בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מופע האימים של צ'רלי שין, שלא מוכן לצאת לנו מהחיים בלי קרב

אחרי שחיסל את הקריירה שלו במו ידיו, החליט צ'רלי שין להמשיך להצטיין בתחום. עדכון מהשטח: הכל מתקדם לפי התוכנית

תגובות

שני הגברים של "שני גברים וחצי" יצאו לעבודה בשני קצוות של אותה עיר - ניו יורק, ניו יורק. הראשון, גבר הולך לאיבוד, בחר לבצע חרקירי בשידור ישיר על במת הרדיו סיטי מיוזיק הול, לא פחות. השני גילה קצת יותר סטייל - או זהירות - והצטרף לפילהרמונית של ניו יורק בלינקולן סנטר, לגרסה קונצרטנטית מסעירה של המחזמר "קומפני". באותו מחזמר מספרת אפריל, דיילת אוויר דלת מוח (בביצועה המדהים של כריסטינה הנדריקס, הלוא היא ג'ואן מ"מד מן"), כי בעברה היתה משוכנעת שרדיו סיטי מיוזיק הול היא עיר קטנה וחמודה ליד ניו יורק.

הטעות של אפריל מובנת למדי. אולם ההופעות האגדי היה למובלעת עצמאית גאה עד מקודשת, הוותיקן של היכלות התרבות והשעשועים העולמיים. קברניטיו עדיין מלקקים את הפצעים ומנסים להבין את גודל הנזק שגרם צ'רלי שין לשמו המצוין של המוסד.

כבר בקונספט הראשוני היה כדי לעורר עניין ודאגה במידה שווה: דמות שנויה במחלוקת עולה על הבמה בעין הסערה התקשורתית סביבה ומבטיחה לספר את "הסיפור שלה". נסו לדמיין ערב עם מוניקה לוינסקי בבנייני האומה, רגע אחרי שקלינטון הודיע שלא קיים יחסי מין עם "האשה הזאת", או את יו גרנט במדיסון סקוור גרדן, רוכס את מכנסיו אחרי שנתפס בפעולה עם זונת רחוב, וגם זה לא יתחיל להסביר את גודל האירוע הנוכחי.

צ'רלי שין, 45, הוא איש במשבר עמוק, אחרי יותר מדי שנים של סקס, סמים ורוקנרול בעוצמות ובמינונים קטלניים, שיוצא למלחמת ראש-בראש אבודה מראש על חייו ועתידו המקצועי. אויביו הם תאגידי הרשע (בעיניו) של הטלוויזיה והממסד ההוליוודי כולו, ובתווך רוחשות תביעות משפטיות הדדיות בגובה של מאות מיליוני דולרים. מלחמתו של קונאן אובריאן באן-בי-סי, שגובתה אף היא בסיבוב הופעות מתוקשר, היתה כפופה לחוזים נוקשים שהגבילו את מוצא פיו של הג'ינג'י הזועם. שין, לפחות לטענתו, אינו מחויב לאיש ואינו דופק חשבון.

לסיבוב ההופעות שלו הוא קרא "טורפדו אלים של אמת - תבוסה היא לא אופציה", ובתוכניית הערב, שנמכרת במחיר מופקע של 20 דולר וששין מכנה "מזכרת שלא תסולא בפז", הוא מבטיח לחתום עליה למי שיבקש, ומכריז כי המופע עצמו ישאיר חותם שאינו ניתן למחיקה בנשמת הצופים (שלהם הוא קורא "אחי כוכבי הרוק"). האיש חזק בהצהרות ללא כיסוי.

עוד בתוכנייה: מבחר ציטוטים של כוכב הערב. "אני גרנדיוזי, כי אני חי חיים גרנדיוזיים"; "אני גולש על גלשן כספית בתוך הצונאמי התקשורתי"; "יש לי קסם ופיוט בקצות האצבעות שלי"; "אני כוכב רוק ממאדים. אנשים עם מוח נורמלי לא יכולים לעכל אותי"; "מוות זה לטיפשים, מוות זה לחובבנים". ועוד הוא מפרט בתוכנייה את תוכניותיו לעתיד הקרוב. "לטוס בעולם במטוס פרטי עם שתי היפהפיות הלוהטות שלי. אולי אהיה בודד שם למעלה, אבל הנוף בטוח ימצא חן בעיני".

הקרקס הגיע

שלטים בולטים בכניסה הזהירו כי "קוראי קריאות ביניים יורחקו מהאולם". בפועל, קריאות הביניים היו הדבר המעניין ביותר בערב, ואיש לא הורחק מהאולם, חרף הנוכחות המסיבית המגוחכת של אנשי ביטחון, כאילו ברק אובמה נכנס לבניין, לכל הפחות. אחרי ביקורות מחרידות על מופעיו הקודמים בסיבוב, ודיווחים על שאגות בוז מקיר לקיר, עדיין נמצאו 6,000 פראיירים שקנו כרטיס במחיר ממוצע של 100 דולר למופע האימים של שין. אני עיתונאי, נאמר, אבל מה התירוץ שלהם? מה הם מצפים לראות פה בדיוק? איש מת מהלך? איש טובע שוקע?

האם הם באים לשמוח במפלתו או להושיט לו יד? האם הם באים ללעוג לו או שהם רוצים ששין ילעג להם? מי האנשים האלה בעצם? אוהדי "שני גברים וחצי"? צופים אדוקים של חדשות הבידור, או סתם חובבי רכילות ושוחרי סלבס? רובם נראים צעירים מכדי לדעת אפילו ששין השתתף בסרטים בעלי ערך כמו "פלאטון" או "וול סטריט" - וכשהוא יתייחס לסרטים האלה בהמשך אכן יישמעו שריקות שעמום באולם.

הקשיש היחיד בהיכל התיישב לידי. הוא בא עם הנכד שלו בן ה-18 וגילה בקיאות מרשימה בסיפורו של שין. "גם מההסתבכויות שלו הוא עושה כסף", הסביר לי הסב כמי שמתפאר ביוצא חלציו, "הסיבוב הזה מכניס לו מיליונים, וזה בן אדם שהרוויח שני מיליון דולר בשבוע ושילם 60 אלף דולר לזיון".

התחושה הכללית היא של ערב שיכורים במועדון לילה ולא של מופע לגיטימי באולם הופעות מהחשובים בתבל. כמעט כל צופה הצטייד בכוס פלסטיק עם בירה או משקה אלכוהולי אחר. הסבא הלך על ג'ין וטוניק. "זה לא המקום למצוא חתן", העירה נערה מהוגנת אחת שנקלעה באורח לא ברור לזירת האסון.

באיחור של חצי שעה עלה לבמה החשופה אלמוני שעד סוף הערב לא יציג את עצמו, ואלמלא שין לעולם לא היינו יודעים ששמו קרלוס. אחת מקריאות הביניים הפופולריות: "קרלוס, סתום ת'פה!"

"רוצים לשמוע את כל האמת?" שואל קרלוס את ההמון המשולהב (רק בהתחלה), "רוצים להיכנס לתוך הראש של צ'רלי שין?"

הקהל קורא "כן", אבל קרלוס ממשיך בשלו. "צ'רלי לא משקר, צ'רלי לא ימרח אתכם בבולשיט", הוא מבטיח, "אם תקשיבו לו תלמדו כמה דברים וגם תיהנו".

שין מופיע סוף-סוף. גרום באופן מעורר דאגה, עיניו שקועות בחוריהן, לבוש בג'ינס, בחולצת יאנקיז ובכובע מצחייה של היאנקיז (בקרוב נגלה שגם אחד מקעקועיו מוקדש ליאנקיז). מחיאות כפיים סוערות. מישהו עם גיטרה חשמלית מלווה את שין מהצד בכמה אקורדים.

אחרי כמה מילות הקדמה מגומגמות ברמת "ניו יורק היא העיר הכי בת זונה בעולם" ("נולדתי פה, ורק בגלל שאחי חטף מכות בגיל חמש ובכה כמו ילדה ולא ידע להחזיר עברנו לפאקינג קליפורניה, בשביל שישחק עם פאקינג פליפר הדולפין") ו"כולם בסדר שם, ביציע? כי נראה לי שרצות שם אורגיות שלא כדאי לי להשתתף בהן", ניגש קרלוס המנחה/מראיין/מנווט לעניין המלונות שבהם שין הוא אורח לא רצוי. שין מרכיב משקפיים כהים ומתחיל לקרוא מכתבים פיקטיביים ששלחו לו כביכול מהפלאזה וממלונות אחרים שהחרימו אותו. "מר שין היקר, אף אחד לא התעניין במלון שלנו עד שהואלת להתארח בו. אנחנו מתגעגעים אליך ואל הריח שלך. אנא חזור לעשן כל מה שתרצה בלובי שלנו, וקבל צ'ק צנוע על סך 100 מיליון דולר, בתודה על יחסי הציבור המעולים שעשית לנו". לא מצחיק, אז לא צוחקים.

שין ממלמל ומלעלע את מילותיו. קשה לו לסיים משפט אחד כמו שצריך. הוא מעשן, מי יודע מה, ומספר עוד סיפורי מלונות לא קוהרנטיים. קבלו מסמך אנושי מזעזע:

"ב-1984 באתי למלון צ'לסי, נורא רומנטי שם, עם סיד וננסי שיק. היו לי 54 דולר בכיס. החדר עלה 54 דולר אז הם עשו לי הנחה של דולר אחד, והבוקר החזרתי להם את חובי עם ריבית - 27 אלף דולר ועוד דולר אחד. מלונות זה דבר נחמד - אני מתחיל את הלילה עם מגשי אוכל וקוקאין או קוקו-פופס, שזה קראק בשפה של ילדים, ודפי זהב, ואף פעם לא יודע איך זה ייגמר. לפעמים מצטרף איזה סרסור למסיבה, לפעמים תאומות זהות, לפעמים אנחנו מתחפשים לסמוראים ולפעמים מזיינים את כל הקומה ה-14. ופעם בקוסטה ריקה הסתגרתי ארבעה ימים בחדר עם סנדוויץ' אחד ו-800 קופים מחוץ לדלת. אם שרדתי את הג'ונגל של 'פלאטון' ואת אוליבר סטון, אני כבר אוכל לשרוד הכל. כמו שאמרתי, אי אפשר לדעת איך זה ייגמר. אז מה באמת קרה בפלאזה? לא הרבה. שתיתי יין ב-20 אלף דולר, לקחתי אמביאם, שזה האספירין של השטן - יש פה למישהו? מישהו ניסה את הזבל הזה? - ומצאתי את עצמי תוקף שוטרים אחרי שאיזו כלבה, שקיבלה ממני טיפ של 30 אלף דולר אפילו בלי שזיינתי אותה, גנבה לי את הארנק ואת השעון שלי, שעולה 140 אלף דולר. ואני יצאתי האיש הרע, אתם קולטים?

"אם זרקתי כיסא על דלת חדר האמבטיה שבו היא הסתגרה? אולי. אם שברתי כמה זכוכיות? יכול להיות. אם היה קיא על השטיח? ייתכן. בארנק היו 10 גרם של משהו, לא זוכר מה. אבל אני רק רציתי את השעון שלי בחזרה, לא לגיטימי? מאז לא ראיתי אותו, אגב. אם מישהו מוצא שעון שעולה 140 אלף דולר, שיחזיר לי אותו בבקשה. אולי הכלבה עבדה בשביל סי-בי-אס, שעשו חמישה מיליארד דולר על חשבוני וזרקו אותי לכלבים. חבל שהיא לא עזרה לי לגנוב את הביג בן, זה היה יכול להיות קטע טוב".

"מאיפה בא הקטע של האלות?" מתעניין קרלוס, אפרופו שתי הצעירות שחיות עם שין - ושעלו לרגע לבמה, מחובקות ולועסות מסטיק, אמרו "ערב טוב ניו יורק", נשקו לשין על לחייו ועינטזו בחזרה אל מאחורי הקלעים, לצלילי "תתפשטו כבר!" של הצופים ההורמונליים.

"זה סיפור ארוך", מאיים שין. להלן הגרסה המקוצרת. "טסתי פעם עם ניק קייג' אחרי שהלכנו מכות. לפני הנחיתה נתקפתי בחרדת 'אקספרס של חצות' ולא ידעתי מה לעשות עם הקוקאין שלי. לזרוק אותו לאסלה? להחביא אותו? בסוף דחפתי אותו לתחתונים, והביצים שלי הזיעו כמו גרבילים בקונגרס של ריצ'רד גיר. 15 סוכני אף-בי-איי חיכו לנו על המסלול, והקוקאין נמס מהזיעה וטיפטף לי על הנעל. אבל למזלי יש לי איזה אור מיוחד ששומר עלי. החבר'ה אהבו את הסרטים שלי ולא עשו לי כלום. ואז, כשיצאנו אל האוויר הקר של סן פרנסיסקו, ניק אמר לי: קלטת את הדיילת הבלונדינית? היא היתה פאקינג אלה!"

המונולוגים בזרם התודעה המבולבל נמשכים בעידודו של "קרלוס, סתום ת'פה". "נמר תקף את אבא שלי ומאז יש לי דם של נמר. דם של נמר ודנ"א של אדוניס. אני אוהב את אבא שלי. הוא יצר אותי. אצלי אין אמצע, או שאני אוהב או שאני שונא, ואותו אני אוהב. כשהייתי ילד הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה להיות. חתיך עם מלא כסף בארנק ומלא בחורות.

"כשהייתי ילד הוא כל הזמן צילם סרטים בכל מיני מקומות, למשל את 'מלכוד 22' במקסיקו, ואני הייתי שואל את עצמי תמיד שלוש שאלות קבועות: איפה אנחנו? איזה יום היום? מתי חוזרים הביתה? אחרי שנים פגשתי זונה מקסיקאית באיזה בר בלאס וגאס. היא היתה בהריון? כנראה. בחודש השמיני? מי סופר? זיינתי אותה בתחת? ברור. הייתי גדול? כמו תמיד. אבל כשהתעוררתי שאלתי את עצמי: איפה אנחנו? איזה יום היום? מתי חוזרים הביתה?"

קחו אותי ככה

בין חשיפת הקעקועים שלו ועוד קטעי זיכרונות סתומים ("עשיתי כל כך הרבה סרטים ששנאתי, 'שלושת המוסקטרים' למשל, שממנו אני זוכר רק איזה בית זונות אוסטרי ואת קיפר סאתרלנד שותה את עצמו לדעת ב-15 אלף דולר"), טינופים תמוהים על קולגות ("אוליבר סטון נשאר בלי גרוש על התחת. מישהו ראה את סרט ההמשך של 'וול סטריט'? מה, אני הייתי שם? פאק! מה זה השם הזה, 'הכסף לא ישן'? בטח שהכסף לא ישן, הוא פאקינג שיכור! דרך אגב, עד היום אני לא מבין את השפה של הבורסה, זה כמו ארמית בשבילי"), גילויים כמו "לא קיבלתי דו"ח תנועה מאז שנת 85'. אני לא נוהג מאז 84'. נהיגה זה ללוזרים שיכורים", וידויים כמו "אני מזעזע בנישואים. גם דניס ריצ'רד, אשתי לשעבר, היתה מזעזעת בנישואים. היא גנבה ממני את הכלבים שלי, ולא אמרה לי שאחד מהם מת, וזה היה מאוד לא קול מצדה. רציתי לדבר עליה עוד, אבל קיבלתי מכתב מעורכי הדין שלה, אז אני אדבר רק בתנאי שאתם תשלמו להם", ורגעים דביקים בעידודו של קרלוס המנחה כמו "אין לי מילים להביע עד כמה אני אוהב את הילדים שלי, בלי בולשיט", שין ניסה גם לנשוך ולא רק לנבוח. "אני אוהב גם את העבודה שלי ואת כל מה שלקחו ממני. וכשלוקחים ממני משהו שאני אוהב, אני נלחם ולא כדאי לכם להתעסק איתי. אני לא התפטרתי. הם פאקינג פיטרו אותי. מה זה עניינם מה אני עושה מחוץ לשעות העבודה? כל עוד אני בא מוכן לצילומים, הם צריכים לשמוח ולסמוך עלי.

"מה הם חשבו שאני אעשה עם כל הכסף שהם שילמו לי? שאשמור אותו לפנסיה? זכותי לבזבז אותו על מה שבא לי, ושלא ידחפו את האף שלהם לקוקאין שלי. אני מזמין אותם לשבת איתי פה על הבמה, לעיני כולכם, ובתוך שלוש דקות נוכל לפתור הכל ולחזור לעבודה. אתם רוצים שאני אחזור, לא?"

שריקות בוז.

"מה?" הוא נשמע מופתע. "חשבתי שאתם בעדי, חשבתי שאתם בעד הסדרה. זה לא הסיטקום הטוב ביותר בכל הזמנים?"

"לא!" נשמעות קריאות גורפות.

"אתם קהל מוזר", הוא מצחקק באכזבה, "אתם לא הגיוניים".

הרעש מתגבר, המהומה מאבדת שליטה. "שהאנשים הטובים ישתיקו את הלוזרים שצועקים", מבקש שין, "כדי שתוכלו לשמוע מה יש לי להגיד".

"אבל אין לך מה להגיד", צורח מישהו ודבריו מתקבלים בתשואות.

קרלוס מציע שנצפה בסרטון יוטיוב מביך, המתעד את נסיגתו של שין אל אזור הדמדומים של השפיות. הקהל מגיב בזעם.

שין חוזר לבמה ומפרט את הדברים שהוא רוצה להספיק לפני מותו. ביניהם: "לקפוץ מגשר ברוקלין עם מצנח, אבל לא לפתוח את המצנח. אני אחיה. לרסק את שוק המניות, אבל פיזית, עם דחפור או משהו. לאמץ את ניק נולטי לבני. להופיע ברדיו סיטי מיוזיק הול בשישי בערב. היי, פאק! עשיתי את זה!"

ועם המילים האלה הוא קד ונעלם לבלי שוב. 60 דקות הזויות של שום דבר תמו, והקהל נשאר במקומו בהלם דקות ארוכות, כלא מאמין. "שין זיין אותנו בתחת", קורא מישהו וכולם מוחאים כפיים. מה זה היה? מילא הקהל, אבל מה שין עצמו רצה להשיג פה? השמדה עצמית מוחלטת? אבדון רשמי? או שאולי שוב רק חיפש אהבה במקום הלא נכון, בדרך הלא נכונה? באיזה סרט הוא חי ואיך אפשר למנוע את סופו הטרגי הידוע מראש?

אם הוא קרא לעזרה, איש לא שמע את זעקתו. אם הוא עשה צחוק מאיתנו, הבדיחה עדיין על חשבונו. ואולי החור שבתוכו כה גדול ועצום, שדבר לא יצליח לעולם למלא אותו, גם - ואולי בעיקר - לא הופעה ברדיו סיטי מיוזיק הול.

ובצד השני

בחזרה ל"קומפני" בלינקולן סנטר, ולו רק כדי לקנח בטעם מתוק יותר. נבחרת מפוארת של כוכבי במה ומסך התכנסה לארבע הופעות מיוחדות של המיוזיקל הניו-יורקי כל כך, על בני שלושים ומשהו, ארבעים ומשהו ואולי גם חמישים משהו שפוחדים להתחתן ופוחדים לא להתחתן, שונאים את הלבד ומתעבים את הביחד בעיר עם צליל תפוס קבוע, שבה רוב האנשים עסוקים רוב הזמן בלהעמיד פנים שיש להם חיים.

בין ההפתעות הנעימות של הערב: כריסטינה הנדריקס, כאמור, בתפקיד עם נגיעות מרילין מונרו, שהתגלתה כקומיקאית מחוננת, רקדנית עילאית וזמרת מרגשת; ניל פטריק האריס, שהוכיח שוב כי הוא כוכב מיוזיקלס טבעי; סטיבן קולבר, הוא ולא אחר, שהפגין יכולות משחק, שירה וגם ריקוד מרשימות בהחלט, וג'ון קרייר, שותפו של צ'רלי שין ל"שני גברים וחצי", שביטול הסדרה עשוי לעשות לו, לפחות לו, רק טוב, ולפתוח בפניו דלתות חדשות ומבטיחות. גם הוא התגלה כנוכחות בימתית מנצחת, מין ליצן נוגה ונוגע בנוסח דני קיי.

רגע אירוני נרשם כשעישן ג'וינט תמים על הבמה, במסגרת אחת הסצנות, וחזר בו במהירות. המסר חינוכי אך ברור למדי. לשוגים המתחרטים יש תקווה; למועדים הקבועים לפורענות - קצת פחות.*



צ'רלי שין על הבמה עם שתי האלות שלו. אני כוכב רוק ממאדים. אנשים עם מוח נורמלי לא יכולים לעכל אותי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו