בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איזו מהפכה צריכה לפרוץ?

תגובות

אלון טל | להפסיק מגמות דמוגרפיות הרסניות

דמיינו מדינת ישראל אחרת. דמיינו מדינה שבה ההליכה לפארק העירוני לעולם אינה אורכת יותר מחמש דקות. בדרך ילדיך נושמים עמוק, וזה לא מזיק לבריאותם. במדינה הזאת יש שבילי אופניים, ללא חשש דריסה. יש רכבת תחתית או רכבת קלה מסובסדת, כך שאפשר להשאיר את האוטו בבית. דמיינו מדינה שהחליטה לשלם קצת יותר תמורת חשמל שלא מחמם את כדור הארץ, ודמיינו מדינה שבה צבאים וציפורים ופרחים אינם בסכנת הכחדה, כי החלטנו להגביל את הזחילה האורבנית שהורסת את הטבע העשיר של ארצנו. זו אינה פנטסיה, אלא תסריט חלופי ונגיש, שרק מחייב מדיניות נבונה, שיתוף אמיתי של הציבור ורצון פוליטי. ובכל זאת, למימוש החזון נידרש לבצע כמה שינויים מהפכניים בחברה: נצטרך לוותר על תרבות הצריכה הקיצונית שמגדירה הצלחה על פי רמת משכורת בלבד, ואושר לפי היקף הקניות בקניון או גודל המכונית. נצטרך לוותר גם על אובססיה היסטורית שאיננה רלבנטית כבר: להגדיל עוד ועוד את מספר התושבים בישראל. לצורך כך נצטרך להפסיק את התמריצים המטורפים שמעודדים מגמות דמוגרפיות הרסניות. נצטרך להתחיל להטיל מסים על דברים רעים (דוגמת זיהום) ולהפחית מסים על דברים טובים (דוגמת עבודה). נצטרך לחשוב רחוק.

פרופ' אלון טל הוא יו"ר מפלגת התנועה הירוקה.

צביה גרינפילד | מהפכה בצלם אלוהים

האם ייתכן שיישארו אנשים נאמנים לזהות הפרטיקולרית של עצמם, למסורת אבותיהם ולקבוצה התרבותית שלתוכה נולדו, ועדיין יסכימו לאמץ לעצמם עקרונות ליברליים המתייחסים לכל בני האדם כשווים בערכם ובזכויותיהם? האם אפשר לנו, שומרי אמוני ישראל, לקבל בלב שלם את כל ה"אחרים" לנו, בלא שנצטרך לחשוש מוויתור על ממדים חשובים ביותר בעצמיותנו?

מאז עידן ההשכלה והתפשטות החילון, נדמה היה כאילו הנאמנות לערכי המקור היהודיים מחייבת נסיגה לאחור והתנכרות לאנושיות האוניברסלית שבנו. ונסיגה קשה זו מכה בנו עוד כיום ביתר שאת. המהפכה שאני שואפת אליה רואה את הקבוצות הדתיות והחרדיות בעם ישראל ממשיכות את המסע המפואר של התרבות היהודית שהן נושאות על כתפיהן, ועם זאת מוכנות לחשוב מחדש על מושגי היהדות וליצור שפה רוחנית ודתית חדשה היודעת להכיל ולבטא את כולנו כבני חורין. שורש אמונתם של הדתיים והחרדים בידיעה כי כל אדם נברא בצלם אלוהים - והכרה עמוקה זו יכולה לאפשר להם להאיר מחדש את זהותם היהודית והדתית ולהפוך לשותפים מלאים לעידן זכויות האדם של היום. יש לחבר מחדש - חיבור טבעי מאין כמוהו - בין מסירות הנפש לתרבות היהודית שלנו לבין מחויבותנו לזכויותיהם של כלל בני האדם מתוך שוויון וסולידריות מלאים.

ד"ר צביה גרינפילד עומדת בראש "מכון מפנה לדמוקרטיה וזהות יהודית", היא אם לחמישה והיתה האשה החרדית הראשונה שייצגה את מחנה השלום בכנסת.

אליאס טובי | הדבר הפשוט הזה: חברות

מהפכות רבות מתרחשות בעולם בימינו: האפיגנטיקה מאפשרת הבנה מהפכנית של מחלות וביניהן סרטן ומחלות אוטואימוניות, ובעתיד יוביל המחקר בתחום גם למהפכה בטיפול במחלות הללו. גם ההתקוממויות בעולם הערבי הן מהפכות מרשימות: העמים במדינות אלו החליטו לצאת לרחובות ולהפיל באומץ את המשטרים האפלים השולטים בהן.

המהפכות הללו וגם מהפכות נוספות משמחות את לבי. אבל המהפכה שאני מחכה לה יותר מכל ומקדיש לה מחשבה רבה היא המהפכה שתוביל לדו-קיום בין שני עמינו, העם היהודי והעם הערבי. רבות מדובר בדו-קיום הזה, רבים כותבים עליו, ויש גם מי שמאמינים שהוא אכן קיים בכמה מוקדים. אבל לצערי הוא נותר בגדר סיסמה בלבד.

בניו של כל אחד מהעמים חיים אמנם עם בני העם האחר, עובדים זה לצד זה באותם מוסדות ואף משתתפים אלה בשמחותיו של אלה, וגם חלילה, במקרים של אבל ואסון. אלא שלא זה הדו-קיום שאני מחכה לו: אני מחכה לדו-קיום שבו יהודי וערבי יהיו חברים הלכה למעשה. על המורשת הזאת גדלתי בבית הורי, שבו זכיתי לראות חברות אמיתית ויומיומית בין אבי ז"ל לבין חבריו היהודים.

פרופ' אליאס טובי הוא המנהל הרפואי של בית החולים האיטלקי בחיפה.

מרשה פרידמן | לא ישלוט אדם ברעהו

המהפכה שלי אינה מסתיימת לעולם. זו התפתחות מתמדת שמתחילה בעקירתם מהשורש של גישות ישנות, מנהגים וחוקים שעוסקים בתפקידי המגדר ובזהות מינית, עוברת לעריכת שינויים במבנה המשפחה ובאופן שבה היא נתפשת ושמה קץ לכל צורות האלימות הננקטות נגד נשים וילדים. המהפכה שלי תובעת עיון מחודש ונמרץ בכלכלה ובמשק הבית, כדי שעבודתן המסורתית של הנשים (ולא חשוב מי מבצע אותה) תיחשב חלק מהתל"ג ותזכה לתגמול הולם. המהפכה שלי תובעת הרחבה משמעותית של המושג "זכויות אדם" על מנת לכלול בהן ערובה לקיום הוגן, לתנאי מגורים הולמים, לטיפול רפואי ולטיפול בילדים.

כדי להוציא את המהפכה שלי לפועל יהיה צורך שבמשך זמן רב למדי יופקדו ההחלטות בדבר חוזים בינלאומיים, מלחמה ושלום, כמו גם החלטות הנוגעות לכסף ולכלכלה, בידיהן של נשים מכל רובדי החברה. המהפכה שלי תסתיים, אם בכלל, כאשר לא ישלוט אדם ברעהו וכולנו נוכל להגשים את שאיפותינו ולחיות את חיינו על פי רצונותינו.

מרשה פרידמן הקימה את התנועה הפמיניסטית בישראל, שימשה חברת כנסת מטעם רצ ולאחרונה הקימה קהילת נשים לומדות, בית ספר פמיניסטי הפועל בעיירות פיתוח, בשכונות ובאזורי ספר.

שחר סיון | עיר של מחתרות תרבות

חיפה המנומנמת, עיר פועלים, פריפריה של פריפריה. תרבות ואמנות נשמעות פה כמעט כמו דברי גנאי, אופנת רחוב מעוררת גלי צחוק, גלריות מסחריות אין ומסעדות שף נסגרות לפני שהן נפתחות.

חזרתי לחיפה לפני כמעט עשר שנים, אחרי שלמדתי אמנות בירושלים, שהיתי בלונדון וגרתי בתל-אביב. חזרתי מרצוני החופשי, כאמן שרוצה קצת שקט לעבוד. אכן קיבלתי שקט, כל כך הרבה שקט שדמיינתי את עצמי הולך ברחוב וצועק: סזאן, גויה, ואן גוך - וההד חוזר אלי.

אחרי חצי שנה פגשתי את יותם קופרברג והחלטנו לשנות את המצב. עבדנו יחד, ובדקנו מי עוד עושה אמנות בעיר. כשקופרברג עזב, פתחתי עם קבוצה חדשה סטודיו בעיר התחתית. עבדנו וגרנו כמעט ביחד ועוד חברים הצטרפו. הקמנו את "האגף", גלריה שבה אנחנו מארחים אמנים ואוצרים ברחוב הנמל. עשר תערוכות כבר הוצגו בגלריה, ואמנים, אוצרים ואספנים מבקרים בה. הדיאלוג עם הקהל מתפתח, ומתגלה שאנשים בחיפה צמאים לאמנות, ומשתוקקים להשתתף ביצירת תרבות חדשה.

חיפה של 2011 היא עיר של מחתרות תרבות. קבוצות קטנות פועלות בסוד כמעט בהדר, בעיר התחתית ובבת גלים. יש הקרנות מחתרתיות של סרטים, בארים סודיים, ערבי שירה, הופעות, מסיבות, כתבי עת ומפעם לפעם מתארגן אירוע ציבורי עצמאי.

שחר סיון הוא פסל, צייר, נגר, טבח, די ג'יי וספר, חבר ב"אגף - גלריה לאמנות" ובקבוצת בלוק. מנהל את סטודיו "נמלה חיפה", חי בחיפה ועובד בה.

אהוד בנאי | מהפכה במדבר

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של מהפכה. זה סיפור שלא נגמר, המהפכה לא הסתיימה, אנחנו עדיין הולכים בדרך, במדבר, עדיין לא עברנו את הירדן, עדיין לא הגענו אל הארץ המובטחת.

אחרי המהפכה שאני מצפה לה, תפישת הזמן והמרחב תשתנה. נשמע צלילים שאי אפשר לשמוע היום, נשתחרר מכבלי הזמן ונגלה רבדים וממדים חדשים במציאות. היהדות קוראת למצב הזה גאולה, על פי חזונם של נביאי ישראל, ואני מצפה לה בכל יום ויום. הנביא ישעיהו מבשר שבעתיד יהפוך בית המקדש למרכז השפעה רוחנית ומוסרית לאנושות כולה. הפרק שאחרי הנבואה הזאת נפתח במשפט: "בית יעקב לכו ונלכה". רש"י מפרש ואומר שאומות העולם אומרות לעם ישראל: לכו אתם ואנחנו נבוא בעקבותיכם.

צעד ראשון לקראת המהפכה המקווה אולי כבר נעשה כשעם ישראל התקבץ מרוב גלויותיו אל ארץ אבותיו. עכשיו צריך להבין על מה ולמה, מה אנחנו עושים כאן, מה תפקידנו ומה מוטל עלינו, ולצורך זה יש למצוא שוב מרכז וחזון משותף לכל הזרמים. ההשקפה היהודית מתנגדת לטעמי לחלוטין לאחידות ורואה בה רעיון פאשיסטי. סיפור מגדל בבל הוא דוגמה טובה לכך. אבל היא בהחלט בעד אחדות, למרות ההבדלים ומתוכם, ועל אף המחלוקות השונות והרבות. זה הצעד הבא המתבקש בהליכה הזאת במדבר הגדול והחשוך של תודעת מצרים עד שנעבור את הירדן ונגיע, בעזרת ה' כמובן, אל הצד המואר, אל הארץ המובטחת.

אהוד בנאי הוא זמר ויוצר.

נסים קלדרון | בין באר שבע לניו יורק

אני חולם על ניו יורק באפריל, על באר שבע בקצב של שדרות רוטשילד, על ארבע מאות אלף איש ב"כיכר א-תחריר" ברמאללה, על תמר גטר מכסה בציורי קיר את חומות המבצר המחודש של הבימה, על קייט בוש בתל-אביב, על עלמה זוהר בקיסריה, על איילת זורר בעוד סרט של שבי גביזון, על ניו יורק במאי, על אנגלית שבה אוכל ליהנות מ"יוליסס", על ואן נוין ולאה פילובסקי כשהן ידועות כמו יונה וולך, על חן רותם כשהיא ידועה כמו ערן צור, על רונה קינן שרה את "Moon River" (היא כבר שרה את זה), על הרומאן הבא של יובל שמעוני, על רוברט דה נירו חוזר לשחק כמו שחקן, על כתבי ברנר במהדורה ידידותית, על הסיפור הבא של אתגר קרת, על מחברת הרישומים והטקסטים הבאה של יאיר גרבוז, על ניו יורק ביוני, על ביוגרפיה של יעקב שבתאי, על כסף ציבורי למוסיקה הפופולרית, על אוניברסיטה בטייבה, על מישהו שיכתוב על ספרות כמו שקליה מור כותבת על מוסיקה, על הכפלת המשכורת למורים, על עמוס עוז נוסע לשטוקהולם ומרואן ברגותי נוסע אתו, על קצבת זיקנה של 5,000 שקל בחודש, על עבאס קיארוסטמי פותח את הסינמטק המחודש בתל-אביב, על ניו יורק ביולי, על חוק שכר מקסימום, על "אלנבי" של גדי טאוב כסדרת טלוויזיה (זה בעבודה), על ניו יורק באוגוסט, גם בלי מזגן, על מיכה שטרית וברי סחרוף באלבום משותף.

פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות.

אופיר פוגל | סלמון נגד נקניק

המהפכה שאני מחכה לה קשורה בשינוי תפישתי, מחשבתי ומעשי עמוק, ומהותה מעבר מעיסוק ב"רפואת מחלות" לעיסוק ברפואה מונעת. היא תתחיל בגני הילדים. כחלק מכישורי החיים ילמדו הילדים, למשל, את ההבחנה בין המתוק של הממתק למתוק של הפרי. הגננות יעברו הכשרה מיוחדת ביצירת הרגלי בריאות מגיל צעיר, ואסור יהיה להאכיל את הילדים באוכל שאינו מזין ובריא. לכולם יהיה ברור שכפי שאין להביא נרגילות וסמים למסיבת בר מצווה, כך אסור לתת לילדים לחם לבן עם שוקולד כארוחת ביניים.

בבתי הספר ילמדו כיצד לפתח את המכונה החשובה לנו מכל - הגוף. ילמדו כיצד נכון לנשום, לזוז, להימתח, לאכול, לגעת, לבכות, לתת תמיכה אנושית ולקבל אותה. בבתי הספר לרפואה ילמדו הסטודנטים קורסי חובה שיאפשרו להם לספק ייעוץ מקצועי בתחום התזונה, התנועה והתמודדות עם מתחים. וראו זה פלא: בשל הירידה הכללית בתחלואה, שתתחולל כתוצאה מכל זה, יהיה לרופאים זמן להקדיש לרפואה המונעת.

המוצרים שבפיקוח יכללו רק מזונות שמקדמים בריאות, ועל מזונות הפוגעים בבריאות יוטל היטל מיוחד שישמש למימון תוכניות לקידום הבריאות. מי שירצה לקנות לחם לבן, למשל, יצטרך לשלם מחיר כפול ממה שישלם על לחם מלא. דג סלמון ישתלם הרבה יותר מנקניק, וממרח שקדים איכותי יועדף על פני החומוס התעשייתי.

אופיר פוגל הוא נטורופת במרפאת שיר"מ בבית החולים "אסף הרופא". מחבר הספר "הלב - המדריך המלא לבריאות ולשיקום" יחד עם פרופ' קרסו, שיצא בהוצאת כתר ב-2004.

אילנה גומל | העתיד הוא חיית פרא

פעם שנאתי מהפכות. כשנזכרתי בלקחים מבית מדרשם של סטאלין, היטלר, מאו ופול פוט, בזתי להן. רק לאחרונה, כשאלפים זרמו אל כיכר א-תחריר, וידידי הליברלים מקליפורניה חגגו את "הדמוקרטיה הערבית", אמרתי להם, ואני עדיין אומרת, שסביר להניח שהדמוקרטיה הערבית תסיים את דרכה כתיאוקרטיה מוסלמית.

אבל מהי ההיסטוריה אם לא שינוי מתמיד ודינמי? ואיזה מנוע ראוי לו יותר מהמהפכה? אני מתעבת את הנוסטלגיה האופנתית אל תור זהב שלא היה ולא נברא. אני נפעמת מהקצב הנמרץ של ההיסטוריה שגוררת אחריה את האנושות למרות רצונה. פייסבוק והטוויטר, שיבוטים אנושיים ושינויי אקלים; אירועי 11 בספטמבר והמהפכות בארצות ערב - כולם תופעות שאפשר לבכות אותן או לשלוט בהן. אפשר שההיסטוריה תשליך אותנו ככלי אין חפץ בו, ואפשר שנרכב על כנפיה. אנחנו יכולים להתנגד למהפכה, אבל לא נוכל להתעלם ממנה. הניחו למהפכה באשר היא. סביר להניח שאתנגד לה, אבל גם אם אפסיד, התקווה עדיין מפעמת בי, כי אני יודעת ששום אוטופיה אינה נצחית. גם אם נתמודד עם מהפכות של פונדמנטליזם דתי, הן ייכשלו בסופו של דבר והחירות תנצח: כל מהפכה מבטיחה אמנם את קצה של ההיסטוריה, אבל בעצם רק מאיצה את מרוצה.

ד"ר אילנה גומל מרצה בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, מחברת הספר "אנחנו ואתם, להיות רוסים בישראל", שיצא לאור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן" ב-2006.

גלעד גולדשמידט | הילדים ילמדו ללמוד

הילד על מאווייו העמוקים, על תחושותיו, רגשותיו, על כוחות היצירה המפעמים בו, גופניותו המתפתחת ויצריו המתעוררים, הוא מרכז המהפכה החינוכית שאני שואף אליה והציר שעליו היא סובבת. הילדים יחוו תהליכי לימוד מעמיקים, מלאי עניין ומשמעות, ילמדו לשם הלימוד עצמו ויאהבו ללמוד, כך שיוכלו לגלות עולם ומלואו, וגם את עצמם.

גנים ובתי ספר ייהפכו ממקומות שבהם מכינים לקראת מטרה מסוימת, למקומות שבהם מגשימים את המטרה הזאת: הם יכבדו את ההווה ויתייחסו להתפתחות הילד, למה שעובר עליו כעת ולמה שרלבנטי לגביו היום. עליהם להיות קטנים, אינטימיים, כך שכל ילד ירגיש שמכירים אותו, אוהבים אותו ומכבדים אותו, שהקשרים האנושיים יעמדו תמיד במרכז ההוויה החינוכית.

אני רוצה שהילדים יוכלו להישאר ילדים: שיתבגרו בקצב המתאים להם ויעברו את תקופת הילדות הנפלאה בהנאה, בדמיון, במשחק וברוגע. אני רוצה להראות שילדים אוהבים ללמוד, ושאם נותנים להם את ההזדמנות הם ילמדו בעניין. כך גם יגיעו להישגים גבוהים בהרבה מאלה שהם מגיעים אליהם כעת. כל זה אינו דמיון ולא משל אלא מציאות. יש בתי ספר כאלה. חבל שהם מעטים כל כך.

גלעד גולדשמידט הוא מחנך, מורה ומנהל בבית הספר ולדורף הרדוף.

ריכזה את המשאל עלית קרפ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו