בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגל החדש: האם במאיות הקולנוע יכולות ליצור מהפכנית חרדית?

העלילות מופרכות והסיפורים ארוכים וצפויים, ובכל זאת צופות נשים חרדיות רבות בסרטים שיוצרות נשים כמותן. הן מפרנסות בדוחק משפחה גדולה ומתפנות ליצירה בין טיפול בילדיהן הקטנים לחיתון הגדולים. מהפכה אטית

תגובות

פנים. כיתה בתיכון הניסויי בירושלים. בוקר. נערה שחורת תלתלים כבת 17, בגופייה ובג'ינס, רגליה יחפות, מתעמתת עם המורה לדרמה על זכותה להעלות מחזה שכתבה בערב הצגות הגמר של מגמת התיאטרון. עיניה יורות גצים, עוד רגע תפרוץ בבכי.

"אמא נמלים", מונולוג מריר ועוקצני של פרוצה במינכן לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא מחזה נועז אפילו ביחס לסטנדרטים של התיכון הניסויי. בזמן שהשחקנית מדקלמת את המונולוג מטיילות על גופה נמלים ועוקצות אותה. הנמלים מסמלות את הנאצים. הן הולכות בזו אחר זו כאוטומטים, בלי לעצור, בלי לחשוב.

המחזאית הצעירה, מרלין שמה, מתייחסת ברצינות תהומית למחזה הראשון שלה. היא יקירת המגמה. כבר כילדה הופיעה על במות. כתלמידת תיכון לא הסתפקה בתפקידים ראשיים בהצגות שהעלתה המגמה, אלא הופיעה בסדרת טלוויזיה וגם מצאה זמן לכתוב בעיתוני נוער. היא מלאת חיים, רומנטית. מה הביא אותה לכתוב מחזה קודר על השואה? המורה מתקשה להגיב בהתלהבות לחזון הפואטי והדרמטי שלה והיא נעלבת. את ההצגה הזאת, היא מחליטה, תעלה לבדה. ההחלטה גובה ממנה מחיר לא מבוטל.

חוץ. רחוב. שעת בין ערביים. בעיניים כלות מביטה מרלין בחבריה עולים להסעה ל"תיאטרון הבמה" באזור התעשייה תלפיות, שם מתקיים ערב הצגות הגמר. היא המשיכה לעבוד לבדה, ללא תמיכת המגמה. את התפאורה הרכיבה בעצמה (ריהוט אירופי כבד ומגזרות של נמלים ענקיות מקרטון), את התלבושות תפרה בשבילה חברה. בחירוק שיניים היא מתחילה ללכת ברגל, בידיה הנמלים והתלבושות, נחושה בדעתה להגיע לערב התיאטרון ולהופיע שם עם המחזה שלה.

פנים. אוטובוס. ערב יורד. מיוזעת ועייפה היא יושבת באוטובוס שמשתרך לאטו בכל רחובות ירושלים. השקית שהיא אוחזת כבדה, מחושי הנמלים מסתבכים בשערה. נוסעת שמבחינה במצוקתה מתנדבת לעזור לה. בין השתיים מתפתחת שיחה. מתברר שהאשה, בת 20 ומשהו, לומדת במדרשה ועומדת להתחתן. היא מזמינה את הנערה לעשות אתה שבת.

פנים - סלון חרדי. חלפו שנים. תלמידת התיאטרון הנלהבת לשעבר יושבת בביתה, מאחוריה מדף גדוש ספרי קודש, תלתליה מוסתרים מתחת לכיסוי ראש, כרסה בין שיניה. מרלין וניג עשתה תשובה. כיום היא עובדת כמרצה לדרמה ולכתיבת תסריטים בסמינרים של בית יעקב - רשת חרדית של בתי ספר לבנות. אבל כשהיא מדברת על תקופת "אמא נמלים", נשמעת בקולה מין ערגה. היא מתגעגעת ל"ימים הסוערים ההם. ללהט ולהתמסרות של תקופת הנערות".

בת 31, עם שישה ילדים דוברי יידיש ועוד אחד בדרך, וניג אינה חשה כל מבוכה כשהיא מספרת על החלטתה לגלם זונה בהצגה ההיא. מבחינה זאת היא רחוקה מאוד מרוב החוזרים בתשובה, שמעדיפים להתנער מזהותם הקודמת. נראה שהיא גאה במאבק הנעורים שלה על חופש היצירה.

האירוע המכונן הזה, כך נראה, הוא גם המקור לתחושת ההזדהות שלה עם במאיות הקולנוע שיצירותיהן ממלאות אולמות בשנים האחרונות. הנשים האלה הן גיבורות הספר "קולנוע חרדי" שווניג, סטודנטית לתואר דוקטור בחוג ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, הוציאה לאור לאחרונה בהוצאת "רסלינג". הספר מבוסס על עבודת המאסטר שלה. לדבריה, אף שהן עוסקות בקולנוע, רבות מהן פוסעות בארץ לא נודעת. חלקן לא צפו בסרטים בבית קולנוע לפני שהחלו ליצור בעצמן. כראש מגמה לדרמה בבית יעקב, היא מטפחת דור חדש של כותבות ובמאיות מקרב בוגרות הסמינר.

בדומה לרמה בורשטיין, במאית חוזרת בתשובה, שבראיון לנירית אנדרמן ("הארץ", 24.1) אמרה, "היום בקולנוע רואים את החרדיות אך ורק מהזווית החילונית", גם וניג סבורה שרק חרדים יכולים לספר על חייהם. לדבריה, קרנות וגופים שונים צריכים לתמוך בקולנוע עלילתי חרדי. אבל לשאלת המימון קודמות כמה שאלות יסודיות יותר: האם במאיות חרדיות יעזו להציג את החברה החרדית על כל מורכבותה, כולל מערכת היחסים בתוך המשפחה החרדית? האם יצירתן תתייחס לבעיות המאפיינות נשים חרדיות, כולל הציפייה שיילדו ילדים רבים והדרישה שיינשאו בגיל צעיר? האם במאיות הקולנוע עשויות להיות סוכנות שינוי בחברה שלהן, או במלים אחרות, האם ביכולתן ליצור יצירה מהפכנית?

יצירה אותנטית

לפי ההקרנה באחד השבועות האחרונים במתנ"ס ירושלמי, יחלוף עוד זמן עד שיתחילו להיראות תשובות. הקרנת סרטה של דינה פרלשטיין, "חשיפה גורלית", החלה באיחור ניכר. הנשים החרדיות, שרבות מהן הגיעו להקרנה עם תינוקות בעגלה, התייחסו בסלחנות לעיכוב, כמו גם לבעיות הטכניות שצצו בתחילת ההקרנה. עד שהתחיל הסרט, הן היו שקועות בשיחה ערה עם חברותיהן.

עלילת הסרט, שכמו סרטים חרדיים רבים אחרים ארך כשעתיים וחצי, היתה קלושה. כמה צעירות לא התאפקו וגיחכו בקול למראה מהפכים עלילתיים שונים ומשונים. אחת מהן ניסתה לספר לחברותיה על ההתפתחויות העתידיות, מתוך היכרות עם המתווה המקובל במגזר. "עכשיו היא תגלה שהיא יהודייה בעצם", צחקה. היא לא היתה רחוקה מהאמת.

לווניג יש לא מעט ביקורת על הקולנוע החרדי. היא מסתייגת מהמאמץ הרב שמושקע בצד האסתטי של ההפקה, עד כדי רהבתנות לשמה ופזילה לטעם הקהל. "הציבור החרדי משלם כסף והוא מצפה לראות משהו יוקרתי. מטבח מושלם, פיאות מושקעות", היא אומרת. ועם זאת, היא משוכנעת כי במהותם, הסרטים האלה הם יצירות ייחודיות, אותנטיות, שזר לא יבין. "הסרטים מבוימים בתוך מסגרת ממושטרת ומוגבלת, שהנשים קיבלו על עצמן בלי מחאה", היא אומרת. "הן יוצרות בשביל נשים כמותן. הן מתארות את האמת הפנימית שלהן, אם כי יש להן מה לשפר".

עצם עיסוקן של נשים בבימוי סרטים טומן בתוכו פרדוקס. גם אם הן מנהלות את העולם - כמו נשות ש"ס בפוליטיקה - כלפי חוץ העשייה של נשים חרדיות תמיד מוצנעת, נשארת מאחורי הקלעים. "עשיית סרט דורשת טוטליות והחצנה: החל מהיציאה החוצה, פיסית, וכלה בצילום ובמשחק מול המצלמה", אומרת וניג.

2009 היתה שנה טובה לקולנוע החרדי. שישה סרטים שיצרו נשים חרדיות הוקרנו באותה שנה. אלה חרדיות מבית, כפי שווניג מגדירה אותן, ואפילו מבתים חסידיים, הנחשבים סגורים יותר. אבל הן לא נרתעות מלצאת לאתרי צילום מרוחקים. רכי אליאס צילמה את "דמעות של חול" במאהלי בדווים במדבר יהודה, במאיות אחרות נוסעות לאירופה. "נשים אלה לוקחות על עצמן התחייבויות כלכליות, מגייסות כספים ומסכנות הון עתק, יחסית ליכולת הכלכלית הדלה שלהן, בשביל לצאת להרפתקה קולנועית", אומרת וניג. "יש כאלה שמישכנו את הבית שלהן. אחרות שקועות בחובות".

למרות הקשיים, הקולנוע החרדי הוא ענף על טוהרת הנשים. עוסקות בו תסריטאיות, צלמות, מפיקות, במאיות ושחקניות. הסרטים מיועדים לקהל של נשים, תנאי בל יעבור שקבעה ועדת הרבנים המפקחת על הענף, וקצב הפעילות בהתאם. "מאוד קשה לנשים לעשות סרט בלי תקציב או תמיכה מקרנות. בין סרט לסרט הן צריכות לחתן ילדים, לגייס כספים. לכן הן כאילו נעלמות לשנה-שנתיים, אבל אז הן מתחילות לעבוד על סרט חדש. כאילו התמכרו לג'וק הזה", אומרת וניג.

ההתמכרות מנוגדת באופן חד למגמה המאפיינת את החברה החרדית, ששקדה מאז ומעולם על הקמת חומות הפרדה בינה לבין הסביבה החיצונית. הקולנוע, על הערכים המפוקפקים שהוא מייצג - מתירנות, רומנטיקה, מיניות - היה אמור להישאר אחד התחומים המוקצים. לנשים לא היתה אמורה להיות גישה אליו. מה הביא לשינוי הגדול ומדוע דווקא נשים מוצאות ביטוי בקולנוע? וניג אומרת שהחברה החרדית התחזקה ולכן איפשרה לעצמה להסיר חלק מההגנות.

לכך היא מוסיפה את החיכוך הגובר עם החברה הישראלית הכללית ואת הצטרפותם של אנשי תיאטרון וקולנוע, ובראשם אורי זוהר והשחקנית עירית שלג נריה, לחברה החרדית. "החזרה בתשובה לא קיפדה את היצר הקולנועי או הדרמטי של יוצרים אלה. מנגד, גבר הצורך של הקהילה בתרבות פנאי בעלת אופי חרדי. החוזרים בתשובה נכנסו לוואקום וניצלו את הידע והמקצועיות שלהם לטובת המגזר החרדי".

אפיק נוסף שהוביל אל היצירה הקולנועית היה ז'אנר ייחודי למגזר החרדי - מופע אור-קולי. הז'אנר נוצר על ידי מורות לשעבר, שכמו רבים אחרים מאסו ברמה הירודה של מופעים ייעודיים שהוצעו לקהל החרדי. כדי לשפר את רמת המופע, הן החלו להקרין שקפים בצד הבמה. בהמשך ויתרו על ההצגה והסתפקו בהקרנת דימויים חזותיים.

היזמיות שפעלו בתחום זה זיהו את הצימאון של הקהל. ריקי הרשטיק, חסידת בעלז ואחת המפיקות המצליחות בציבור החרדי כיום, מתארת בספרה של וניג כיצד החלה לצלם את תלמידותיה בהיותה מורה ממלאת מקום בכיתה ה' בבית יעקב. אחר כך הפכה את התמונות לשקפים והקרינה אותן לפני הבנות. "הבנות התלהבו ונוצר ביקוש בכיתות אחרות. שילמו לי עשרים שקלים להקרנה. ראיתי שזה מצליח", סיפרה.

נשים אחרות לא הסתפקו בשקפים ועברו לקולנוע. הן למדו את הטכניקה משחקניות, מצלמות ומעורכות חוזרות בתשובה שהעסיקו. בתוך שנים ספורות עברה תעשיית הקולנוע החרדי שינויים כבירים. בראשית הדרך, לפני שש שנים בלבד, הקולנוע החרדי התמחה בסרטי פעולה ירודים, מעין סרטי בורקס, שכולם יועדו להקרנה במחשב. הז'אנר הזה גווע במהרה בעקבות לחץ של רבנים בכירים, ועל חורבותיה פורחת כיום תעשיית הסרטים הנשיים.

"אדרבה", אמר הרבי

סרטים אלה נהנים מהצלחה קופתית, אבל הם עדיין מעוררים פולמוס. גם לווניג, העיסוק ביצירה ובקולנוע אינו מובן מאליו. אם את היוצרות היזמיות אפשר לדמות לחלוצות, וניג היא מעין סוכנת זרה, המעבירה סודות משטח האויב - בתי ספר חילוניים, האוניברסיטה או הניסיון האישי שלה.

כתלמידת תיכון היתה חלק מקבוצה של חמש חברות שהתקרבו לדת. בית הספר, שהיה מעוז החילוניות הירושלמית, הגיב בזעזוע. ארבע חברותיה החלו לבוא ללימודים בלבוש ארוך ובשלב מסוים נטשו את בית הספר והתחתנו. שלוש התגלגלו לחצרות חסידיות: בעלז, ברסלב וחב"ד. אחת הצטרפה לזרם הליטאי. וניג התגייסה לצבא, שירתה ב"במחנה" ולמדה בבית הספר לתיאטרון של ניסן נתיב. בשלב מסוים עזבה הכל ונישאה לחבר שלה מהתיכון, שחזר בתשובה. הזוג הצטרף לחסידות בעלז. בעלה לומד בכולל של החסידות. היא מפרנסת את המשפחה ואין לה השגות על כך.

בחירות הקריירה שלה נועזות מאוד, וכך גם ההחלטה ללמוד באוניברסיטה העברית ולהוציא את הספר ב"רסלינג". כשהיתה בתחילת הדרך, לא ידעה אם תוכל להמשיך ולהתפתח בתחום אמנויות הבמה והלכה לשאול בעצת הרבי. "לא ידעתי איך צריך להיראות כדי להיכנס אליו. לבשתי כיסוי ראש לבן בומבסטי ומגוחך. שאלתי אותו על הדבר שהכי פחדתי ממנו: מעמד האשה במגזר החרדי. לא ידעתי אם אני יכולה להמשיך בתחום הזה ולהביא לפתיחות של נשים לדרמה ולקולנוע. לא ידעתי אם יש בכלל תיאטרון במגזר. הרבי אמר מלה אחת: ?אדרבה'".

חמושה ב"אדרבה" של הרב, וניג מרגישה שהיא יכולה להרקיע שחקים. על הצמא של נשים חרדיות לתיאטרון ולקולנוע מעידות הפניות הרבות אליה. "מדי יום אני מקבלת שיחות מנשים צעירות, שמבקשות להשתלב בלימודים או בעבודה בתחום. יש נשים שבאות להתייעץ בעניין כתיבת תסריט או מחזה, כאלה שבאות עם הבעל שלהן ושואלות אם להשקיע בסרט חדש", היא מעידה. את הספרים המקצועיים שבספרייתה הפרטית היא משאילה לכל דורשת. הפופולרי שבהם, "סיפור" של רוברט מקי, מלמד איך כותבים תסריט. "זה ספר שלא לגיטימי להחזיק בבית, אבל מותר לשאול ממישהו אחר", היא מסבירה.

השאלות שחלק מהפונות שואלות מעידות יותר מכל על עולמן הסגור. אחת הנפוצות ביניהן מתייחסת לשמה הפרטי. "באמת היית בהוליווד?" הן שואלות, "את מרילין מונרו?" "לא", היא עונה. "נולדתי באוסטרליה ומרלין זה שם נפוץ שם. מרילין מונרו מתה מזמן".

כמרכזת מגמת התיאטרון בבית יעקב, היא נדרשת לגמישות, לזריזות ולשיווי משקל של לוליין. סמינר "שבילי בית יעקב" בירושלים קיבל השנה אישור לפתוח מסלול להוראת הדרמה מהמועצה להשכלה גבוהה (המל"ג). התמרון בין הדרישות המקצועיות של המל"ג להיצמדות לקו החינוכי של הסמינר לא היה פשוט. הקושי הגדול היה דווקא במגעיה עם המל"ג. "המדריכה שהיתה אמורה להנחות אותנו בנוגע לתוכניות הלימודים בדרמה לא הבינה את המורכבות. היא אמרה לנו, ?לכו על סיפורי צדיקים, סיפורים מהתנ"ך'. ברור שיש פוטנציאל דרמטי בדמויות מהתנ"ך, אבל אני מנועה מעיסוק בתנ"ך. זה הכי מסבך אותי".

חריגה מהקו כמעט הביאה לסגירת המגמה לפני כמה שבועות. אחת המורות, חוזרת בתשובה, לימדה - בניגוד להנחיותיה המפורשות של וניג - סיפור של שלום עליכם שמתבסס על שיר השירים ומציג אותו כשיח אוהבים. לפי ההשקפה החרדית, שיר השירים נלמד רק כיחסים בין ישראל לשכינה. בסמינר פרצה שערורייה ומכתב פיטורים נשלח למורה הסוררת.

הפרשה הזכירה לווניג שערורייה דומה, שהיא עמדה במרכזה לפני כארבע שנים. את נטיותיה המרדניות אמנם השאירה מאחוריה, אי שם בסוף התיכון, ולמרות זאת לא נמנעה מקריאת מחזותיו של סופוקלס לתלמידותיה. היא גם ערכה להן היכרות עם מונולוגים ודיאלוגים מ"ביבר הזכוכית" ו"בית הבובות". עד מהרה נתקלה ב"מפקחות" - נשים מתוך הקהילה, שממונות על שמירת הקודים החברתיים או הדתיים.

הניסיון של וניג לקרוא בטרגדיה היוונית עורר את המחאה של שתי תלמידות, שרגזו על עצם האזכור של תרבות יוון. המחאה כמעט הביאה לסגירת מסגרת הלימודים. לבסוף ניצלו גם המגמה גם משרתה של וניג, אבל הפיקוח על התכנים גבר.

וניג למדה לקח. "לא צריך לדבר על תרבות יוון. למדתי לומר שהתיאטרון התפתח בכל חברה בכל תרבות כצורך אנושי וקהילתי". וניג, כך נראה, משלימה עם המסגרת שבה היא פועלת. לדבריה, "אף אחת מהתלמידות לא תחזור למקום הגולמי והרדוד. אנחנו לומדים מחזות וז'אנרים שונים, וכיום יש להן חוש ביקורת. הן מבינות שיש עוד ז'אנרים חוץ מריאליזם, שמערכת יחסים לא תמיד מגיעה להפי-אנד ושהיא יכולה להביא אדם גם לסופו המר. אני חושבת שהן מסתכלות כיום על החיים בצורה מורכבת. אם הן מביאות רעיון קיטשי, הבקשה היחידה שלי היא שיעבדו אותו אחרת, שאופן הביטוי שלהן יהיה שונה ממה שראו בסמינר. מי שבאה ללמוד אצלי, מוכנה להיפתח לכל זה. אני אאוטסיידרית, אני אחרת. מי שהיתה רוצה לשמר את הקיים, היתה הולכת למסגרות הקיימות. אני דורשת שיביאו מהעומק שלהן. ויש עומק בעולם שלהן".

קצת סובייטית

לדברי רמה בורשטיין, הבמאיות תלויות בקופות והן פוחדות פחד מר מאמנות מעמיקה. "הן לא יכולות לקחת צ'אנס ולעשות סרט שנוי במחלוקת, כי הן מסכנות את הכספים שלהן", היא מסבירה. "בגלל המגבלה הכספית צריך להתחשב מאוד בקהל ולכן הקולנוע החרדי פחות מעניין. זאת יצירה קצת סובייטית, תעמולתית".

בורשטיין מוסיפה שליוצרות הקולנוע החרדי "אין תכלית אמיתית... לא ברור לי למה הן עושות סרטים. המניע שלהן הוא מסחרי בלבד - פרנסה - אין כאן חזון". לדבריה, בגלל הפיקוח ההדוק וחוסר היכולת להסתכן, הבמאיות אינן יכולות לספר סיפור טוב או לעסוק בקונפליקט אמיתי. "גם אם נפתור את הקונפליקט באופן מתוק, הוליוודי כזה, עצם העלאת הבעיה בלתי אפשרית".

ולמרות זאת, לדבריה, אין דבר פמיניסטי יותר מתעשיית הקולנוע החרדית. היוצרות עובדות ובה בעת יולדות, מגדלות ילדים קטנים ומחתנות את הגדולים. המהפכה טמונה בעצם העיסוק של נשים בקולנוע, מפני שהתכנים, וגם הז'אנר, נותרים שמרניים ועונים על חוקים ברורים ונוקשים. "הבנות האלה, לא מעניין אותן לשנות משהו, להצביע על משהו. אין להן תחושת שליחות", אומרת בורשטיין.

וניג מסכימה. הבמאיות רחוקות מלהיות פורצות גדר. "כל מי שמצפה שהסרטים הללו יהיו כמו סרטים איראניים, יתאכזב. הן לא ימרדו במשטר".

לעומתה, חוקרת החברה החרדית, פרופ' תמר אלאור, מדברת על מהפכה אטית. לדבריה, "חברה תמיד בונה ייצוגים של עצמה. השאלה היא אם הייצוגים הללו משתנים במעבר לאמצעים טכנולוגיים חדשים. חוקרי תרבות תמיד שאלו את השאלה הזאת בנוגע למעבר מהרדיו לטלוויזיה. התברר שלא רק הייצוגים השתנו, אלא גם התוכן. לקולנוע יש כוח עצום. הכלי הוא המסר, ומבחינה זאת יוצרות הקולנוע וחוקרת המדיום הזה פותחות תלם חדש באדמה".

לדעת אלאור, מאחר שבמגזר החרדי אין טלוויזיה, הקולנוע שם אטרקטיבי ואפקטיבי יותר. הרבנים מבינים את העוצמה של הקולנוע ומנסים לגייס אותו להפקת סרטי תעמולה, "אבל עדיין הם פתחו את הדלת לכלי עוצמתי".

לדברי אלאור, הסרטים הצייתניים הם המחיר שמשלמות החלוצות. אחריהן תבוא קבוצה שנייה של במאיות, שיעשו שינוי משמעותי. "אולי מקרבה תקום צעירה אמיצה אחת, שתשאיר דילמות פתוחות. היא יכולה להיכשל, אבל עצם הניסוי אומר שנפתח שדה פעולה גדול. מהפכות לא קורות מהיום למחר".

אלאור מוסיפה שהחזרה בתשובה מהעשור האחרון של המאה ה-20 השפיעה גם על העולם הדתי וגם על העולם החילוני. היא הפכה את הפרהסיה התרבותית הכללית ליותר דתית ואת הפרהסיה הדתית ליותר חילונית. "החוזרים בתשובה הרחיבו את תחומי הפעילות והכניסו אופציות פעולות וחוויות חדשות. הסרט יכול להיות שמרני ותעמולתי, אבל עצם החוויה של מבט על המסך בחושך היא חידוש ושינוי. גם העובדה שקהל של נשים כובש אולמות חתונות וישיבות - הרי אין בתי קולנוע בקהילה החרדית - היא שינוי. זה עדיין שינוי בניואנסים והפיקוח חזק ונוקשה, אבל בגלל ריבוי הזרמים החרדיים, יכולת התנועה של אנשים גדולה יותר ונשארים כיסים ואזורים שאף אחד לא מגיע אליהם. שם השינוי מתרחש".



מרלין וניג. התנ'ך הכי מסבך אותי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו