בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות: כשצבא סוריה יפשוט מדיו

כוחות הביטחון הם בינתיים המחסום שמונע מאסד ליהפך למובארק הסורי, אך האם נאמנות הקצינים מובטחת לו? * הפנים החדשות במו"מ שליט אינן מבשרות על חזרתו הקרובה של גלעד * גם אחרי חרטת גולדסטון, מדיניות החקירות של צה"ל מחייבת בחינה מחדש

תגובות

נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, הפריח לאוויר בשבוע החולף הבטחות רבות לשינויים. זה החל בהתחייבות להסיר את מצב החירום במדינה, שנכנס לתוקף לפני כמעט 48 שנים. בהמשך באו הודעה על הכוונה לפטר את מפקד משטרת העיר בניאס בשל הרג אזרחים בהפגנות, הסכמה לחוקק חוק תקשורת חדש, חוק מפלגות חדש ואפילו חוק שיתיר ליותר מחמישה בני אדם להתכנס יחד (כלומר, יהפוך הפגנות לחוקיות).

אולם נדמה שהרבה ממה שמתרחש בשבועות האחרונים בסוריה מזכיר את התנהלותו של נשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק, שניסה בימיו האחרונים בתפקיד כל תרגיל אפשרי כדי להמשיך ולאחוז בשלטון. כמו מובארק לפניו, אסד פיטר את ממשלתו, השתמש בבריונים בלבוש אזרחי לדיכוי הפגנות (במצרים הם כונו "בלתג'יה", בסוריה "שביחה") ופיזר הבטחות לרפורמות ולחילופי אישים בעמדות מפתח. בשלב זה, בשאר עוד לא הגיע לנקודה שאליה הובל מובארק על ידי ההמון בכיכר אל-תחריר: הוא עוד לא נאלץ למנות לעצמו סגן ולהעביר לידיו סמכויות.

יש הבדל בולט נוסף בין אסד למובארק: בסוריה, לפי שעה, הצבא עומד חד משמעית לימין הנשיא. אפשר גם להניח שאסד, כמו שליט לוב מועמר קדאפי לפניו, הסיק את המסקנה ההגיונית לשליט במצבו, מאסונו של מובארק. החוכמה היא להפעיל מקסימום ברוטליות ולהתעלם מהמחאות האמריקאיות. רק כך קיים סיכוי להישאר בשלטון. אסד וקדאפי, בניגוד למובארק, לא הסתמכו מראש על תמיכה אמריקאית ולכן רואים עצמם משוחררים מהמגבלות שהוטלו על הנשיא המצרי. ועדיין, מלת המפתח בסוריה היא "עדיין": גם התמיכה הצבאית באסד עשויה להתפוגג. הצבא ומנגנוני הביטחון טבחו, במצוותו, באזרחים בדרעא, בלטקיה, בחומס ובחאלב. זה לא יוכל להימשך לנצח.

המיעוט העלאווי, אליו משתייך אסד, אמנם מחזיק ברוב התפקידים המשמעותיים בצבא, אבל יש די קצינים סונים בעמדות רגישות, שישקלו לנטוש את הנשיא אם ימשיך להסתבך. אנשי צבא ומשטרה כבר ערקו לאופוזיציה במצרים, בתוניסיה, בלוב ובתימן.

בינתיים, ימשיך אסד לנסות למזער נזקים. להכריז על רפורמות ולחיות משישי לשישי, ימי ההפגנות הגדולות, בתקווה שמספר המשתתפים בהן יפחת באורח פלא. ניכר שהנשיא ואנשיו מנסים להשאיר את דמשק מחוץ למעגל המהומות, עד כה בהצלחה. גם זה הבדל בולט בהשוואה למצרים. במרכז השלטוני ההיסטורי של סוריה כמעט ולא נרשמה מחאה בקנה מידה נרחב. אם יפרצו המהומות גם בדמשק, בשאר, רעייתו אסמה ושאר בני המשפחה ייאלצו להתחיל לחפש מקלט מההמון הזועם. טהראן עשויה להיות פתרון מתאים עבורם.

ההשוואה ההיסטורית שטחית, בוודאי לא מדויקת. אביב העמים הערבי אינו מהדורה חוזרת של התפרקות הגוש המזרחי באירופה בשלהי שנות ה-80. שלא כבמזרח אירופה, אין במזרח התיכון לבנה אחת (בנוסח ברית המועצות) שהוצאתה ממוטטת את הבניין כולו. אפילו מצרים אינה לבנה כזו. ועדיין, אי אפשר להתעלם ממערכת ההשפעות מרחיקות הלכת הפועלת בין מדינה ערבית לרעותה. הפלת הדיקטטורים מזרזת התפתחויות דומות במדינות נוספות. בעולם של אל-ג'זירה, ספק אם הצעיר בדמשק יכול להסכין עם מציאות שבה זכויותיו אפסיות, בזמן שבן גילו בקהיר מקבל לראשונה הזדמנות להשמיע את קולו.

חדשות אין

במשא ומתן על עסקת שליט, ששוב זכה השבוע לכותרות גדולות בעיתונות הישראלית, מתקיים זה תקופה ארוכה יחס הפוך בין נפח הסיקור להתקדמות בפועל. התזוזות במגעים על החזרת החייל החטוף הן מינוריות. נדמה שלא תהיה זו הגזמה גדולה לטעון ששום דבר משמעותי לא אירע במו"מ מאז דצמבר 2009.

אפריל 2011 הוא עידן של חילופי משמרות. בכיר המוסד דוד מידן יחליף את חגי הדס כנציגו למו"מ של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לפי החמאס, המתווך הגרמני גרהרד קונרד יפרוש ואת מקומו ימלא מתווך אחר מארצו. ברקע נמשכת הטרגדיה של משפחת שליט.

הוריו של גלעד, נועם ואביבה, החריפו במקצת את מהלכיהם הפומביים בשל התסכול המתמשך. גם פעילי המטה המסורים מחפשים דרכים חדשות לבטא את זעמם. חודשי האביב והקיץ מספקים לתקשורת הרבה מועדים חגיגיים להציץ שוב אל סבלה של המשפחה: ליל סדר נוסף בלי גלעד, יום השנה לחטיפתו (ביוני), עוד יום הולדת בשבי (באוגוסט). העיתונים, שבחלקם מחפשים כל הזדמנות לתקוף את נתניהו, מנצלים את התאריכים הללו כדי להבליט את חוסר המעש שלו באשר לעסקה.

המפגש בין ההיצע (פעילות המשפחה והמטה) לביקוש (הסיקור העיתונאי) מייצר סדרת גימיקים שאינה תורמת דבר מלבד הנפקת עוד כותרת: עצירת התנועה במדינה לחמש דקות, ליל סדר על המדרכה מול בית נתניהו, הפגנה מול ישיבת הממשלה, ביקורי הזדהות באוהל המחאה. אבל משפחת שליט לעולם אינה מורידה באמת כפפות ובשלב זה, על רקע מבול הדימויים והמחוות שבהם מופצץ הציבור, ספק אם משהו ממהלכיה עוד יכול להשפיע. נוצר כאן ריטואל מתיש, חסר תוחלת.

האם חגי הדס נכשל בתפקידו? השורה התחתונה, כמו במקרה של קודמו עופר דקל, אינה טובה. לא דקל ולא הדס לא הצליחו להחזיר את גלעד הביתה. הדס יצר מערכת יחסים טובה יותר מקודמו עם משפחת שליט, אבל נדמה שהחבל שהעניק לו נתניהו לצורך המו"מ לא ארוך בהרבה מזה שנתן אהוד אולמרט לעופר דקל.

לפי התבטאויות שונות של נתניהו בחודשים האחרונים, לב המחלוקת בין ישראל לחמאס נוגע לשאלה היכן ישהו בכירי המחבלים שברשימת 450 האסירים ה"כבדים" שהחמאס דורש שישראל תשחרר. ראש הממשלה, שמסרב לשחרר חלק מהבכירים, עומד על כך שרבים אחרים יגורשו לאירופה או לעזה ואינו מוכן שיחזרו לבתיהם בגדה המערבית. בדצמבר 2009 הלך נתניהו רחוק יותר מכפי שהלך אולמרט חצי שנה לפניו, אך גם בכך לא היה די לסגור עסקה.

יש שתי סיבות מרכזיות לכישלון. הראשונה והחשובה שבהן, היא עמדתה של צמרת הזרוע הצבאית בחמאס. אחמד ג'עברי ומוחמד דף שוללים כל עסקה שלא תכלול תכתיב משפיל לישראל. לעתים נדמה שרק שחרור כל ה-450 לבתיהם (לצד 550 אסירים נוספים שאת זהותם תקבע ישראל) יספק אותם. מוסא אבו-מרזוק, סגן ראש הלשכה המדינית של הארגון בדמשק, אמנם אמר השבוע כי "לא כל האסירים ישוחררו" כשתיחתם עסקה, אבל אבו-מרזוק אינו קובע. ג'עברי ודף ביססו בשנים האחרונות את מעמדם כבעלי הדעה בעניין העסקה.

אחד הכישלונות המשמעותיים של ישראל במו"מ הוא בחוסר היכולת למצוא מענה לתהליך קבלת ההחלטות המורכב בחמאס. אף שנדמה כי הזרוע המדינית בדמשק וההנהגה המדינית של התנועה בעזה היו מעדיפות לסגור עסקה, הווטו של הזרוע הצבאית מכשיל אותה. עד היום לא הצליחה ישראל לתמרן בין שני הקטבים בחמאס.

הסיבה השנייה היא התנהלותו של נתניהו עצמו. בשלהי תקופתו של אולמרט פורסם שנתניהו, שכבר זכה בבחירות, העניק לקודמו "כרטיס פתוח" לסגור עסקה בטרם יתחלפו. גם בחודשיו הראשונים בתפקיד שידר נתניהו נכונות לקדם את ההסכם, אך הקו העיקש של ג'עברי שינה כנראה את דעתו. יוסי ורטר ציטט כאן בחודש שעבר דברים של נתניהו במפגש עם ח"כים מהליכוד, שלפיהם הוא עומד "לבד, לבד" מול הלחצים לסכם עסקה שתהיה כרוכה בשחרור המוני של מרצחים. מעניין ששר הביטחון, אהוד ברק, שמאותו כיסא בממשלה הקודמת ניגח לא פעם את אולמרט על חוסר נכונותו להתגמש, נאלם דום בפרשת שליט.

גם במפגש עם משפחת שליט בערב החג, אמר נתניהו שאין בכוונתו להגמיש את עמדתו. האם יש מנופי לחץ אחרים שהוא מבקש להפעיל? הדס, איש מבצעים רב תהילה מימיו במוסד, נחשב למי שתומך בכך. שני פרסומים מהתקופה האחרונה, על חטיפת המהנדס מהחמאס דיראר אבו-סיסי באוקראינה ועל התנקשות בחייו של תייסיר אבו-סנימה מרפיח שהיה מעורב בחטיפת שליט, עשויים להעיד שננקטו מהלכים בכיוון הזה. הדס עצמו, בהודעה שהוציאה מטעמו לשכת ראש הממשלה, מסר שהוא פורש מסיבות משפחתיות (ובכך נמנע מלאשר את ההערכה בתקשורת שהוא עוזב מתוך תסכול על חוסר החלטיות מצד נתניהו).

המשפחה היחידה שעדיין תקועה עם הסיפור הזה נותרה משפחת שליט. מנגד, נראה שהחמאס וחיזבאללה עובדים קשה כדי ששליט לא יישאר חטוף ישראלי בודד בידי ארגוני הטרור האיסלאמיים.

מי יחקור

מאמר החרטה החלקי שפירסם השופט ריצ'ארד גולדסטון בעיתון "וושינגטון פוסט" התקבל בהתלהבות בישראל, אבל הדיו הבינלאומיים היו קלושים. שאר חברי ועדת האו"ם בראשותו תקפו את דברי גולדסטון ואילו כוונת נתניהו להקים צוות ישראלי לביטול הדו"ח, אינה יותר מצעד של יחסי ציבור. כמו במקרה שליט, נדמה שמה שהיה הוא שהיה. השינוי העיקרי שיחולל המאמר יהיה בכך שהשופט שוב יוכל להתקבל בתפילות יום הכיפורים בבית הכנסת שלו בדרום אפריקה.

גולדסטון הוציא את דיבת ישראל רעה בדו"ח שלו. עכשיו נתלים כאן במאמרו כמעין זיכוי מאוחר, אך זו פרשנות מופרזת. גולדסטון, שאכן חזר בו (באומץ לא מבוטל) מחלק ממסקנותיו, לא באמת נותן לישראל פטור מגינוי וסנקציות בינלאומיות בסיבוב הבא של הלחימה, בלבנון או בעזה, שלא יהיה שונה מאוד באופיו מ"עופרת יצוקה".

ההתעשתות של הפצ"ר, האלוף אביחי מנדלבליט, ששיכנע באיחור את הרמטכ"ל אז, גבי אשכנזי, לפתוח בחקירה נרחבת של הטענות על פשעי מלחמה כביכול בזמן המבצע, הקטינה את נזקי הדו"ח ובדיעבד דירבנה את גולדסטון לשנות את עמדתו. אולם, התעקשותם של ברק ואשכנזי למנוע את שילובם של גורמים מחוץ לצבא בחקירות ולעכב את פתיחתן, בנימוק של מתן גיבוי ללוחמים, הזיקה לטיעון הישראלי.

במנדט של ועדת טירקל לחקר פרשת משט הסיוע לעזה (ההשתלטות על ה"מרמרה") מופיע סעיף שזכה לתשומת לב מועטת. סעיף 5 בוחן את מדיניות החקירות הישראלית באשר להפרות דיני הלחימה. בשבוע שעבר שמעה הוועדה כמה עדויות בעניין זה. אחת הבולטות שבהן היתה של פרופ' איל בנבנישתי מאוניברסיטת תל אביב, מבכירי המומחים בישראל למשפט בינלאומי. בנבנישתי, אפשר להתרשם, חושב שהצבא עושה לעצמו חיים קלים בניסוח חובותיו בזמן לחימה. במסמך חד, מפורט ומנומק, הוא מתנצח עם מסמך הפצ"ר שהוגש לוועדה. לדעתו, הפצ"ר שוגה כשאינו מכיר בדרישות המשפט הבינלאומי כדרישות מחייבות ומתיר לעצמו שיקול דעת רחב מדי באשר לפתיחת חקירות ואופן ניהולן.

לדברי בנבנישתי, על הצבא בלחימה מוטלת "חובה פוזיטיווית: להתכוון לא לגרום נזק לאוכלוסייה אזרחית", המעוגנת גם במסמך רוח צה"ל, הקוד האתי המחייב של הצבא. לדעתו, חובת הצבא לחקור טענות לאחר הקרב אינה מתמצית "בחובה העמומה לפעול בתום לב... מנגנון החקירה הוא חלק בלתי נפרד מהמסגרת המוסדית שנועדה להבטיח את קיומה של החובה המהותית הפוזיטיווית בעת לחימה...

"חובת הבדיקה והחקירה מוטלת באופן מיוחד על הפיקוד הצבאי של המדינה הלוחמת לא רק מכוח העקרונות הכלליים אלא גם מכוח הוראות ישירות ומפורשות שעניינן החובה למנוע פשעי מלחמה או להעניש על ביצועם. במקרה של מחדל במילוי החובות הללו, ייתכן שתוטל על המפקדים אחריות פלילית למעשי פקודיהם... חלה חובה ישירה על המערכת המשפטית האזרחית לבחון את אחריותם של האזרחים שהיו בזמנים הרלוונטיים אחראים אחריות ישירה או פיקודית על ביצוע הפרות של דיני הלחימה".

לדעתו, די בקיומו של מידע כללי וחלקי על האפשרות שבוצעו פשעי מלחמה כדי לחייב פתיחה בחקירה. "על-פי מסמך הפצ"ר נראה שגישת הפרקליטות הצבאית היא פסיווית... המתנה לראיות מבלי לנקוט צעדים פוזיטיוויים לברר מידע שגויה ואף עלולה להתקרב קרבה מסוכנת לגדרי האיסור הפלילי". בנבנישתי מוסיף כי "הפצ"ר פועל כמעט בחלל ריק מבחינה חוקתית. קשה להלום את האופן שבו המערכת האזרחית מתנערת מסמכויותיה ואחריותה בתחום דיני הלחימה כאשר היא אוצלת למערכת הצבאית את הסמכות הבלעדית להגדיר את כללי ניהול הלחימה, את כללי הבדיקה והחקירה ואף את הליכי ההעמדה לדין והשפיטה".

מנגד, הוא מזהה תלות בעייתית בכך שהרמטכ"ל רשאי להחליט אם הפצ"ר יקבל דרגת אלוף אישית (כפי שאכן קרה לשני הפצ"רים האחרונים). לדעתו, דרגת הפצ"ר צריכה להיות עניין לתקן קבוע. "אך טבעי הוא שרמטכ"ל כגוף מבוקר יתקשה לוותר על עמדת הכוח שנותנת לו הסמכות להעניק דרגת אלוף אישית למבקרו הפוטנציאלי". בעיני בנבנישתי, מתעוררות שאלות בדבר מידת היכולת של המערכת האזרחית לפקח על קיום ההוראות של דיני הלחימה על ידי הרמטכ"ל. זאת, מבלי להתייחס לשאלה מה היה טיב ההתנהלות של צה"ל בפועל.

פרופ' בנבנישתי מציע סדרת צעדים חלופיים: להקים מחלקה של דיני לחימה במשרד המשפטים, שתאויש במומחים למשפט בינלאומי ולדיני לחימה ותיקח חלק בעיצוב הנחיות הפעולה לצה"ל, לצד הפרקליטות הצבאית ומשפטני משרד החוץ. להרחיב את סמכויותיה של המחלקה לחקירות שוטרים, כך שתטפל גם בהפרת דיני לחימה ותאסוף מידע באופן יזום. מח"ש, הוא מציע, תנחה בתחום זה את המשטרה הצבאית. הוא גם ממליץ לנסח מדריך צבאי ובו דיני הלחימה המחייבים, כפי שיש "לכל צבא מערבי המכבד את עצמו". זו הצעה חשובה ומעניינת, אבל כבר כעת ברור דבר אחד: השר ברק והרמטכ"ל, בני גנץ, יעמדו על רגליהם האחוריות כדי לסכל אותה, אם ועדת טירקל אפילו תהרהר באפשרות ליישמה. *



הפגנה נגד אסד בעיר בניאס שבצפון סוריה. חיים משישי לשישי, ימי ההפגנות הגדולות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו