בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מריאן כבר לא גרה ברובע ה-16

במקום לדחות מעליהן את מוסדות הרפובליקה, אימצו נשים אמיצות מפרברי פאריס דווקא את מריאן, האשה שמסמלת בצרפת את החירות, השוויון והאחווה. אין פלא שתנועתן, "לא זונות, לא כנועות", הולכת וצוברת תאוצה

תגובות

מריאן היא אשה יפה. לבנה. מבנה גופה מוצק ועיניה יוקדות. על ראשה מתנוססת מצנפת פריגית: מצנפת שבימים עברו הונחה על ראשם של עבדים משוחררים, ובימי המהפכה הצרפתית נהפכה לסמל החירות והחופש הפוליטי. במאה ה-18 נהוג היה להעלות מן העבר הרחוק סמלים אלגוריים, וסמלה של החירות, בדמותה של אשה צעירה ומעורטלת, כבש את לבם של המעמדות העממיים.

כבר בימים הראשונים שלאחר הריסת הבסטיליה הסעירה הדמות הזאת את הצרפתים והצליחה לגלם את העקרונות שעליהם מושתתת הרפובליקה: חירות, שוויון, אחווה. מריאן צלחה את השנים בהצלחה והפופולריות שלה הלכה וגברה, כך שהיום דיוקנה מתנוסס על הלוגו הרשמי של ממשלת צרפת, מוטבע על מטבעות ועל בולים, ופסלה מוצג בפינות רחוב, בכיכרות, בבתי ספר, בבתי עירייה ובמשרדי ממשלה בצרפת. בעיני הצרפתים, מריאן היא לא רק סמל-עבר של החירות ושל המהפכה, אלא מייצגת את האומה, את המדינה ואת החברה החדשה שיצרו.

אף אחד לא ממש יודע איך מריאן נראית. פנים רבים ניתנו לה במכחול, באבן ובשירה. חלקם מהללים ומעריצים אותה, חלקם זועפים ומנאצים, תלוי אם הצייר, הפסל או המשורר היה מקורב למהפכנים או לבית המלוכה. אחד מדיוקנותיה המפורסמים ביותר מופיע בציורו של אז'ן דלקרואה "החירות מובילה את העם", ובו הוא מזהה את "החירות" עם מריאן חבושת המצנפת וחשופת החזה, בידה האחת כלי נשק ובאחרת - דגל צרפת.

השאלה "מי את, מריאן?" העסיקה ומעסיקה את הצרפתים ואפילו את הממסד, שחרט את דיוקנה על רקע דגל ה"טריקולור" (דגל צרפת), אך מעולם לא העניק לה פנים משלה. האמירה שיכולה להסתתר מאחורי כך היא שכוחה של מריאן טמון לא בתווי פניה או במבנה גופה אלא בסמליות שלה, בפרטים שנבחרו כדי לעטר את דמותה: לעולם היא מופיעה עם מצנפת החופש הפריגית; לעתים היא עטורת כתר המסמל את החוסן; שדיה החשופים מייצגים את האשה המיניקת ואת האמנציפציה; השריון שהיא עוטה מציין את הכוח, האריה - את האומץ ואת חוזקו של העם; הכוכב - את החוכמה; המשולש - את השוויון וכן הלאה.

רק אגודת ראשי העיר של צרפת (AMF) החליטה למסד את יחסיה עם מריאן, ועם תום מלחמת העולם השנייה החלה להדביק לה את תווי פניהן של צרפתיות מפורסמות: שחקניות כמו בריז'יט ברדו וקתרין דנב, זמרות כמו מיריי מתיו, נשות אופנה כמו אינס דה לה פרסאנז' ודוגמניות כמו לטסיה קסטה. כך פרצו ראשי העיריות את הדרך לתרבות ה"סלבריטאיות" העתידה לבוא, וכך קיבעו את דמותה של מריאן כאשה שחשיבותה נובעת מיופיה. לא עוד אשה מוצקה עמוסת סמלים ורעיונות מהפכניים, אלא דוגמנית.

הרפובליקה בבורקה

והנה מהפך: החל ב-2003 נשבה רוח חדשה במריאן, רוח שהזכירה את הלהט של הימים הרחוקים ההם של המהפכה, הימים שבהם המלים "חירות, שוויון ואחווה" נאמרו בחירוף נפש ולא כסיסמאות ריקות מתוכן. מריאן נחלצה מהאבק ומן הסלבריטאיות. אבל הפעם דמותה לא הועלתה על נס במשרדי המפלגה הסוציאליסטית המפורקת, לא בתנועות השמאל הרדיקלי שעסוק בשימור הקיים ובהפיכת הבכיינות למקצוע; לא ברבעים הלבנים המסורתיים של פאריס, אלא דווקא בפרברים, בשכונות המצוקה, ב"שכונות הרגישות", כמו שקוראים להן בצרפת.

בשכונות המהגרים, השוכנות בקרבת הערים המרכזיות, חיים בגטאות הצרפתיים החדשים בעיקר מוסלמים ממוצא ערבי או אפריקאי. רבעים אלה עשו להם שם עולמי במהומות 2005, בעת שהוצתו בהם גילויי שנאה ואלימות למוסדות המדינה. את גלי האלימות הללו הובילו צעירים מאותם רבעים. הנשים בחרו בדרך אחרת: במקום לדחות מעליהן את מוסדות הרפובליקה הן אימצו לחיקן את מריאן, האשה שמסמלת אותה יותר מכל.

השאלה שנשאלה בהתקוממות החברתית החדשה והצעקה הציבורית שליוותה אותה, לא היתה "מה הלוק שלך, מריאן", אלא "מה קרה לך, מריאן?" - היכן הרוח המהפכנית שאת מייצגת ולאן נעלמה החירות? מדוע האומה והמדינה שאת מסמלת לא עוזרת לנו, הנשים, החיות בשכונות האלה שבנית לנו, לשמור על גופינו, על כבודנו כנשים וזכויותינו כאזרחיות צרפת?

את גל המחאה החדש והמרתק הזה מובילה תנועה חברתית יוצאת דופן וייחודית בפעילותה: תנועת "לא זונות, לא כנועות" (Ni Putes, Ni Soumises), שהוקמה ב-2003, בעקבות הירצחה של נערה בת 17 ושמה סוהן בנזיאן. סוהן התגוררה בפרבר "רגיש" דרומית לפאריס, ויטרי סור סיין, וניסתה לחיות את חייה, ככל צעירה מלאת חיים בגילה. ב-4 באוקטובר 2002 סוהן נשרפה חיים; רוצחה היה חברה לשעבר, בחור מהשכונה בן 19, שכעס שאינה עונה לחיזוריו החוזרים ונשנים וטען שהיא מנהלת אורח חיים "חופשי" מדי לבחורה. הוא אירגן לה משפט ראווה, ולעיני עדים הצית אותה בעודה בחיים בחדר הזבל של השיכון שגרה בו.

המעשה הברברי הזה זיעזע את כל צרפת, כמובן, אך הפעם, במקום שהידיעה תתויק במדפי הארכיונים של העיתונים, החליטה פדלה אמרה לצאת בצעדה מן הפרבר שבו חיה ונרצחה סוהן הצעירה אל מרכז פאריס. אמרה, צעירה בת למשפחה מרובת ילדים וקשת יום ממוצא קאבילי-אלג'יראי, שלפניה כבר עמדו שנים רבות של פעילות חברתית פמיניסטית ואנטי גזענית, התחילה לצעוד כדי לעורר תשומת לב ציבורית למצוקתן של הנשים החיות בפרברים. יחד אתה צעדו עוד ארבע נשים ושני גברים ובפיהם סיסמה אחת, פרובוקטיבית: "לא זונות, לא כנועות". הסיסמה הזאת הגדירה לטענתן את הבעיה המרכזית של חלק גדול מנשות השכונות, שגברברי השכונה רודים בהן ודורשים מהן להיות נשים כנועות וצייתניות, או לשמש להם זונות. עיני כל המדינה היו נשואות אל "צעדת נשות השכונות נגד הגטאות ובעד השוויון". לא נשמעו עוד קריאות כמו "כל המוסלמים אותו דבר", או "בעיה שלהם, שיסתדרו בעצמם". בבת אחת נפקחו עיני האומה הצרפתית לחולי שהשתרש מתחת לאפה, ודיון ציבורי חשוב הועלה על סדר היום.

אמרה וחבריה, בצעדת המחאה שלהן, לא ביקשו לחפש אשמים. הן חיפשו להוקיע בעיה קיימת ולהוציא את נשות הפרברים מן הבידוד החברתי והמדיני שנקלעו אליו. בכך אכן הצליחו: בתום הצעדה היתוספו אל אמרה (שעתידה להיות לימים מזכירת המדינה לענייני ערים בממשלת ניקולא סרקוזי והמפקחת הכללית לענייני חברה) כ-20 אלף איש ודרשו לשבור את השתיקה ולאפשר את זכות הדיבור האלמנטרית לכל הנערות והנשים בצרפת. אחרי קול הצעקה הראשון הוקמה תנועה ששמה לה למטרה להיאבק למען שוויון בין המינים, החופש הפרטי של נשים ושל גברים, הבחירה החופשית באורח חיים חילוני, וחיי שיתוף בין נשים לגברים ובין המסורות והתרבויות השונות הקיימות בשכונות.

התנועה, שאימצה את הסיסמה הפרובוקטיבית, גדלה בצעדי ענק ובתוך חודשים ספורים עוררה את תשומת לבם של כלי התקשורת ושל ארגונים פוליטיים רבים. היום יש לה סניפים רבים הן בצרפת והן בעולם ופעולותיה מגוונות: מערך הסברתי מסועף, מאבקים למען צדק חברתי וחוקים סוציאליים, מאבק בכל גילוי של גזענות, אנטישמיות, מיזוגניה, אפליה ואלימות כלפי נשים - פיסית, נפשית או פסיכולוגית.

אחת הפעולות הראשונות והמרשימות של התנועה הצעירה היתה "מריאן היום". פעיליה השכילו לנגב מעל פניה של סמל החירות סימנים אחרונים של איפור כבד של מגזינים, והלבישו לה פנים של נשים צרפתיות עכשוויות. ב-2003, "לא זונות, לא כנועות", תלו על חזית בניין הפרלמנט בפאריס 14 פורטרטים של נשים בממדי ענק. נשים צעירות ממוצא אירופי, אפריקאי, ערבי, אסייתי, כולן חבושות במצנפת הפריגית וכולן תושבות הפרברים. אחת מן הנשים האלה היא סיהם הבשי, שעתידה לרשת את מקומה של אמרה כנשיאת התנועה.

"לא זונות, לא כנועות" היא ארגון פעיל עד מאוד. זו תנועה קולנית ודעתנית, שלא מפחדת להרעיש עולמות. כוחה הגדול נובע מכך שאין היום בצרפת תנועת חופש רפובליקאית ממנה. התנועה מבקשת ליישם את ערכי הרפובליקה וחוקי המדינה, הפעם באופן שווה לכל אזרחיה. לא בכדי משתמשת התנועה שוב ושוב בדמותה של מריאן. בשנה שעברה, במסגרת המאבק לחילוניות - ערך עליון במושגים רפובליקאים צרפתיים - התבקשו תומכי התנועה לצלם עצמם חבושים במצנפת פריגית ולפרסם את התמונות בעמוד הפייסבוק שלהם.

המאבק למען הנשים ב"שכונות הרגישות" אינו מסתכם רק ברובד החברתי אלא גם ברובד האישי ואף האינטימי. בכל ההופעות של אנשי התנועה בכלי התקשורת ובכל ההפגנות ובאסיפות הם מוקיעים את סיר הלחץ שבו חיות הנשים בשכונות המצוקה. בראיון ליום האשה בערוץ הטלוויזיה TV5 אמרה מנהיגת התנועה סיהם הבשי: "מצב האשה בצרפת מחמיר מיום ליום, אנחנו חיים במצב חירום. יש נשים שאינן יודעות שיש להן הזכות לאמנציפציה, שאפילו לא מתארות לעצמן שיש להן הזכות לומר לא. בצרפת קיימת היום מדיניות של איפה ואיפה בכל הנוגע לנשים, בייחוד לאלה מ'השכונות הרגישות' ואשר חיות בתנאים קשים מאוד... הן לא מצליחות ?להרים את הראש מעל המים' ולא מצליחות לבקש עזרה".

באסיפה המונית, שהתקיימה ב-6 במארס 2010, טיפסו חברי התנועה על פסלה של מריאן בכיכר "רפובליק" בפאריס והלבישו אותה בבורקה, לבוש מוסלמי מסורתי המכסה את גופה של האשה מכף רגל ועד ראש. המטרה היתה לשוב ולזעזע את דעת הקהל, ולעודד את חברי הפרלמנט הסוציאליסטים להצביע בעד החוק האוסר על לבישת הבורקה ברחבי צרפת. במעמד סמלי זה אמרה הבשי: "איננו רוצים בבורקה, לא נסכים לשום פשרה ונמשיך במאבקנו עד הסוף. הרפובליקה החילונית נמצאת תחת איום ומריאן היא הסמל של החילוניות הזאת".

תנועת "לא זונות, לא כנועות" הצליחה לבסס את מעמדה כתנועה חברתית מובילה בצרפת. גם אם מאבקן לשמירת זכויות האזרח ככלל, והגנת זכויות הנשים משכונות המצוקה בפרט, עדיין בראשית דרכו, אנשי התנועה הפיחו חיים חדשים בעקרונות המהפכה הגדולה ונתנו להם משמעות עדכנית ורלבנטית לחברה הצרפתית של היום. בין כל נשות צרפת היוצאות נשכרות מפעילותה החשובה של "לא זונות, לא כנועות", יש אחת שהתנועה הצילה בוודאי מאבדון, וזו מריאן, אשת המהפכה, אשת החירות והשוויון.



כיכר רפובליק בפאריס, 6 במארס 2010. המדלן בבורקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו