בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חום, שחור, אדום, צהוב, ירוק, ורוד

עכשיו, כשהיא חברה מרכזית ומכובדת באיחוד האירופי, יכולה גרמניה להביט לאחור, אל המאה העשרים, שבה היטלטלה בין תנועות מהפכניות בשלל צבעי הקשת

תגובות

בבחירות במדינת המחוז הגרמנית באדן-וירטמברג, שהתקיימו בחודש שעבר, התמודדה מועמדת יוצאת דופן: מוניקה שטורב, אחות וצלמת בת 35 משטוטגרט, שרצה לפרלמנט מטעם מפלגת השמאל. לשטורב, היה זה מהפך כפול: בתחילת שנות האלפיים היא היתה פעילה במפלגת הימין הניאו-נאצית נ-פ-ד; אז גם היתה עדיין גבר ששמו הורסט שטורב. אחרי שעבר ניתוח לשינוי מין, אימצה שטורב עמדות הפוכות לאלה שהחזיקה בהן בימי זכרותה. "התנתקתי לגמרי מהניאו-נאצים, זה היה חטא נעורים", הכריזה מוניקה, "עכשיו אני סוציאליסטית אמיתית". מאז הצטרפותה למפלגת השמאל היא נופלת קורבן להטרדות של ניאו-נאצים, סיפרה.

המעבר החד של שטורב מהימין הקיצוני לשמאל הרדיקלי, ומהצד הגברי הגלוי אל הצד הנשי החבוי, הוא הד עכשווי להפכפכותה של הפוליטיקה הגרמנית. מבט ממעוף הנשר על תולדותיה של גרמניה במאה העשרים מגלה כי היא היתה כר פורה לשלל רוחות ותנועות מהפכניות, שלבשו שלל גוונים - צבעי השחור-אדום-צהוב של דגל הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הראשונה, שנוסדה אחרי מלחמת העולם הראשונה; האדום של שתי הרפובליקות הקומוניסטיות קצרות הימים שהונהגו בבוואריה ובמינכן ב-1918-1919, ולימים של הרפובליקה המזרח-גרמנית ושל התקוממות הסטודנטים במערב גרמניה בסוף שנות השישים.

החום הנאצי, ששמרנותו הוסוותה היטב ("היטלר אמנם ראה בעצמו מהפכן, אבל המהפכה שלו היתה כל כולה גזעית, מהפכה של השמדה", כדברי ההיסטוריון איאן קרשו); ובמישור אחר: הירוק האקולוגי, שנעשה היום ירוק מאוד, לאחר שמפלגת הירוקים הגרמנית זכתה לניצחון היסטורי בבחירות בבאדן-וירטמברג ולראשונה היא תמשול במדינת מחוז.

גרמניה של ימינו - מעצמה אירופית מובילה שכלכלתה חזקה, האבטלה בה נמוכה והפוליטיקה שלה אינה משופעת בטיפוסים רדיקליים - מתבוננת במבט ישיר ונוקב באחוריה. את עיי החורבות, שהותירו לה אבותיה, היא מנציחה במגוון רחב של מוזיאונים, אנדרטות ומוסדות מחקר והדרכה. הזיכרון של עברה הוא הווה מתמשך, שאינו עובר לעולם, אך אין פירוש הדבר שהוא לא עובר תמורות.

"עד לפני כמה שנים, הדיון בזיכרון של שתי דיקטטורות גרמניות במאה העשרים - הנאצית והקומוניסטית - היה שנוי במחלוקת ונחשב רלטיוויזציה של פשעי הנאצים", אומרת ד"ר עירית דקל, סוציולוגית ישראלית מאוניברסיטת הומבולדט בברלין, החוקרת את הפוליטיקה של הזיכרון. "ואולם, בשנים האחרונות דיון כזה נעשה במידה גוברת והולכת לגיטימי, ונשמעים הרבה יותר קולות, חלקם שמרניים, שמשווים בין שתי הדיקטטורות. השוואה כזאת מאפשרת להכניס לשיח הפוליטי סוגיות שקודם לכן לא היה אפשר לעסוק בהן, כמו ההכרה בסבל האזרחים הגרמנים - הן תחת משטרו של היטלר, הן כתוצאה ממדיניות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה והן תחת הרודנות המזרח-גרמנית".

לעומת העיסוק הבלתי נגמר בהיסטוריה הנאצית, או העניין החדש יחסית בהיסטוריה המזרח-גרמנית, המבט העכשווי של הגרמנים מותיר בשוליים מהפכה מוקדמת יותר: זו של סיום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, שהביאה להפלת הקייזר ולכינון רפובליקת ויימאר בתחילת 1919. "בעשור האחרון הגרמנים חשים שהדמוקרטיה שלהם מתפקדת היטב ושאין חשש ממשי לעתידה", אומרת דקל. "נכון שיש דיון ערני על הרב-תרבותיות, על זכויות מיעוטים ועל זכויות האדם. אבל בה בעת, בזרם המרכזי, ובמיוחד בקרב הליברלים הגרמנים, העניין העכשווי בתקופת רפובליקת ויימאר קשור יותר בתנאים הפנימיים שאיפשרו את התמוטטותה כדמוקרטיה ופחות ברוח המהפכנית שהולידה אותה".

1919

השיחה עם דקל מתקיימת בכיכר מזרח-ברלינאית הקרויה על שם רוזה לוקסמבורג. בניגוד לרחובות ומקומות רבים אחרים במזרח גרמניה, שהנציחו גיבורים קומוניסטים, שמה של הכיכר נותר בעינו גם אחרי איחוד גרמניה ב-1990, ובמרצפותיה הוטבעו כמה מאמירותיה הנודעות של המהפכנית. סמוך לכיכר ניצב בית קרל ליבקנכט, שבו ישבה הנהגת המפלגה הקומוניסטית בשנות העשרים, וכיום הוא מאוכלס בפעילי מפלגת השמאל "Die Linke". בכניסה לבניין ממשיכה לפעול חנות ספרים מרקסיסטית, שכתביהם של אבות הקומוניזם, המוצעים בה בצד ספרי זיכרונות על ימי מזרח גרמניה וכתבי הגות בני זמננו, עדיין לא עייפו מהקריאה להתעוררות התודעה המעמדית.

לפני כשנתיים שבה לוקסמבורג לכותרות, בעקבות טענותיו של רופא גרמני כי מצא את גופתה שמורה במחסן הגופות של בית החולים "שאריטה" בברלין. 90 שנה אחרי שנרצחה ב-1919 יחד עם ליבקנכט, עמיתה להובלת המרד של "ברית ספרטקוס", טען הרופא כי יש סבירות שגופה נטולת ראש, כפות ידיים וכפות רגליים, עשויה להיות גופתה האמיתית של לוקסמבורג.

לאחר שנרצחו השניים על ידי אנשי מיליציית ימין - תוך העלמת עין מצד הממשלה הסוציאל-דמוקרטית - הושלכה גופתה של "רוזה האדומה" לתעלת לנדוור בברלין, משם נמשתה לאחר כמה חודשים. ואולם, לטענת הרופא, גופה של אשה אחרת שנמשתה מהתעלה היא שנקברה כלוקסמבורג בבית העלמין פרידריכספלדה בברלין, בעוד שקיימים כמה קווי דמיון בין הגופה שנשמרה בבית החולים לבין המהפכנית.

הרופא הצביע על ההבדלים באורך שתי רגליה של הגופה, המתאימים לאלה שהיו ללוקסמבורג, שסבלה מילדות מבעיות במפרק הירך וצלעה. לאחר בדיקה ממושכת, שכללה בין היתר קבלת דגימות רוק מקרובת משפחה של המהפכנית החיה בישראל, התברר כי אין אפשרות להכריע בשאלה אם הגופה שנמצאה היא גופתה של לוקסמבורג, והאשה נקברה באלמוניותה.

אלא שמורשתה של לוקסמבורג ממילא אינה מסתכמת באופן שהיא מתגלמת בבשר המת או בעניין המחודש בו, אלא דווקא ברוח, שביכולתה לשמור על חיות וחיוניות גם מחוץ לצינת מחסני הגופות. "ברבריות או קומוניזם", הכריזה לוקסמבורג על שתי הברירות שניצבו לפני האנושות, אך גרמניה לא בחרה בקומוניזם ההומניסטי מבית מדרשה של "רוזה האדומה", שהתנגדה ללאומנות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה (ונכלאה בשל כך). לוקסמבורג גרסה כי מהפכה חברתית יכולה להתחולל בצורה תרבותית, ללא אלימות ונהרות של דם, והכעיסה גם את חבריה לדרך בשל הביקורת הנוקבת שמתחה על משטרו של לנין בברית המועצות בראשית ימיו.

מכמה בחינות, לוקסמבורג היא המהפכנית הגרמנייה האולטימטיבית, למרות, או בזכות, העובדה שלא היתה גרמנייה במלוא מובן המלה. היהודייה-הפולנייה, שהתאזרחה הודות לנישואים פיקטיביים לגרמני, היתה בימי חייה "הדמות מעוררת המחלוקת יותר מכולם ומעוררת ההבנה פחות מכולם בתנועת השמאל הגרמנית", כפי שכתבה עליה הפילוסופית חנה ארנדט בספרה "אנשים בעתות אפלה". אחרי מותה נהפכה לוקסמבורג ל"סמל נוסטלגי של הימים הטובים ההם, כשהמהפכה היתה מעבר לפינה", סמל למהפכנות הקוסמופוליטית של מי ש"לא היתה לה מולדת זולת אירופה כולה", ועוד יותר מכך - סמל לשקיעת השמאל המהפכני במאה העשרים. על פי ארנדט, רצח לוקסמבורג וליבקנכט היה לא רק יריית פתיחה ל"מחול המוות" של רפובליקת ויימאר בשנותיה הראשונות, אלא גם - לנוכח שיתוף הפעולה מצד הסוציאל-דמוקרטים - הרגע שבו "הקרע בשמאל האירופי בין מפלגות קומוניסטיות למפלגות סוציאליסטיות נעשה בלתי ניתן לאיחוי".

1933

יש כותרות מסוימות של עיתונים שנחרתות בזיכרון לעולמים. כאלה היו הכותרות שראה ההיסטוריון הגרמני סבסטיאן הפנר ב-30 בינואר 1933 ברחובות ברלין. "בבוקר הכריזו הכותרות כי היטלר נקרא אל נשיא הרפובליקה, וזה אכן גרם לעצבנות ולתחושת חוסר אונים", הוא מספר בספרו "סיפור של גרמני, 1914-1933" (תרגום: שולמית וולקוב, חרגול, 2002). "בצהריים הכריזו הכותרות: היטלר דורש שוב יותר מדי. אנשים הינהנו בהקלה מסוימת... בערך בחמש הופיעו עיתוני הערב: הוקמה ממשלת איחוד לאומי - היטלר ראש ממשלת הרייך. אינני יודע בדיוק מה היתה התגובה הכללית הראשונה. תגובתי שלי היתה במשך כדקה התגובה הנכונה: אימה מצמררת".

גם ההיסטוריון אריק הובסבאום, שהיה אז נער יהודי בעל נטיות מרקסיסטיות, התהלך באותו יום בבירה הגרמנית. בתחילת ספרו "עידן הקיצוניות" (תרגום: כרמית גיא, עם עובד, 1999) הוא כותב כי בעבורו, "30 בינואר 1933 אינו רק תאריך שרירותי, שבו נבחר היטלר לקנצלר גרמניה, אלא אחר צהריים חורפי אחד בברלין, שבו נער בן 15 ואחותו הצעירה ממנו היו בדרכם הביתה מבתי הספר שבהם למדו בווילמרסדורף להאלנזה, ואי שם בדרך הבחינו בכותרות. אני עדיין יכול לראות את הכותרות הללו, כאילו בחלום".

לעומתם, הסופר הבריטי כריסטופר אישרווד, שחי אז בברלין, מתאר בסוף ספרו "פרידה מברלין" (תרגום: שאול לוין, מחברות לספרות, 2007) את ימיו הראשונים של המשטר הנאצי. הוא מתרעם על ש"מיום ליום העיתונים דומים יותר ויותר לגיליונות של עיתוני בית ספר. אין בהם אלא כללים חדשים, עונשים חדשים ורשימות של אנשים ש'רותקו'".

התערוכה "היטלר והגרמנים: אומה ופשע", שהוצגה בסתיו ובחורף האחרונים במוזיאון להיסטוריה גרמנית בברלין, משכה יותר מ-250 אלף מבקרים והיתה ללהיט ענקי, ממש "להיטלר" (אם להשתמש במונח שטבע המשורר דוד אבידן). היא גם עוררה מחדש דיונים על הקסם האפל שהילך הפיהרר על החברה הגרמנית. מקומו אינו נפקד גם מתצוגת הקבע של המוזיאון, שסוקרת לא פחות מאלפיים שנות היסטוריה גרמנית. למעשה, החלל המוקדש לתקופת שלטונו גדול יותר מהחללים המוקדשים לכל תקופה אחרת, עמוס בפריטים המתעדים שלב אחר שלב את עלייתו לשלטון וביצור כוחו, מתוך התמקדות בריסוק הדמוקרטיה, האנטישמיות והרדיפות אחר מיעוטים ומתנגדים.

אלא שבסופו של דבר, שלל העדויות המרשימות נבלעות תחת הרושם הווקאלי שממלא את החלל: קולו של היטלר, הנשמע נואם, נוהם, רועם ומתלהם ללא הרף מהרמקולים במקום, בניגוד מוחלט לדממה המוזיאלית האופפת את יתר חללי התצוגה. נדמה שכך מצליחה התערוכה לעורר בקרב המבקרים סחרחורת, כזו שאמורה לדמות, גם אם רק בזעיר אנפין, את הסחרחורת שבה לקה הרוב הגדול של הגרמנים תחת שלטון היטלר. מבחינה אוצרותית, זו גם דרך להציב את הצרחות מחרישות האוזניים של היטלר כצרימה בולטת על פני ההיסטוריה הגרמנית, כרעש שכל תולדותיה המוקדמות והמאוחרות יותר של גרמניה נאלמות לשמעו.

כך או כך, צעקותיו המקובצות של הפיהרר גרמו לי להתקדם במהירות להמשך התערוכה, אל החלל שמיוחד למלחמת העולם השנייה. בכניסה אליו מוצב אחד המוצגים המרכזיים: גלובוס גדול שהיה במשרדו של שר החוץ הנאצי, יואכים פון ריבנטרופ, ויוצר בסדרה של כמה עותקים בעבור היטלר וראשי המשטר. קשה שלא להתעכב לידו: במובן צר, ועם זאת הכי רחב שיש, הגלובוס מסיר את הלוט מעל השאיפה חסרת הגבולות לשלוט בעולם כולו; הוא-הוא העולם כפי שראו אותו היטלר ועוזריו. כמו בגלובוס המקורי של הפיהרר, גם בזה של שר החוץ נפער חור גדול של קליע במקום השמור לגרמניה - תוספת יצירתית של החיילים הסובייטים בעת כיבוש ברלין.

1945

הסופרת הקרואטית דוברבקה אוגרשיץ', שנאלצה בשנות התשעים לצאת לגלות ועקרה לברלין, מספרת בספרה "מוזיאון הכניעה ללא תנאי" (תרגום: דינה קטן בן-ציון, עם עובד, 2009) על גבעה מעשה ידי אדם ושמה טויפלסברג (בגרמנית, הר השטן): "טויפלסברג היא הגבעה הגבוהה בברלין, גובהה 115 מטר. מתחת למעטה העשב הירוק שלה פועמים עשרים ושישה מיליוני מטרים מעוקבים של חורבות ברלין, שנאספו והובאו לכאן לאחר מלחמת העולם השנייה... ברלין היא טויפלסברג, טירוף שעשב אדיר מכסה עליו. ברלין ספוגה בלחות של הטירוף, ממש כמו ספוג... אבל את הטירוף, כמו לחות, קשה להסתיר. הוא תמיד יעלה מהיכנשהו".

כמו אחותה המערבית, גם מזרח גרמניה נוסדה בשנת 1949, בתחילת המלחמה הקרה, וכמוה, היא לא נולדה במהפכה. אלא שהיא לפחות הופלה במהפכה עממית גדולה, שהובילה לקצן של חומת ברלין ושל הרודנות הדכאנית. עם זאת, גל ה"אוסטלגיה" (נוסטלגיה למזרח) ששטף את גרמניה אחרי האיחוד גילה כי מאחורי צלה של חומת ברלין, ומאחורי משטר ההלשנות והמעקבים של השירות החשאי, "השטאזי", ביעבעו גם חברה אזרחית וחיי תרבות מגוונים.

סיפור חייה של שרלוטה פון מאהלסדורף, שהיתה הטרנסווסטיט הכי מפורסם במזרח-גרמניה, ממחיש זאת. היא נולדה בשם לותר ברפלדה ב-1928 במאהלסדורף שבפאתי ברלין, וכבר כשהיתה ילד החלה להתלבש ולהתנהג כילדה. אביה, מנהיג נאצי מקומי, אילץ אותה להצטרף לתנועת נוער היטלר, הסתכסך עמה פעמים רבות וב-1944, לאחר עזיבת האם, איים עליה באקדח אם לא תישאר עמו. בתגובה היא הכתה אותו למוות באמצעות מערוך בעת שישן.

היא נשפטה, נאסרה וזכתה לחנינה לאחר הפלת הרייך השלישי, אז גם שבה לתחביב ישן שלה: איסוף ומכירה של חפצים ביתיים יום-יומיים. ב-1960 פתחה מוזיאון לחפצים ישנים כאלה באחוזה במאהלסדורף, אשר נהפך למקום בילוי פופולרי בקרב אמנים, קולנוענים ואנשי הקהילה הגאה, שגם נהגו לערוך בו מפגשים ומסיבות.

ואולם שרלוטה, שהיתה לאחת הדמויות הבולטות במאבק של ההומואים והלסביות המזרח-גרמנים להכרה, היתה גם מלשינה של השטאזי במחצית הראשונה של שנות השבעים (וכך הצליחה, ככל הנראה, לסכל את כוונת הרשויות להלאים את המוזיאון). בעקבות מתקפה של ניאו-נאצים על אחת המסיבות שערכה לאחר האיחוד, החליטה לעקור לשוודיה. ב-1997 היא מכרה את המוזיאון לעיריית ברלין, שמפעילה אותו עד היום. שרלוטה מתה בהתקף לב בביקור בברלין ב-2002.

סיפורה נפרש באוטוביוגרפיה שפירסמה וכן בסרט ובהצגה על חייה, ששלושתם נשאו את השם "אני האשה של עצמי". זו היתה תשובתה של שרלוטה בצעירותה לשאלת אמה אם אינה חושבת שבאה העת להינשא לאשה. חרף הרדיקליות והכריזמטיות שנקשרו בשמה, באחרית ימיה התעוררו שאלות רבות על עברה - הן על הסיוע שהעניקה לשטאזי והן על העובדה כי רבים מהחפצים באוסף שלה נבזזו מדירות של יהודים שגורשו מגרמניה הנאצית, ולאחר מכן מדירות של מזרח-גרמנים שנמלטו למערב. הצהרותיה נגד הבאת ילדים לעולם על ידי זוגות חד-מיניים עירערו את מעמדה גם בקהילה הגאה.

1990

ד"ר דקל מספרת על סיסמת פרסום עכשווית לסרט שעוסק במזרח גרמניה: "כל אחד שותק משהו אחר". לדבריה, זו דוגמה לאופן שבו השתיקות על הפשעים והפצעים של העבר מהדהדות ולעתים גם מתפרצות בקול רועם בגרמניה המאוחדת: "השיח הציבורי כאן פתוח היום להרבה יותר נקודות מבט על הזיכרון הקולקטיבי שאיננו אחיד, תהליך מבורך ביסודו, אבל רבות מההשקפות נסמכות על עניין רגשי או נורמטיבי בשאלה איך ההיסטוריה ולקחיה קשורים לחיים בגרמניה כיום, לאו דווקא על אמת היסטורית".

לדעתה, התהליך שמתרחש מאז אמצע שנות השמונים ביחס לפשעים ההיסטוריים, שבו מחליף מושג האחריות את מושג האשמה, מאפשר יצירת מרחק מהזיכרון האישי והמשפחתי ומזה הקיבוצי. "התנועה הטקטונית המעניינת בשיח הזיכרון היא ההבנה שאין תרבות הגמונית אחת של זיכרון, אלא יש סוגים שונים של דיבור ושתיקה", מוסיפה דקל.

"התוצאה היא שנשמעות יותר קבוצות מיעוט, שהעלו תביעות משלהן בנוגע לזיכרון, אך כאלה שקשורות גם לבעיותיהן בהווה. למשל, קבוצות שסבלו או עודן סובלות מאפליה כמו צוענים או הומוסקסואלים, או קבוצות שתובעות את זיכרון ההרס של ערים גרמניות כמו דרזדן במלחמת העולם השנייה לצד זיכרון הגירוש של גרמנים מהמזרח אחרי המלחמה. הדבר נתפש לרוב כהשטחה או רלטיוויזציה של העבר ולעתים גם מאשימים את המיעוטים, ובמיוחד את המוסלמים בגרמניה, כי הם אינם זוכרים כמו הגרמנים את לקחי ההיסטוריה, ובכך אינם משתלבים, או אינם מזדהים עם ?הקוד הגנטי' של הזיכרון הגרמני. בדומה לכך, רבים ממי שהשתייכו למערב-גרמניה מאשימים את יוצאי המזרח בחוסר תרבותיות ובאי-נכונות להשתתף בתרבות הזיכרון שהתפתחה במערב".



רוזה לוקסמבורג. המהפכנית האולטימטיבית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו