקושרים. בקובה, הלוחמים של קסטרו, צ'ה גווארה וחבריהם, שהתחילו במאבק מהפכני, תוארו על ידי המפלגה הקומוניסטית כהרפתקנים מסוכנים, זעיר-בורגנים שאין להם מושג בסוציאליזם כמדע, במרקסיזם המדעי - אני אומר את כל זה כמובן במרכאות כפולות. כל זה ביחד הניע אותנו להקים ב-1962 את מצפן.

"בשנותיו הראשונות, עסק הארגון שלנו רבות במרות של ההסתדרות על האיגודים המקצועיים בישראל, וקרא לפירוק הקשר בין ההסתדרות לקופת חולים בשביל לשבור את המונופול שהיה למנהיגי היישוב על הפועלים הישראלים. קראנו לשוויון מלא בין יהודים לערבים, והיינו נגד הממשל הצבאי - אבל זה לא העסיק את הציבור הכללי. העסקנו בעצם שני גופים גדולים - המפלגה הקומוניסטית ומפ"ם. ומה שנקרא השמאל הציוני והשמאל הקומוניסטי בישראל הוקיעו אותנו".

האורח כהן-בנדיט

איך הכרת את דניאל כהן-בנדיט, "דני האדום", אחד הפעילים המרכזיים במהפכת הסטודנטים?

"יום אחד, ב-1969 או 1970, התאחדות הסטודנטים בירושלים הודיעה שלקראת יום הסטודנט הם מזמינים לישראל סטודנטים מכל מיני ארצות - זה היה בהשפעת אירועי מרד הסטודנטים. בין השמות היה גם שמו של כהן-בנדיט. לא הייתי סטודנט אבל התקשרתי אליהם, אמרתי שאני פעיל במצפן ושאלתי אם קיבלו אישור שכהן-בנדיט יגיע. נעניתי שלא קיבלו אישור, כי לא הצליחו להגיע אליו. הבטחתי להם לנסות וליצור אתו קשר. טילפנתי לחברים בפרנקפורט, שם נמצאה קבוצת חברים יהודים ויהודים-ישראלים אוהדי מצפן. ביקשתי מהם להתקשר עם דני כהן-בנדיט והבטחתי שאנחנו במצפן נדאג לכל הסידורים. אחרי יום-יומיים קיבלתי תשובה חיובית - כהן-בנדיט מוכן לבוא לישראל.

"נציגי התאחדות הסטודנטים חיכו לו בשדה התעופה וגם אנחנו, קבוצה של אנשי מצפן, חיכינו לידם. בא כהן-בנדיט, והם רצו אליו. אנחנו נשארנו לעמוד. כיבדנו את עצמנו, לא רצנו כמו טמבלים. הם לחצו ידיים ואז הוא פגש אותנו. הוא שאל את הסטודנטים מתי מתחילים האירועים של יום הסטודנט. הם אמרו שבעוד שלושה ימים. כהן-בנדיט אמר להם: ?מחכים לי פה חברים ואני אהיה אצלם. תתקשרו ותודיעו לי על התוכנית ואני אבוא'. החיוך נמחק להם מהפנים והוא הלך אתנו.

"אירחתי אותו בביתי. בילינו אתו יומיים-שלושה. הסתובבנו בירושלים וכהן-בנדיט אמר לי: ?מה אתה מספר לי שמצפן זה ארגון קטן? אני רואה שכל אחד ברחוב אומר לך שלום'. עניתי לו: ?הם אומרים לי שלום, אבל הם מביטים עליך. בגללך הם אומרים לי שלום. אני הכרתי חצי ירושלים, אבל שלום כזה לא אמרו לי אף פעם. וכולם מביטים בכהן-בנדיט ואומרים: זה הקטן, יהודי, זיין את דה גול!'"

גם אנחנו תיעבנו אז את דה גול הפטרנליסט השמרן, אף על פי שהוא ולא אחר הכיר בעצמאותה של אלג'יריה אחרי 130 שנות כיבוש

וסיפוח צרפתי והביא את השלום. אני מדבר בגוף ראשון רבים, כצרפתי. כך חשתי באותה עת. וזאת הוכחה נוספת לתחושת הסולידריות המופלאה, שאיפשרה לי, כסטודנט זר, להזדהות עם מאבק נגד משטר שדווקא האיר לי פנים. נמצאתי בצרפת זה שנתיים, באוניברסיטה קיבלו אותי בחום ואפילו מלגה קיבלתי ממשרד החוץ הצרפתי בלי שביקשתי. אני בטוח שהסולידריות הזאת נבעה מכך שהמאבק שהתנהל בצרפת התחבר לרעיון כלל-עולמי, כלל-אנושי, שקשור בשורשים העמוקים ביותר לשאיפת החירות ומחובר לרצונו של כל אדם ואזרח שיכבדו אותו באשר הוא אדם ואזרח.

"יום הסטודנט התקיים באולם וייז באוניברסיטה העברית. דיברו שם כל מיני אנשים, ביניהם גם יהושפט הרכבי, האלוף שכתב ספרים ושברבות הימים שינה את דעתו והיה לפרו-פלסטיני. אחר כך הם נאלצו לתת גם למישהו ממצפן לדבר. עליתי אני לבימה והתחיל גל של הפרעות וצעקות. לא נתנו לי להוציא מלה. ואז זינק כהן-בנדיט לבימה ותפס את המיקרופון. השתרר שקט גמור והוא אמר להם: ?אם חיים הנגבי ממצפן לא מדבר, גם אני לא מדבר'. השתררה דממה".

כהן-בנדיט דיבר על מהפכת מאי 1968, על הסיכויים שתביא לשינוי? הרי זה היה שנה-שנתיים אחריה.

"הוא בטח אמר משהו, אבל אני לא זוכר. בעיקר הוא דיבר נגד הכיבוש, ותמך בעמדה שלנו. בשבילנו זאת היתה חגיגה.

"בהקשר הזה, אתה יודע, התאחדות הסטודנטים היחידה במה שמכונה ?העולם החופשי' שלא שלחה מברק תמיכה להתאחדות הסטודנטים הצרפתית במאי 1968 היתה התאחדות הסטודנטים בישראל. מי שהעיר לי על זה היה ידיד צרפתי-יהודי טרוצקיסט. אמרתי לו שהמברק מתעכב, אבל הוא חייך ואמר שחבל על התירוצים, הישראלים אפופים באופוריה של מלחמת יוני 1967 ולא מעניינות אותם מהפכות. הוא צדק, כמובן. אבל הסכים להדפיס יחד אתי מברק תמיכה נלהב על גבי טופס אמיתי של הדואר ש'הגיע זה עתה' מירושלים ולהניח אותו על שולחנו של ז'ק סובז'ו, יו"ר התאחדות הסטודנטים הצרפתית, שאמר ?נו, אז הם לא כל כך חארות, הישראלים האלה'".

הצד השני של הסיפור

"יום אחד הצטרפה למצפן קבוצה של פועלים, שזה היה החלום שלנו, וסוף כל סוף היו שמונה-תשעה חברים פועלים במצפן. לחבורה הזאת היתה תרומה אדירה. היא היתה מורכבת מקבוצה של ייקים סוציאליסטים מהפכנים שבאו לפלסטינה בשנות השלושים של המאה הקודמת עד יעבור זעם, והם עבדו כפועלים בבתי הזיקוק, לצד קבוצת הפועלים הערבים שעבדו שם, ובראשה ג'ברא ניקולא, אינטלקטואל ערבי חיפאי. הקבוצה הזאת, בעיקר הקבוצה הערבית, היו בשבילנו, אלה שהקימו את מצפן, מורים מכלי ראשון, שידעו מה זה המרד הערבי, מה זה הכנופיות. עברנו בית ספר שאין אפילו באוניברסיטה. למדנו את תולדות הארץ בעזרת החברים הערבים כי הם סיפרו לנו את כל הסיפור מהצד השני".

יש רבים שחושבים ואומרים היום, בצרפת ובעולם, שמאי 1968 נכשל, לא הצליח להגשים את מטרותיו. במקרה הטוב, הם רואים במהפכת הסטודנטים התפרעות של צעירים על רקע הורמונלי או לכל היותר התלקחות חולפת של מרידה אנטי-ממסדית נטולת אידיאולוגיה אמיתית, שאחריה באה ריאקציה שרק החמירה את המצב.

"האם אדם כמו סרקוזי, שהוא איש זר במובן מסוים, היה יכול להיות נשיא אלמלא מאורעות מאי 1968?"

סרקוזי לא זר, אני אומר. הוא נולד בצרפת כצרפתי לכל דבר. הרפובליקה הצרפתית, בניגוד למדינת ישראל ה"יהודית והדמוקרטית", היא מדינת כל אזרחיה. ויחד עם זאת, לעניות דעתי, בלי מאי 1968 ספק אם היה מגיע לעמדת מועמד לנשיאות. לפני מאי 1968 לא היה מתקבל על הדעת שאדם, גם אם הוא צרפתי, אבל דור שני למהגרים, יהיה נשיא הרפובליקה. והרי אביו של סרקוזי היה אציל הונגרי שנס מפני הצבא האדום והתגייס ללגיון הזרים ב-1944, ואחר כך נשא לאשה את בתו של רופא פאריסאי שנולד כיהודי בסלוניקי. כל קודמיו היו מה שמכונה צרפתים "אוטוכטונים".

ספק גם אם המועמדת הסוציאליסטית, סגולן רויאל, אם לא נשואה, היתה מתקבלת כמועמדת לנשיאות לפני מאי 1968, ששיחרר במידה לא מבוטלת את האשה הצרפתייה מכבלים לא מעטים של מוסכמות שמרניות. שלא לדבר על זה שכהן-בנדיט, "היהודי הגרמני" שגורש במאי 1968 מצרפת, נחשב כיום מועמד פוטנציאלי לנשיאות הרפובליקה מטעם מפלגת הירוקים האירופית.

בסיום השיחה בינינו, תוהה הנגבי אם המהפכה השיגה את מטרותיה. לפי קורנליוס קסטוריאדיס, הפילוסוף, הכלכלן והפסיכואנליסט היווני שהיגר לצרפת, מאי 1968 פתח תקופה חדשה בהיסטוריה של האנושות. זה היה פרץ של רצון להתחבר, של רה-סוציאליזציה - בדיוק ההפך ממה שטוענים המתנגדים, שלדעתם במאי 1968 החל תהליך אינדיווידואליזציה של החברה. קסטוריאדיס טוען שפרשנות מוטעית זו של משמעותה של מהפכת מאי 1968 היא אחד הניסיונות הקיצוניים המוכרים לו "לשכתב את ההיסטוריה שמרביתנו חיינו וחווינו בפועל ולשנות את משמעותם של האירועים בעודם חמים".

הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי אדגר מורן, בן למשפחת מהגרים יהודים מסלוניקי, איש שמאל כל ימיו, אומר ש"דבר לא השתנה והכל השתנה. הכל נותר כשהיה ושום דבר לא נותר כשהיה. איזו הנחה מן השתיים היא הנכונה? זאת וגם זאת". מורן מציין שאמנם הסדר הפוליטי, הכלכלי והחברתי נותרו על כנם ואף התחזקו, אבל משהו קרה במה שהוא מכנה "המרתפים של החברה". שם, ברבדים העמוקים ביותר, נוסדה תרבות חדשה, תרבות של רגישות חברתית ותרבותית, כאשר מעל פני השטח התמסדה תנועת המחאה השמאלנית ונהפכה לגורם פוליטי רשמי.

מהפכת מאי 1968, כמו רוב המהפכות בהיסטוריה שאין סייסמוגרף פוליטי שמסוגל לצפות מראש את רגע התפרצותן, הרסה מבנים מחשבתיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים בני מאות שנים כדי לנסות ולבנות אותם מחדש בצורה הוגנת יותר, צודקת ככל האפשר. האם הצליחה? רוב החוקרים והפרשנים משיבים על השאלה הזאת בשלילה, וייתכן שהצדק עמם. אבל עובדה היא שאחרי אירועי מאי 1968, למרות הריאקציה שבאה בעקבותיהם בדמותן של רפורמות ממשלתיות מתוחכמות שפיצלו את העולם האקדמי לגורמים כדי להפריד ולמשול בו, נפלו הרבה חומות חברתיות ומעמדיות בצרפת.

באורח פרדוקסלי, אלה שמתייחסים כיום בזלזול למחאת הסטודנטים לפני ארבעים שנה לא היו אולי מגיעים למעמדם הרם בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה אלמלא פילסה להם את הדרך אותה התפרצות רגשית אישית וחברתית, נאיבית ככל שהיתה. מעניין איך היו מתפתחים הדברים אילו במאי 1968 היו קיימות רשתות חברתיות, פייסבוק ואפשרויות סימוס - אולי המהפכה לא היתה מסתיימת רק בהסתלקותו של דה-גול. אולי היתה מוקמת בצרפת הרפובליקה השישית. אבל זה לא קרה. ולמרות זאת, כמו שאמר העיתונאי והח"כ דניאל בן סימון: "צרפת יצאה מחוזקת, פתוחה יותר, פחות מלכותית, פחות אימפריאלית. הלוואי שכל מדינה יהיה לה מאי 1968 שלה, שיקיץ אותה מתוך השמרנות שבה היא חיה ויקים אותה לעולם חדש".



פאריס, 1968. לא היה לזה אח ורע


חיים הנגבי וראובן מירן. כולנו יהודים גרמנים, כולנו ערבים פלסטינים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו