בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסקר השנתי של "הארץ השבוע" מציג את האישים המוערכים ביותר בציבור הישראלי

בשלישיה הפותחת נמצאים הנשיא שמעון פרס, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין ונגיד בנק ישראל סטנלי פישר. פרס, המשקיף מלמעלה על ברק ונתניהו שבתחתית הרשימה, מודה ש"הרבה פעמים הדביקו לי תווית של לוזר שלא בצדק. ייתכן שהקדמתי קצת את זמני"

תגובות

"טוב להיות שר", התוודה פעם אריאל שרון, שנים לפני שהפך לראש ממשלה. בהרבה מובנים הוא צדק. אבל כשמעיפים מבט בסקר המתפרסם כאן מגלים שלפחות במדד אחד, מדד דעת הקהל, טוב יותר להיות נשיא, או ראש מוסד, או יו"ר כנסת, או יו"ר הסתדרות, או רמטכ"ל או מפכ"ל - כל אחד, רק לא שר. כי כולם, כל בעלי התפקידים הבכירים במדינה, כשהם עומדים למשפט הציבור, נהנים ממאזן חיובי. מפלוס שעולה על המינוס. כולם, חוץ מארבעת השרים החשובים, צמרת ההנהגה הפוליטית הישראלית. הם ורק הם - ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר ושר החוץ - מקבלים ציון שלילי. רק אצלם המינוס גובר על הפלוס. מבין 16 הבכירים במדינה, הם בתחתית שרשרת המזון. האחרונים בכיתה. ולא רק מפני שהם "פוליטיקאים", אחת ממלות הגנאי הנפוצות בישראל. לא מעט שרים בממשלה דווקא זוכים לציונים טובים מעמם.

אבל כל אחד מהארבעה הללו מייצג משהו שמרבית הישראלים אינם סובלים: בנימין נתניהו הוא בנימין נתניהו. יובל שטייניץ נתפש עדיין כשר אוצר לא מקצועי ולא מתמצא. אביגדור ליברמן קיצוני מדי. ואהוד ברק, למרות היותו השר הכי מקצועי, הכי בקיא והכי מבין בענייני משרדו, הוא גם הדמות הפחות פופולרית ומוערכת בעיני הישראלים ערב חג החירות. הציבור

שופט אותו לא על סמך תפקודו, אלא על בסיס אישיותו הבעייתית. ברק הוא מספר 16. ראשון מהסוף.

ומי מספר אחת? נו, באמת, למישהו יש ספק? בפעם השנייה ברציפות שמעון פרס מרחף לו, ריחוף נשיאותי, אי שם מעל יתר בני התמותה. האהדה כלפיו חוצה מחנות, מפלגות ומגזרים. ארבעה חודשים לפני מלאות לו 88 (ולקדנציה שלו כנשיא המדינה ארבע שנים), הוא שומר בבטחה על מעמדו לא רק כזקן השבט, אלא גם כיקירו הבלתי מעורער. האיש שהיה פעם, לא מזמן, אחד הפוליטיקאים השנואים והמושמצים בארצנו, לא סופר את המתחרים שלו. כולם ניגפים מפניו. 72% מהנשאלים שבעי רצון מפרס. כך על פי סקר "הארץ-דיאלוג" בפיקוחו של פרופ' קמיל פוקס מהחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב. רק 20% מביעים אי שביעות רצון מתפקודו כנשיא. רובם, אגב, מהמגזר הערבי. גם לפני שנה פרס היה מספר אחת, עם נתונים אפילו טובים יותר (78% מרוצים, 15% לא). פרס, שאמר פעם, בעקבות עוד אכזבה אלקטורלית שנחל, כי ישראל היא המדינה היחידה שבה הבריות אומרות אמת בסקרים ומשקרות בקלפי, זוכה בארבע השנים האחרונות לטעום רק מהאמת. לא מהשקר.

קצת, הרבה

שלשום שאלתי אותו אם הוא זה שהשתנה, או העם. הוא סירב ליפול למלכודת. "בתקופה ההיא עשיתי יותר דברים שנראו קונטרוברסליים. כל מה שנראה אז בעייתי ומעורר מחלוקת, נראה היום באור אחר. על התעשייה האווירית אמרו שזה פיל לבן. על הכור בדימונה אמרו שזה הזיות. על אנטבה אמרו שאני קיצוני. על (היחסים הביטחוניים עם) צרפת שזה בלתי אפשרי. גם לחמו בי על כל דבר. העבודה עם דוד בן-גוריון היתה מתת אלוהים, אבל כל מי שרצה להכניס לו ופחד, עשה את זה לי. הרבה פעמים הדביקו לי תווית של לוזר שלא בצדק. ייתכן שהקדמתי קצת את זמני".

קצת או הרבה?

"יכול להיות שהרבה", הוא נאנס להודות.

אולי אתה כל כך פופולרי כי אתה בוחר בדרך הקלה, הממלכתית, ומתרחק מעניינים קשים?

"מדוע? גם היום אני עוסק בקידום תהליך השלום. אני עוסק בזה, ואני אומר זאת, בכל מקום. אני בעד מדינה לפלסטינים ובעד ביטחון לישראל. בכל מקום מקבלים אותי יפה. הנה, הייתי בספרד ולא שמעתי שם מלת ביקורת".

אולי כי זה אתה?

"נו, אין לי משהו אחר למכור. הייתי אצל ברק אובמה וקבלת הפנים היתה יוצאת מן הכלל. גם תרמתי לא מעט".

יש לך חלק בהצהרה האמריקאית האחרונה נגד הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית?

"כן בהחלט, בהחלט. זאת היתה אחת הנקודות שהעליתי בשיחה עם הנשיא וגם עם מזכ"ל האו"ם. כל פנייה שלי למנהיגים בעולם זוכה לתגובות חיוביות".

ישראל במצב קשה מאוד בעולם, לפני מה שמכונה כבר "צונאמי מדיני". אתה לא אמור לפעול ביתר עוצמה כדי למנוע את הקריסה המסתמנת?

"אני עושה מה שאני יכול, אבל אני לא ראש ממשלה ולא ראש אופוזיציה".

מאמר המערכת של "הארץ" מתח עליך לאחרונה ביקורת בשל "נסיעות הסרק" שלך.

"אלה אינן נסיעות סרק. לכל נסיעה יש תמיד תוצאות מעשיות. מכל נסיעה אני חוזר עם עסקות במיליונים רבים. פואד, שר התמ"ת (לשעבר), אמר עלי שאני יצואן מספר אחת של מדינת ישראל".

בסקר אתה מקבל אהדה מכל המגזרים בחברה, כולל מהחרדים (59% מרוצים, 27% לא מרוצים) והדתיים (62% מרוצים, 33% לא מרוצים). פעם היית מוקצה שם.

"התוצאות האלה מדהימות. השמאל עשה בעבר המון טעויות. אחת מהן היתה שהוא ויתר על החרדים והדתיים. אני מנסה לפעול בדרכים אחרות".

ובכל זאת, פעם היית מאוד שנוא.

"שנוי במחלוקת", מתקן פרס. "היום אני עדיין עושה דברים, אבל אין לי תפקיד פוליטי. אני איני רץ אחרי תפקיד פוליטי. איני רץ אחרי כסף, כפי שמעולם לא רצתי. יש לי הזכות לשרת את העם נטו. אני מנסה להתנהג כמבוגר האחראי, במקום שיש בו כל כך הרבה פילוגים".

אתה רוצה לומר שאתה המבוגר האחראי במקום שסובל מהיעדרם של מבוגרים אחראים?

"אתה אמרת", משיב פרס בשביעות רצון.

סגן הנשיא

סקר "הארץ-דיאלוג" בדק, כאמור, 16 דמויות מרכזיות במדינה. הנתונים של 11 מהן מופיעים כאן למעלה. ואלה המספרים של היתר, שלא זכו לאיור: מפכ"ל המשטרה, דודי כהן (35% מרוצים מתפקודו, 31% אינם שבעי רצון, היתר לא יודעים). ראש המוסד החדש, תמיר פרדו (30% מרוצים, 18% לא). ראש השב"כ היוצא, יובל דיסקין (53% מרוצים, 19% לא). היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין (37% מרוצים, 30% לא). שר האוצר שטייניץ (40% מרוצים מתפקודו, 45% אינם שבעי רצון).

מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, הוא אדם פופולרי ביותר. הוא בונה את הפופולריות שלו על גבם של הפוליטיקאים. ככל שירבה לבקרם, ככל שיעמיק לחשוף אותם בקלונם ובחרפתם, האהדה כלפיו תגבר. הוא אינו נתפש כמבקר להכעיס, אלא כמי שממלא את תפקידו ללא מורא וללא משוא פנים. נכון, הוא להוט אחר הפרסום ואחר אור הזרקורים, והוא גם רודף כותרות לא קטן, אבל את הכותרות הללו הוא מרוויח ביושר.

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, שיפרה במשהו את מצבה השנה לעומת השנה הקודמת. הרייטינג שלה הוא גם הרייטינג של המוסד שבראשו היא עומדת. מצד אחד, התמיכה הציבורית בבית המשפט עולה. מצד שני, היא עדיין נמוכה בהתחשב בכך שמדובר בבית המשפט העליון. עיון בנתונים מלמד כי ההתנגדות העיקרית לביניש נובעת מן המגזר הדתי ומהמגזר החרדי. הם לא רואים בה את נשיאתם השופטת העליונה.

נגיד בנק ישראל, הפרופ' סטנלי פישר, הגיע לגמר. לשלישייה האחרונה. כמו לפני שנה. הוא איבד לא מעט מהנקודות שבהן זכה בסקר הקודם - 60% שביעות רצון השנה, מול 74% לפני שנה בדיוק - אבל הוא עדיין בצמרת. מדוע הועם זוהרו של פישר? שתי סיבות אפשריות: האחת, מדיניותו שמונעת את הוזלת המשכנתאות מעוררת עליו, כנראה, את זעמם של הצעירים. השנייה, לפני שנה, בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי, הוא נתפש עדיין כחומת המגן העיקרית והמרכזית של הכלכלה הישראלית. ואילו היום, לאחר שישראל יצאה מהמשבר במצב טוב יותר ממדינות אחרות, הוא כבר אינו מצטייר כמושיע היחיד. פחות אזרחים נושאים אליו עיניים בתקווה ובהערצה.

בפוטו פיניש לפני פישר, על חודו של אחוזון אחד, נמצא יו"ר הכנסת, ראובן (רובי) ריבלין. הוא משמש ממלא מקום הנשיא וזהו גם מעמדו בסקר: מעמד נשיאותי, טרם נשיאות. למזלו גבי אשכנזי כבר אינו רמטכ"ל, כי אז הוא היה יכול לשכוח מהמקום השני. לאט לאט, אבל בטוח, כבש לו ריבלין מקום מכובד בלב הציבור. למרות היותו איש ימין מובהק, בעל עמדות נציות בכל הנוגע לגורלה של ארץ ישראל, הוא זוכה באהדת השמאל. למרות היותו ממובילי המחנה הליברלי בפרלמנט, המחנה שמתנגד לכל החוקים הגזעניים ומפירי זכויות האזרח, הוא גורף את תמיכת הימין. בנוסף, הוא אינו נתפש כציניקן. זה לא מעט בימינו. אנשים קולטים את התכונה הזאת כשהם חוזים באיש מזיל דמעה, שנה אחר שנה, בהר הרצל.

ראש הממשלה נתניהו נבדק על ידנו לפני פחות מחודש. במקרה, היה זה יום לפני שפורסם התחקיר הראשון על נסיעותיו. כעת הוא נבדק שוב ומתברר שלא נפגע כהוא זה. פרשת "ביבי-טורס" לא שרטה את כנף מטוסו של נתניהו. מי שהיה שבע רצון ממנו לפני התחקיר, נותר בשביעות רצונו אחרי שאבק הכוכבים, כוכבי המלונות, כבר שקע.

ארבעת הביטחוניסטים שבחבורה הם כולם בשר טרי או פז"מניקים טרם שחרורם לאזרחות: הרמטכ"ל החדש, בני גנץ, המפכ"ל היוצא, דודי כהן, ראש המוסד החדש, תמיר פרדו, וראש השב"כ היוצא, יובל דיסקין. גנץ, שעדיין לומד את התפקיד, זוכה לציון גבוה מאוד יחסית לימיו המועטים כרמטכ"ל. ברור שמדובר בהערכה כמעט אוטומטית של הציבור הישראלי כלפי הגוף שבראשו הוא עומד, יותר מאשר לתפקודו של האיש עצמו. כך ניתן לומר גם על ראש המוסד החדש, פרדו, שמרבית הנשאלים אינם מכירים אותו. את הנתון החיובי ביותר מקבל דיסקין, ראש השב"כ הפורש. העם מודה לו על הסיכולים והירידה הגדולה בטרור. אם יעשה כמעשה קודמו בשירות, אבי דיכטר, ויילך לפוליטיקה, הוא יכול לשכוח ממספרים כאלה.

חוזר הניגון

יש פוליטיקאים שסוחבים אחריהם תווית, סמל, חטוטרת. סימן היכר, בדרך כלל שלילי, שהם מתקשים להשתחרר ממנו. עמיר פרץ והמשקפת, או אהוד ברק ומגדלי אקירוב. התמונה שקשה לשכוח מן הכהונה הראשונה של עמרם מצנע כיו"ר העבודה באה לעולם בליל הבחירות לכנסת ב-2003, שעות ספורות לאחר תבוסתה הקשה של העבודה.

תחת הנהגתו, המפלגה ירדה אז מ-26 מנדטים ל-19. הליכוד, בראשות שרון, עלה מ-19 מנדטים ל-38. באותו ליל בלהות, מצנע, האיש התמים, עם המבט החולמני בעיניים, כינס את תומכיו, את הח"כים והנאמנים בבית המפלגה, והפציר בהם לפצוח בזמר מתרונן: "לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב / לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב".

האקט הסהרורי הזה - שירה בציבור בעוד המפלגה עומדת על פי תהום ומתבוננת אל חורבנה, משל היה מדובר בקן של הצופים, סימל יותר מכל את אופיו של המנהיג שהוביל אותה אז. לא בכדי הוא שרד רק עוד כמה חודשים בתפקיד, עד שפרש בקול ענות חלושה וירד כציוני אמיתי לנגב, לעמוד בראש המועצה המקומית ירוחם. שם הוא עשה גדולות ונצורות, בשקט ובצנעה.

כישלונו של מצנע היה לא רק אלקטורלי, אלא גם פוליטי. הוא היה ראש האופוזיציה תקופה קצרה, אך לא נודע כי בא אל הכנסת. הוא שייט במסדרונות המשכן כרוח רפאים, שאינה יודעת מנוח. בשיחות מלב אלא לב הביע חרטה על שהתפתה לעזוב את לשכת ראש העיר חיפה, שם ידע ימים יפים, ימים של עשייה ובנייה, למען הפוליטיקה הארצית שהאכילה אותו מרורים, חצץ ומלוא חופניים תרגילי מנהיגות של בנימין בן אליעזר שהודח על ידו (וכעת הפך למליץ יושר שלו).

לפי כל הסימנים, עכשיו מצנע עומד לחזור. בשל יותר, מבוגר יותר, חכם יותר, בכך אין ספק. השאלה היא, אם בשנות עבודתו כיו"ר המועצה הקרואה בירוחם הוא גם רכש את האופי הדרוש, את הכלים החיוניים, את החושים הפוליטיים ואת הכישורים להנהיג מפלגה שימיה הגדולים מאחוריה. מפלגה שמקומה באופוזיציה מובטח, או שתהיה, במקרה הטוב, המפלגה השלישית בגודלה בקואליציה הבאה. מפלגה שהיא קן צרעות רוחש והומה, שתוחלת החיים הפוליטית של מנהיגיה קצרה ומרובת תסכולים. מצנע אולי השתנה, ימים יגידו, אבל הבית שאליו הוא רוצה לחזור נותר כשהיה. בית לא מתפקד.

כשמצנע בתמונה ההתמודדות בעבודה נעשית מעניינת. בשעה ששורות אלה נכתבות, הוא עדיין לא הודיע רשמית על כניסתו למרוץ. כל יום שהוא מתמהמה, המתמודדים האחרים - יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ - כובשים עוד שעל ועוד רגב אדמה, מחתימים עוד פעיל, מכנסים עוד כנס, עושים עוד נפש לעצמם.

למרות זאת, מצנע כנראה מאמין שעבודתו תהיה קלה. הוא מזהה את חסרונותיהם של היריבים: יחימוביץ' צעירה מדי וכולה חברתית. פרץ, אחרי מלחמת לבנון השנייה, וללא ההסתדרות, אינו אותו פרץ של 2005. והרצוג, אחרי מכת ויקיליקס והפרסומים על הדברים בעלי הגוון העדתי שאמר, חלש יותר. בזירה הזאת, מאמין מצנע, יש לו יותר מסיכוי סביר. לו, בהשוואה לשלושת המועמדים האחרים, גם יש פחות אויבים. הוא לא היה בסביבה בשביל לבנות לו אויבים. וכן, יש לו את פואד. רק כדי לראות את פואד, שמירר את ימיו ולילותיו בסיבוב הקודם, מתגייס למענו, רק למען התענוג הזה שווה לו לחזור.

וייתכן שמצנע התקנא בשאר נערי הקאמבק שחזרו לפרלמנט ולממשלה בבחירות האחרונות, כשהוא עוד נשם את אוויר הנגב: דן מרידור, בני בגין, עוזי לנדאו. כולם הסתדרו יפה בכנסת ה-18, כולם בממשלה, לכולם טוב להיות שרים. במה הוא נופל מהם? *

הסקר נעשה ב-12-13 באפריל, בקרב 507 נשאלים, שהם מדגם מייצג של האוכלוסייה. טעות הדגימה המרבית לכל שאלה בנפרד היא 4.4%. בתשובות שאינן מסתכמות ב-100%, שאר הנשאלים ענו שאין להם דעה או שלא השיבו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו