בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קונצ'רטו לסיף ולחרב

"מוצרט השחור" - ז'וזף בולון, האביר דה סנט ז'ורז' - לא היה רק מלחין, לוחם, פרש, סייף ודון ז'ואן: הוא היה מהפכן בכל מאודו

תגובות

בית המעצר בעיירה קלרמון-סיר-אואז, דרומית לליל שבצרפת, היה טחוב וקר בחורף 1793. כמוהו היו בתי מעצר רבים באותן שנים, שנות הטרור שלאחר המהפכה, שבהן כמעט כל מבנה ציבורי הוסב לכלא כדי לאכלס את רבבות האסירים שהמתינו להוצאה להורג. בבית המעצר המסוים הזה נמק בכלאו אדם מיוחד במינו. מה שייחד אותו לא היה מעמדו הרם כמפקד צבא עטור שבחים ואותות, שהוענקו לו אחרי שהוביל את החטיבה שלו - אלף איש היא מנתה - למלחמת גבורה באוסטרים. גם הצלת העיר ליל בפיקודו לא הותירה רושם על איש. הגיליוטינה לא הבחינה בין פשוטי עם למצביאים, בין בוגדים לנאמנים, בין המלך לבין שחקני ה"קומדי פרנסז" שהובלו אליה גם הם, כולם, בקבוצה מבוהלת אחת. מה שייחד את האיש הזה היה עיסוקו בחודשים הארוכים והאפלים הללו: הוא הלחין מוסיקה לתזמורת ויצירות קאמריות; ועוד דבר הבדיל בינו לבין כל אסירי צרפת: הוא היה שחור עור. שמו היה ז'וזף בולון, האביר סנט ז'ורז'.

כ-50 שנה קודם לכן חי באי גואדלופ שבים הקריבי קולוניאליסט צרפתי עשיר, ז'ורז' דה בולון, בעל אחוזה שהחזיק מטעים נרחבים של קנה סוכר, ואין צורך לומר - עבדים רבים. זאת היתה התקופה החמה של סחר העבדים: במשך 300 שנה, עד סוף המאה ה-18, נתפסו ביבשת השחורה כ-80 מיליון בני אדם, אולי אף 100 מיליון, והוגלו לאירופה, לאמריקה ולאיים הקריביים בשיטתיות תעשייתית, בשואה שממדיה עדיין אינם נתפשים במלואם. רק מיעוטם שרדו אחרי שנצודו ונשלחו ליעדם בתנאים מחרידים. רק עשירית מהשורדים הצליחו לחיות יותר מעשר שנים במטעי הסוכר; שם היה זול יותר להביא עבד חדש מלטפל בחולה או פצוע. האי הקטן גואדלופ, שהתגלה על ידי כריסטופר קולומבוס בסוף המאה ה-15 ונכבש על ידי צרפת כ-200 שנה אחר כך, שקק עבדים מאפריקה, שלא נחשבו בני אנוש. "הגיע משלוח של עשרה טונות כושים", נכתב בידיעה בעיתונות.

האפריקאיות הצעירות שימשו במקרים רבים שפחות מין לאדוניהן. המקרה של בעל האחוזה ז'ורז' דה בולון היה כנראה שונה. ככל הידוע, הוא התאהב בשפחה צעירה ששירתה בביתו, ננון שמה, ומהרומן נולד ז'וזף. הוא בא לאוויר העולם בערב חג המולד 1745. כשדה בולון נאלץ לחזור לצרפת בבהילות, לאחר שהוגשה נגדו תביעה משפטית, הוא צירף למסע לא רק את משפחתו הלבנה, אלא גם את השפחה ובנה.

כך, בביתו של אציל צרפתי עשיר בפאריס, החלה דרכו של הילד-העבד השחור, ז'וזף בולון שבלייה דה סנט ז'ורז', שלימים היה למצביא, מוסיקאי, דמות ססגונית בחברה הפאריסאית.

באמצע שנות ה-50 של המאה ה-18, בהיותו בן עשר, ירד סנט ז'ורז' הקטן מהאונייה כדי להתחיל את חייו החדשים בעיר הלבנה. בנפשו נחרץ שסע עמוק, רב פנים: בין גזעים, בין יבשות, בין תרבויות ולרוע מזלו - שנים ספורות אחר כך - גם בין מעמדות. אבל כילד הוא נהנה ממסירותו של אביו. בעל המטעים לשעבר הבחין בכשרון של ילדו, מותר לומר בגאונותו, וכדי לבסס את מעמדו כאציל שלח אותו ללמוד את המקצוע האריסטוקרטי מכולם - הסיף. ברחוב סנט אונורה בפאריס שכן בית הספר של הסייף המהולל לה בואסייר, שבו למדו את כל מקצועות הספורט.

סנט ז'ורז' התקבל שם כשהיה בן 13. כעבור שנתיים, כפי שהעיד בנו של מנהל בית הספר, כבר הביס את כל סייפי צרפת ובתחרות בינלאומית נגד הסייף האיטלקי ג'וזפה פלדוני - שבא לפאריס במיוחד כדי להילחם נגדו - הוכרז גדול סייפי אירופה. הבחור הצעיר, 1.78 מטרים גובהו, היה מהיר כברק, פיתח טכניקת סיף ייחודית והצטיין גם בריצה וברכיבה על סוסים - הוא נודע כפרש וירטואוז - וגם במחול. "אלוהי הנשק", כונה כשהיה בן 19.

בין שמים לארץ

מתי החליט סנט ז'ורז' לפנות עורף למקצועות הספורט ולהמירם במוסיקה, מתי התפרסם לראשונה כאחד הכנרים הווירטואוזיים של צרפת - קשה לדעת. ראשית דרכו כמוסיקאי לא תועדה. אין להתפלא על המשיכה שלו לעולם הצלילים, הלא פאריס של אותה תקופה היתה המרכז המוסיקלי הזוהר של העולם המערבי.

למעלה מ-40 הוצאות לאור מוסיקליות פעלו בפאריס של אותם ימים, שאוכלוסייתה מנתה כנראה כחצי מיליון נפש. פטרונים אצילים ועשירים מימנו את תזמורותיה ומלחיניה, ומחברים מכל אירופה זרמו אליה. ביניהם היה קרל שטאמיץ, בכיר המלחינים של אסכולת מנהיים, מולדת הז'אנר החדש - הסימפוניה - וכמוהו עשו גדולי עולם אחרים.

הרוחות המהפכניות שנשבו בפאריס השתקפו גם במוסיקה. זאת היתה תקופת ההשתחררות מהבארוק: קריאתם של ז'אן-ז'אק רוסו והאנציקלופדיסטים לרדת מהנשגב אל הפשוט התייחסה לא רק לרובד החברתי והפוליטי, אלא נגעה גם במוסיקה. כמו המלאכותיות בארכיטקטורת הגנים של ארמון ורסאי, כמו הפאר והקישוטיות של אולמותיו וחדריו, כך היה גם במוסיקה: הטרגדיות הליריות של מלחין החצר ז'אן-בטיסט לולי, הפאר של האופרות על המוסיקה הנשגבת שלהן ועלילותיהן המופרכות - תחת כל אלה חתרו ההוגים והמוסיקאים החדשים.

הוויכוח בין הדוגלים במוסיקה החדשה, שצריכה להיות פשוטה ונעדרת גודש ומלאכותיות, לבין השמרנים שדבקו בבארוק, חרג מהתחום האסתטי. הוא ייצג שתי תפישות עולם מנוגדות - זו של הדבקים בהמשך המשטר המלוכני האבסולוטי וזו של קוראי התיגר על אותו משטר בדיוק. כך נולד סגנון הרוקוקו המוסיקלי באמצע המאה ה-18, סגנון פשוט ואלגנטי; בתוך הוויכוח הזה גדל סנט ז'ורז'.

לצד האופרה הפאריסאית הבארוקית והקונצרטים בחצר המלך, פעלו בפאריס מוסדות שבהם צמחה מוסיקה מודרנית. אחד מהם היה סדרת קונצרטים פומביים שנקראה "קונסר ספיריטואל" (concert spirituel). היא נולדה בראשית המאה ה-18 כאלטרנטיווה בורגנית, מחוץ לחומות הארמון. בדרך כלל השתכנה בכנסייה, ובראשית דרכה אכן התרכזה במוסיקה דתית מקהלתית. אבל עד מהרה החלו להישמע בה צלילים חדשים, וכל וירטואוז ראוי לשמו ראה חובה לעצמו להופיע במסגרתה.

כל התפתחות המוסיקה בצרפת קשורה למוסד הזה, שנתן דחיפה ליצירות חדשות, לסגנונות חדישים ולרוח המודרנית של התקופה. עד שקרס ונסגר ב-1790, בעקבות המהפכה, הוא עורר ביקורת רצינית ודיונים - בעיקר בעיתון שהקדיש מקום רב לכך, ה"מרקור" (La Mercure).

יום אחד, ב-1764, הופיע שמו של הסייף והפרש המהולל סנט ז'ורז' בהקשר המוסיקלי הזה. אחד מבכירי המלחינים בצרפת באותה עת, ולימים מנהל הקונסר ספיריטואל, פרנסואה-ז'וסף גוסק בכבודו ובעצמו, הקדיש לו קובץ של שלישיות כלי קשת פרי עטו: מכך ניתן להסיק שגוסק היה מורהו לקומפוזיציה. ז'אן-מארי לקלר, מהכנרים הגדולים של התקופה, היה ככל הנראה המורה שלו לכינור; כך זרח כוכבו בשמי המוסיקה בפאריס.

הוא הוזמן על ידי גוסק לנגן בתזמורת שלו, "תזמורת חובבי המוסיקה" (Orchestre des Amateurs), ובתוך זמן קצר מונה לכנר הראשי שלה. שטאמיץ בכבודו ובעצמו שלח לאביו של סנט ז'ורז' רביעיות כלי קשת, שאותן הקדיש לאב ולבנו. ב-1772 כבר ניגן סנט ז'ורז' כסולן עם התזמורת, בבכורה, שני קונצ'רטי לכינור שהוא עצמו הלחין. התזמורת המרהיבה כללה 40 כינורות, ויחד עם כלי הקשת האחרים וכלי הנשיפה וההקשה מנתה 76 נגנים, כמו תזמורת סימפונית ראויה לשמה בת זמננו.

מות אביו, כעבור שנתיים, הותיר את סנט ז'ורז' ללא קצבה שנתית. הצעיר, שחי חיי ראווה ונודע בפאריס כ"דון ז'ואן השחור", נשען על המוסיקה כמקור פרנסה. עד סוף העשור הוא הוציא לאור רביעיות כלי קשת - הוא וגוסק היו ראשוני המלחינים שכתבו בז'אנר חדש זה בפאריס - קונצ'רטי, סימפוניות ומאוחר יותר גם אופרות. הוא גם היה מחלוצי הסימפוניה הקונצרטנטית, יצירה לסולנים ולתזמורת, שצמחה מתוך הסימפוניה הקלאסית ולא כפי שנהוג לחשוב - כהתגלגלות של הקונצ'רטו הבארוקי.

מוצרט, שביקר בפאריס ב-1778, בהיותו בן 22, כתב בשובו את אחת מיצירותיו הראשונות הגדולות - הסינפוניה הקונצרטנטית במי במול מז'ור (ק' 364) לכינור וויולה. סנט ז'ורז', שנזכר בדורות שלאחריו כ"מוצרט השחור" בגלל סגנונו הקלאסי המובהק, לא הושפע ממוצרט, אלא דווקא להפך.

רמז לרגשנות

סגנונו של סנט ז'ורז' דומה למוסיקה של מוצרט רק בסימניו החיצוניים. אפשר לתאר אותו כאב-טיפוס של הקלאסיקה הבשלה שאיפיינה את שלושת המלחינים הגדולים של התקופה - מוצרט, היידן ובטהובן. תקופת המעבר שבין הבארוק לבין הקלאסיקה הבשלה של השלושה היתה עידן מרתק, חלוצי. אז נולד הסגנון הבינלאומי שפשט באירופה. מלחינים נדדו בין המרכזים המוסיקליים. בני וינה ומנהיים, איטליה ובוהמיה, הגיעו לכל מקום, ובראש ובראשונה לפאריס. לואיג'י כרוביני, איגנץ פליל, שני האחים שטאמיץ - קרל ואנטון, אטיין מהול, פרנסואה-ז'וזף גוסק הגדול, אנדרה גרטרי, כריסטוף גלוק הזקן - אלה כמה מהמלחינים שפעלו אז בעיר; מחוץ לה אפשר למנות את יוהן כריסטיאן באך "האנגלי", פרנץ אנטון הופמייסטר ואין-ספור מלחינים אחרים.

סנט ז'ורז' שאב מהם, ובמיוחד ממורו גוסק. ניתוח של יצירותיו מגלה פשטות רבה והיצמדות לסגנון הרוקוקו הגלאנטי ברוח החזרה לטבע. הנושא הראשון ביצירותיו בדרך כלל מלודי ומתנגן - הוא לא למד את סוד הנושא התמציתי, הדרמטי, מלא הפוטנציה לעיבוד ולפיתוח, סימן ההיכר של הקלסיקאים הגדולים שבאו אחריו. הסימפוניות שלו, עדיין בסגנון הישן, הן בנות שני פרקים בלבד ומזכירות את אלה המוקדמות של סמרטיני.

הרביעיות, גם הן בנות שני פרקים, יפות מאוד ומעודנות - דומות במקצת לאלה של היידן, אם כי ללא ההמצאה וההומור המשגע. מה שנעדר כמעט לגמרי מיצירותיו הוא הסגנון הרגשני, ה"אמפפינזמקייט", שנבע כזרם תת-קרקעי בתקופה שלאחר הרוקוקו, בסוף המאה ה-18, נושא אתו את השפעת סגנון "הסער והדחף" של אותם ימים. זה היה ביטוי לחיפוש אחר אנושיות חדשה, כמנבא הרומנטיקה והאינדיווידואליזם ההומני של מוצרט המאוחר ובטהובן. הרגשנות של סנט ז'ורז' באה במשורה, ברמז.

סנט ז'ורז' פרח בתזמורת שלו. שמעו יצא בכל רחבי אירופה, ואחד משיאי הקריירה שלו היה הנסיעה לאוסטריה כדי לפגוש את יוזף היידן הגדול ולהזמין ממנו שש סימפוניות לביצוע בפאריס. "סימפוניות פאריס" של היידן, מספר 82 עד 87, ביניהן "הדוב", "התרנולת" ו"המלכה", נחקקו בתולדות המוסיקה כיצירות מופת ונוגנו בבכורה על ידי התזמורת של סנט ז'ורז' ובניצוחו.

מינויו למנהל האופרה טורפד בגלל גזענות. קברניטי האופרה סירבו למנות מנהל שחור לראש המוסד הנעלה ביותר בצרפת. באותה תקופה של סחר בעבדים היו בצרפת חוקי גזע נגד שחורים: אסור היה להם להינשא ללבנים או להתהדר בשמות של לבנים; ואף שהיה כל כך מקובל והוזמן לבסוף לוורסאי, לנגן בחברת מארי אנטואנט, האופרה היתה חסומה בפניו. סנט ז'ורז' הגיב בחריפות; הוא היה ידוע במזגו החם וברחוב אף נקט אלימות כשנתקל בהערות גזעניות.

חרב אמיתית

רוחות המהפכה החלו לנשב ביתר שאת. ב-1781 פורקה התזמורת, וסנט ז'ורז' נאלץ להוציא את לחמו בנגינה במקומות אחרים. הוא חזר לסיף, בין היתר להופעות ראווה בלונדון נגד רב הסייפים אנג'לו, נגד האביר "שבלייה ד'און" - גבר שהיה לבוש בבגדי אשה; ונגד יורש העצר, הנסיך מוויילס בכבודו ובעצמו. הוא הלחין עוד אופרה אחת, אבל הידרדרות החיים המוסיקליים בעקבות המהפכה שפרצה ב-1789 והמהומות שאחריה, הביאו אותו לבסוף להצטרף למשמר הלאומי. הסייף האומן, שמעולם לא ראה שדה קרב ומעולם לא שלף חרב אמיתית נגד אויב בשר ודם, החל בקריירה האחרונה שלו: מצביא ולוחם בשירות הרפובליקה.

האביר סנט ז'ורז' היה אפוא לאביר, פשוטו כמשמעו. הוא הקים בעיר ליל גדוד בן אלף איש, כולם בני מיעוטים שחורים כמוהו - ביניהם תומס אלכסנדר דיומא, אביו של הסופר אלכסנד דיומא הראשון - וקודם לדרגת קולונל על ידי האסיפה הלאומית. ב-1792 הציל את עירו מקושרים בראשות הגנרל דימורייז, שזממו לכבוש אותה ולהנהיג בה משטר מלוכני זמני. אבל כעבור שנה גם הוא נפל קורבן לטרור הנורא, ולילה אחד נקשו הז'נדרמים על דלתו. כך, בנובמבר 1793 מצא עצמו ז'וזף בולון, שבלייה דה סנט ז'ורז', במצב דומה לזה שהיה בו בילדותו: משולל זכויות ונתון לרחמיהם של אדונים לבנים, חייו תלויים על בלימה.

18 החודשים בכלא הביסו את סנט ז'ורז'. הוא שוחרר לבסוף, באורח פלא, אחרי מפלתו של רובספייר, ואף עמד לחזור למשרתו הצבאית. אבל המינוי בוטל. בצר לו החליט לנטוש את פאריס ולחזור למולדתו גואדלופ. כך, כמעט חצי מאה אחרי שעשה את דרכו לפאריס באונייה, ילד-עבד שחור, חזר המלחין-המצביא באונייה לאי הקריבי, לחפש את אושרו בקרב בני עמו.

לא זמן רב הוא נשאר שם: אלימות, מרד עבדים, עוני ודחי בכל, הכריחו אותו להסתלק משם. הוא חזר לפאריס אחרי שנתיים, ובמסגרת כת הבונים החופשיים שאליה השתייך - כנראה האפריקאי-הצרפתי הראשון אי פעם - ניצח על התזמורת האחרונה שלו, לפני מותו ב-1799, וכדברי הביקורת האחרונה ב"מרקור": "כבר לא ביקש דבר, ולא הוטרד על ידי דבר, חוץ מבחירת הרפרטואר ודרך ביצועו".



שבלייה דה סנט ז'ורז'. מחלוצי הסימפוניה הקונצרטנטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו